ההבטחה בקושאן התנ"כי היתה כי הארץ המובטחת היא "ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת". בפועל המשאבים הטבעיים ניתנו במשורה, והישראלים אשר חזרו אחרי 2,000 שנה למולדתם התנחמו כי המחצב העיקרי שברשותם הוא התבונה וההשכלה.
בכל זאת מצאו היהודים משאב של ממש. לא מכבר נשאב הגז מן הים בכמויות המבטיחות הכנסת ענק, ובעבר הרחוק נגלה האשלגן בים המלח. זה הסיפור של חברת כיל, שבבעלות האחים עופר.
ההיסטוריה של החברה בעייתית עוד מן הימים שבהם פעל שאול אייזנברג בארץ, והשקיע הון אבל קיבל הטבות אשר עוררו מחלוקת. עתה מצויה כיל בידי האחים עופר בעיסקה שגם היא לא עברה חלק. בימים אלה מדובר על מכירתה החלקית לחברה קנדית, ואתמול הודיע יאיר לפיד כי הוא מתנגד. תחת זאת הוא מבקש לכונן עוד ועדה בראשות הפרופסור לכלכלה איתן ששינסקי. שמו של ששינסקי הולך לפניו מאז עלה בידו לחלוץ ויתורים משמעותיים מהטייקונים של הגז ולהגדיל את הכנסות המדינה.
הלב הולך שבי אחרי עמדתו של לפיד. הוא מתגרה בטייקונים בהציגו עמדה פטריוטית שלפיה משאבי הלאום שייכים למדינה ולא לבעלים הפרטיים. רק שבפועל הממשלה מכרה בעבר את החברה לבעלי הון פרטיים, ובאיזה נימוק אפשר למנוע בעדם מלמכור אותה או את חלקה לקונצרן קנדי ידידותי במשק בינלאומי פתוח?
לפיד נהנה מיתרון במאבק על כיל
גם החשש מובן. חברה זרה עלולה לייבש את כיל או חברה דומה שתימסר בחכירה במהירות ככל שקרב היום שבו הזיכיון להפעלתה יפוג.
בפרשת כיל מתקיימת מגמה סותרת של רצון לשמר את המשאבים הלאומיים בידי הממשלה, תוך כדי מסירת הזיכיון להפעלתם לתקופה מוגדרת מראש בידי משקיעים פרטיים, לעומת נטייתה הטבעית של ישראל להיות חלק מהמשק הבינלאומי שאינו יודע גבולות.
כאשר לפיד מדבר על "ששינסקי ב''' הוא חותר בפועל למצב שבו יופעל לחץ על זכיינים בעלי הסכמים מחייבים לוותר על חלק מהיתרונות הנובעים מהם, לטובת כלל הציבור, כפי שהדבר אירע בעימות בין שר האוצר הקודם ד"ר יובל שטייניץ לבין יזמי הגז יצחק תשובה ושותפיו.
במאבק הנוכחי נהנה לפיד לפי שעה מיתרון עקב הידיעות כי בעלי כיל עידן עופר מתכוון להעתיק את מקום מגוריו ללונדון, בגלל שיקולי מס. זה מרגיז רבים ממשלמי המס בישראל. המטוטלת הציבורית נוטה נגדו.
הדעת נותנת כי במקרה של כיל עדיף להגיע להסכם אשר ישביע את רצון שני הצדדים. לגבי העתיד, ראוי לקבוע כללי "ששינסקי ב'" כדי למנוע היווצרות מצבים מהסוג המתקיים בכיל.