"תעשיית הטלוויזיה השתנתה לבלי הכר", אומרת לוסי לו. "היום צריך להסתכן יותר, ובגלל התחרות עם ההיצע של הכבלים, זה נעשה כמעט בלתי אפשרי. צריך להיות נועז, ומבחינת היוצרים, זה אומר בדרך כלל להיות אפל יותר". לו פרצה לתודעה ב?1998, בדרמה המשפטית המצליחה "אלי מקביל", נעלמה מהתודעה כשהסידרה ירדה אחרי ארבע שנים, ניסתה לחזור עם סדרות דוגמת "קשמיר מאפיה" ו"כסף, דרלינג", ועכשיו קופצת שוב אל הפריים?טיים עם "אלמנטרי", הסידרה שהעתיקה את עלילות שרלוק הולמס לניו יורק של ימינו (ומשודרת בימי רביעי ב"יס"). לוסי לו מגלמת את ד"ר ווטסון, ומודה שהחזרה לטלוויזיה היתה עבורה החלטה פשוטה.
"הרבה פעמים יש בטלוויזיה מוצר טוב, ולכן אף אחד לא עושה מאמץ יוצא דופן אלא פשוט הולך עם הזרם, עושה טובה שהוא משנן שורות, וכל העסק נעשה משמים. הכוח של מערכת היחסים שלי ושל ג'וני לי מילר (שמשחק את שרלוק) הוא במקצועיות, וזה הערך המוסף של הסדרה", היא אומרת לנו. "אני אוהבת את ההתקרבות של שחקן לדמות שהוא מגלם. יש לדמות מספיק זמן לגדול בתוכך, בשונה מסרט, שבו יש פרק זמן קצוב של שלושה עד שישה חודשים, ולפעמים אפילו שבועות בודדים.
"אני זוכרת שבתקופת 'אלי מקביל' צילמתי סרט באזור לאס וגאס לצד שני כוכבי קולנוע גדולים מאוד, ועצרנו בחנות מזכרות נידחת באמצע שומקום. ניגשנו שלושתנו לקופה, והמוכר מייד זיהה אותי וקרא בשמי. הופתעתי מאוד שדווקא אותי הוא הכיר מבין כולנו. זה הקסם של טלוויזיה: אתה נכנס לבית ולחיים של כל האנשים".
סינית אני מדברת אליך
לוסי אלקסיס לו נולדה לפני 44 שנים בניו יורק לזוג מהגרים מטייוואן, אנשי מעמד ביניים עם השכלה גבוהה. מגיל צעיר דיברה סינית?מנדרינית, וזו עדיין השפה המדוברת בבית הוריה. בגיל 5 למדה אנגלית, וכיום היא דוברת שש שפות. היא נחשבת אמנית מוערכת, מנגנת באקורדיון, מבצעת בעצמה את מרבית הפעלולים בסרטיה ומטיילת בעולם בקביעות בתור שגרירה של יוניס"ף, ארגון האו"ם המטפל בזכויות ילדים.
"גדלתי בתור טום?בוי", סיפרה לו בעבר. "בתמונות שלי מהילדות אפשר לראות איך אמא שלי חתכה לי את כל השיער. לא היה לי שיער בכלל - תדמיין את שינייד אוקונור עם שיער של שבועיים! לא נחשבתי נשית, הבנים בכלל לא הסתכלו עלי. ככה זה היה בערך עד חטיבת הביניים, רק אז התחלתי להתפתח. רק בקולג' חשתי שאני מבינה את עצמי טוב יותר והתחלתי לקבל החלטות בעצמי, לעשות באמת דברים שרציתי. זה השלב שבו גם התחברתי לנשיות שלי".
היא סיימה תואר בלימודי שפות ותרבות אסיה באוניברסיטת מישיגן, אך נמשכה אל הבמה. בגיל 21 שיחקה בעיבוד קולג' ל"עליסה בארץ הפלאות". הופעתה הראשונה בטלוויזיה היתה ב"בוורלי הילס 90210" בתור מלצרית שמחליפה בחופשת הקיץ את ברנדון וולש ב"פיץ' פיט". בהמשך הופיעה בתפקידי אורח בסדרות "אי.אר", "NYPD Blue" ו"תיקים באפלה", אולם הפריצה הגדולה הגיעה בעונה השנייה של "אלי מקביל", כשלוהקה לתפקיד עורכת הדין הכוחנית לינג וו. התפקיד הזה גם העניק לה מועמדות לאמי.
הדמויות שגילמה במשך השנים היו בדרך כלל של נשים קשוחות ואלימות, שמחכות להזדמנות לשלוף ציפורניים ולשרוט. כך היה ב"פייבק" (לצד מל גיבסון), בעיבוד הקולנועי למחזמר "שיקאגו", ב"המלאכיות של צ'ארלי", ומעל לכל זכורה הופעתה כאו?רן אישי, מנהיגת ארגון פשע יפני, ב"להרוג את ביל" של טרנטינו. "הפגישה הראשונה שלי עם טרנטינו היתה במסעדת רוקנרול תאילנדית בשדרות סאנסט. התיישבנו ליד השולחן, והוא התחיל לתאר לי את או?רן, כשהוא ממש משחק את כל החלקים שלה בסיפור, מחקה את הצחוק, עושה את הקולות של האפקטים, ואני מולו אוכלת פאד תאי, מנסה כאילו לאכול כרגיל, אבל מרגישה כמו צופה המומה בקולנוע. אם מישהו כל כך נרגש לספר לך משהו, ואתה יודע להקשיב, זה מדהים עד כמה אתה מסוגל ללמוד ממנו".
הליהוק שלה לגירסה הקולנועית של "המלאכיות של צ'ארלי" נחשב בזמנו לבחירה אתנית די חריגה. מלאכית אסיאתית? מי שמע כדבר הזה. "כשקראתי את התסריט, חשבתי שלא היה צורך מיוחד לקחת דווקא אותי. אבל האלמנט של מלאכית אסיאתית שיקף בעיניי צבע נוסף מהמרקם החברתי של ארה"ב, וזה היה מלהיב מאוד. אהבתי את זה שהמפיקים התעלמו מהתגובה האפשרית של הקהל ומההשפעה על ההכנסות. בסופו של דבר, הסרט כל כך הצליח שצילמנו סרט המשך.
"כמה שאנשים באמריקה אוהבים לדבר על כור היתוך, זה תהליך הדרגתי מאוד עבור כל שחקן בן מיעוטים", היא מודה. "זה לא פשוט כמו שחושבים. אנשים לא ששים לתת הזדמנויות, אפילו במדינה מפותחת כמו ארה"ב, שיש בה קהל רחב מאוד ומגוון, לא בהכרח מקבלים את האחר. בתחילת הקריירה שלי קיבלתי תפקידים שהצריכו מבטא, אבל לקחתי את זה בקלות, כי זה חיבר אותי לשורשים. גם הוריי מדברים במבטא. אבל גם אחר כך היו לא מעט מלהקים שתפסו אותי כיותר אסיאתית מאמריקנית, ולא פעם זה פגע בי.
"החוכמה היא לשמור על הביטחון העצמי ולהיות במקום נוח עם הזהות העצמית. אני לא נושאת דגל, אבל גם לא מתכחשת לרקע שלי - הוא מיוחד, ואני גאה בו. גם כשאני מדברת איתך עכשיו, ואתה ממדינה זרה, חשוב לי שיעבור המסר הזה. הקהילה הבינלאומית בטח רואה אותי אחרת מאשר האמריקנים. התפקיד ב'אלי מקביל' שינה את התפיסה בנוגע אלי, דווקא כי זו היתה דמות ססגונית, חכמה וחושנית, הרבה לפני העיניים המלוכסנות. היו כאלה שקיטלגו אותה כ'אשת הדרקון'. אני לא יכולה להילחם בסטריאוטיפים שאנשים רואים מול עיניהם, צריך פשוט להניח לזה ולהתרכז בעבודה".
בראיון שהעניקה לוסי ל"לוס אנג'לס טיימס" היא סיפרה עד כמה נפגעה פעם מהתבטאות גזענית. "אחת מהחברות הקרובות שלי שיחקה יום אחד פריזבי ברחוב, ומכונית דהרה בכביש במהירות. היא צעקה לנהג 'You stupid Chink!' ("סיני טיפש"; ד"כ) ואז ראתה אותי פתאום יושבת על המרפסת ואמרה: 'אוי, אני מצטערת. לא התכוונתי לזה, זה לא עלייך'. אבל זה הכאיב לי בצורה עצומה. לא ידעתי איך לדבר על זה. לא יכולתי לומר 'זה היה גזעני', כי אנשים לא באמת מבינים מהי גזענות אלא אם כן זה ברור מאליו - למשל, אני שחור, אתה לבן. יפני, סיני או קוריאני - אף אחד לא שם לב להבדל. כולם יטבעו עם הספינה".
את ההצלחה שלה היא מייחסת לסיכונים שלקחה. "כדי להצליח אתה באמת חייב לסכן את הכל - לקחת הזדמנויות ולהמר על פרויקטים מגוונים. אם עשיתי סרט, זה לא צריך להגביל אותי מלעשות גם תיאטרון. לעמוד על הבמה מול קהל חי זה מבחן מסוג אחר ליכולות שלך. כמה שתהיה גמיש יותר בבחירות שתעשה, כך גם הקריירה שלך תאריך ימים. זה מה ששחקנים רוצים. אנחנו לא רוצים להצליח ולהתפרסם במשך כמה שנים, ואז לאבד הכל".
קונאן דויל בשוק
"אלמנטרי" מציגה את שרלוק הולמס כנרקומן משתקם המתגורר בברוקלין, אחרי שעזב את תפקידו בלונדון כיועץ במפקדת הסקוטלנד יארד. בניו יורק מוצמדת אליו ד"ר ג'ואן ווטסון כדי להשגיח עליו, ובדרך היא גם מסייעת לו בפיצוח תעלומות וחקירות. כשהוחלט על הסידרה, היו שהביעו דאגה מהליהוק של לוסי לו לתפקיד של ד"ר ווטסון: לא בהכרח מסיבות גזעניות, אלא דווקא מחשש שדמות נשית בתור השוליה של הולמס תיצור מתח מיני ותפגום במערכת היחסים בין הבלש לבן חסותו, כפי שהיא מתבטאת בספריו של ארתור קונאן דויל. הביקורות התאדו כשהסידרה עלתה לשידור בארה"ב, בחורף: היא היתה לסידרה החדשה הנצפית ביותר בארה"ב.
"אני תמיד בעד לקחת משהו קיים ולהפוך את היוצרות", אומרת לו. "קרה לי לא פעם שצפיתי בסרט ותהיתי איך כל הסיפור היה נראה שונה לחלוטין אילו לוהקה אישה במקום גבר בתפקיד הראשי. השתתפתי לפני כמה שנים בסרט 'בליסטיק' (סרט פעולה כושל שבו כיכבה לצד אנטוניו בנדרס; ד"כ), התפקיד שלי נכתב במקור עבור גבר, ושינו אותו עבורי. אני אוהבת מאוד שעושים את זה, כי לגברים יש הרבה יותר בשר בתפקידים שמוצעים להם. יש להם יותר דיאלוגים ויותר עומק, ואילו הנשים מופיעות בדרך כלל בתפקידי משנה ולא מניעות את העלילה. זה מעצים אותי כאישה שניתנת לי הזדמנות כזאת. הדמות הספרותית של שרלוק תמיד היתה רגישה בכל הנוגע לנשים, והיוצרים החליטו לבחון את האלמנט הזה לעומק, על בסיס קבוע".
ועדיין, היו לה לא מעט חששות. היא מודה שבמהלך פיתוח הסידרה הציעה ליוצרים לשנות את שמות הדמויות הראשיות, "כדי להימנע מהלחץ להיות נאמן לקווי האופי של הדמויות המקוריות. היום אני מבינה שהרעיון שלי כנראה נבע מפחד, והיה נכון יותר להישאר נאמן לכיוון המקורי. לא היה לנו ספק שניתקל בביקורות קשות, אבל בחרנו בדרך האמיצה".
את מבינה מדוע מעריצי הספרים חששו שזה ילך לכיוון רומנטי?
"הרעיון הכללי הוא לבחון את מערכת היחסים בין שרלוק לווטסון וכיצד הם מתפתחים יחד דווקא מהמקום של הגמילה. זה לא רומנטי בכלל. יש ביניהם משחקי כוחות, בכל פעם מישהו דומיננטי יותר מהאחר, וזה אמור לשרת באופן חיובי את התלות ואת החברות שלהם. לדעתי עדיין מוקדם לנתח את עומק הכימיה, גם עבורנו זה עדיין לא ידוע. אבל ברור ש'אלמנטרי' לא מורכבת רק מהתעלומות, אלא גם מהקשר שנרקם בין הדמויות - וזה חלק מהמימד האינטימי של הצופה עם הסדרה".
היא עצמה מעולם לא היתה חסידה של ספרי שרלוק. "לא קראתי את ספרי 'שרלוק הולמס' בצעירותי, כך שהאסוציאציות שלי היו בנאליות מאוד - זכוכית מגדלת וכלבי באסט, בקונוטציה ל'כלבם של בני בסקרוויל'. אבל השלמתי את הפערים. באופן מפתיע, הספרים רלוונטיים מאוד לזמננו, ומלאי הומור. לא סתם חוזרים אחורה ליצירות של קונאן דויל - אפשר לקחת אותן לאינספור כיוונים. היה מרתק לראות כיצד אלמנטים מהסידרה קיימים בכתב כבר מאות שנים".
לו ניהלה כמה מערכות יחסים רומנטיות. "פעם אם מישהו חשב שאני יפה, זה ישר היה ממיס אותי, כי זה לא משהו ששמעתי הרבה בילדותי. לכן יכולתי בקלות להיסחף לקשר רומנטי איום, בזמן שחברים שלי בכלל לא הבינו למה אני יוצאת עם הבחור. כיום השתניתי. אני כבר אומרת לעצמי: 'הבחור הזה רואה בי את מי שאני באמת'". היא יצאה בעבר עם התסריטאי זאק האלם, ואף היתה מאורסת לו לתקופה קצרה, וכן עם השחקן וויל מקורמק. ב?2006 ייחסו לה הצהובונים רומן חפוז עם ג'ורג' קלוני, שהוכחש בתוקף.
אולם את מערכת היחסים היציבה ביותר היא מנהלת מאז סוף 2009 - ועוד עם גבר ישראלי, לא פחות: היא זוגתו של איש העסקים נועם גוטסמן, בנו של דב גוטסמן, מגדולי אספני האמנות בארץ ונשיא מוזיאון ישראל לשעבר. במשך שנים חי נועם בלונדון, וכיום הוא גרוש ואב לארבעה, ומתגורר עם לו בניו יורק. הוא נחשב לאחד מ?400 האמריקנים העשירים בעולם, ועל פי מגזין "פורבס", הונו מוערך ב?1.7 מיליארד דולר.
הקשר בין בני הזוג התחיל דרך האמנות. גוטסמן המשיך את דרכו של אביו והפך לאחר מאספני האמנות הנחשבים במנהטן ובעולם כולו; לוסי קנתה לה שם של אמנית נחשבת, אחרי שהציגה תערוכות גדולות בניו יורק ובלוס אנג'לס. היא משלבת בעבודותיה ציור אבסטרקטי עם תמונות סטילס. מכר משותף הפגיש ביניהם באחת הגלריות בניו יורק, והם התאהבו. "אני יוצאת עם מישהו, והוא נפלא", סיפרה לפני שלוש שנים בתוכניתם של רג'יס וקלי. "הוא לא מעסקי השעשועים בכלל. יש בינינו כימיה נהדרת, אני אוהבת להיות מאוהבת".
השראה מהקבלה
בפברואר 2011 התלוותה לוסי לו לגוטסמן במהלך ביקור בישראל, לאחר מות אביו. השניים התאכסנו בביתו התל?אביבי של המיליארדר, ואף סעדו צהריים עם חברים במסעדה על חוף הים. חבריה של לוסי התעמתו עם צלמי הפפראצי שניסו לתעד את בני הזוג.
את מרגישה חיבור לישראל או ליהדות?
"לפני כמה שנים, שני חברים טובים שלי התחילו ללכת לשיעורי קבלה בניו יורק, והצטרפתי אליהם. מצד שני, למדתי גם על בודהיזם ועל טאואיזם סיני, כי אני אדם רוחני מאוד, ומושך אותי כל מה שקשור למדיטציה ולרוחניות. עוד בתיכון התעמקתי בפילוסופיה, המימד המטאפיזי תמיד ריתק אותי. לפני שנתיים הצגתי תערוכה בהשראת טבלה בארמית של 72 שמות הבורא בקבלה. האנרגיה שכל מאמין שואב מהצירופים הללו דיברה אלי".
ואיך זה לגור בניו יורק ולא במעוז הכוכבים בלוס אנג'לס?
"כיף. לפעמים, אם יש לי שעה חופשית, אני יכולה לקפוץ לגוגנהיים, אם למשל אנחנו מצלמים באפטאון. יש לי כרטיס מטרו, והוא עובד גם באוטובוסים. נוח לי מאוד בעיר הזאת".
החיבה שלה לאמנות ולמוזיאונים החלה עוד בצעירותה. "בתור ילדה לא נהגתי לצייר, אבל אהבתי מאוד לעשות קולאז'ים ממודעות שגזרתי מעיתונים. במקרים מסוימים, מבט בתמונה יכול לומר הרבה יותר מצפייה בסרט שלם".
את התחביב ההוא שידרגה לכדי יצירות שמוצגות בתערוכות. "אני עושה אמנות, שהרבה ממנה מורכבת מחפצים שאני מוצאת. לפעמים אני מוצאת חתיכות זכוכית או עץ, ואני מחברת אותן לקולאז' וכל מיני דברים כאלה".
מה הדבר הכי שווה שמצאת בפח אשפה?
"אני לא מחטטת הרבה בזבל, באמת. בדרך כלל אני פשוט הולכת על המדרכה בניו יורק ומוצאת כל מיני דברים קטנים, למשל רשימת מצרכים לקניות או פתקי תזכורת - וזה משהו שמאפשר לך מבט לתוך חיים של מישהו".
אז את אשת רנסנס?
"אנשים לא אוהבים שאמן לובש כמה כובעים, זה תמיד מו?עד לביקורת. חששתי שאנשים ישמעו שאני יוצרת ואז יבטלו אותי על הסף, אבל אני מאמינה שאסור לבטל אמנות בכזאת קלות".
את קוראת את הביקורות על הסרטים והסדרות שאת עושה?
"לא. זה פוגע בחוויה האישית שלי, ואני עלולה להסתכן בחרטה כלשהי, אפילו אם מדובר בביקורת חיובית. מעולם לא עשיתי גוגל על עצמי, מעולם לא קראתי את הערך שלי בוויקיפדיה, אני לא בפייסבוק ואין לי טוויטר. אני לא קוראת שום דבר שנכתב עלי, אפילו לא את הראיונות איתי בעיתונים. זה יכול להרוס לי את כל חוויית ההתנסות בחיים. בסופו של דבר, אני נהנית להתנסות בכל דבר ולא פוחדת לטעות".