ערב הקיצוצים בתקציב, נדרש להקריב קורבנות למפלצת הגירעון. ממבט ראשון בתקציב המדינה, נראה כי תקציב החינוך הוא יעד קיצוץ ראוי - הרי הוא היה השני בתור הארוך לקבלת נתח רציני מהעוגה התקציבית, והתקציב השני בתור בתוספות תקציביות בשנים האחרונות.
לכאורה, נדמה שבאוצר עשו כבר את המתמטיקה הפשוטה. ההוצאה הלאומית של ישראל על חינוך עומדת על 4.2% מהתקציב. הנתון מעמיד אותנו במקום מעולה בין המדינות המפותחות, שם מצביעים על הוצאה ממוצעת לחינוך של 3.8% (נתון משנת 2011). אין כמו מספרים.
אבל אני אישית לא חסידה של מספרים. הבעיה היא שמספרים אינם מספרים לנו את כל התמונה. קל מאד להטעות אותנו, הציבור ההדיוט, עם מספרים וגרפים - בעיקר אם יש בהם פסים צבעוניים. במציאות האמיתית, הסיפור אחר לגמרי.
מה כבר יש לנו להציע לעולם?
ראשית, צריך להישיר מבט לעבר המציאות. בישראל כ-1.3 מיליון תלמידים, והכמות ממשיכה לגדול בקצב מואץ ביחס למדינות ה-OECD. כדי להפגיש את ההוצאה לחינוך עם המציאות באופן שלא יחטא לה, נדרש לחשב אותה פר-תלמיד. חישוב שכזה חושף את המספרים לאשורם. הפרש ההשקעה מגיע ל-2,400 דולר לילד לטובת תלמידי העולם המפותח - וזה עוד לפני שמחשבים את התקורות לאינפלציית המפקחים, הכפילויות ומה מגיע באמת לטובת התלמיד.
קיצוץ בתקציב החינוך לא רק שלא יצמצמם את הפער, אלא יחזיר את מדינת ישראל עשר שנים אחורה. במדינה שבה "יהיה בסדר" זו לא קלישאה אלא לעתים אורח חיים, חייבים להבין שהמשמעות, במבט 20 שנה קדימה (הילדים שנכנסו היום לגני הילדים), מתכתבת עם מונחים שאנחנו רגילים להיתקל בהם במסגרת השיח סביב הבעיה האיראנית: "אסון אסטרטגי קיומי למדינת ישראל". שהרי מה יש לנו להציע לעצמנו ולעולם - אם לא ההון האנושי שלנו. לא כך?
על מנת לשפר ולשנות, צריך קודם כל לא לקצץ במה שעבר דרך חתחתים פוליטית וכבר הושג (אם היו מממשים את חוק חינוך חינם כשאושר לפני כמעט רבע מאה, אולי לא הייתי מוציאה על שלושת בניי עשרות אלפי שקלים על גן פרטי). שנית, צריך להשקיע לפחות פי שניים ממה שמושקע היום.
אם הממשלה החדשה לא תעשה זאת, תיווצר כרוניקה ידועה מראש: פריון נמוך; כל תלמיד יקבל פחות ופחות; מספר רב של ילדים במערכת החינוך; יכולת נמוכה של תלמידים להרוויח מחוויית הלימודים ולממש את הפוטנציאל שלהם; השתתפות נמוכה במעגל העבודה; הכנסה פר-ראש נמוכה; מדדי עוני גבוהים; הישגים נמוכים; גידול בפערים החברתיים; יכולת נמוכה; פיריון נמוך - וחוזר חלילה. פרופסור סורל קאהן קורא לזה "סינדרום המשפחה מרובת הילדים".
ועכשיו כולם ביחד - לצקצק בלשון ולהנהן בהבנה כמו תמיד: הגדלת ההשקעה בחינוך תוביל להגדלת היקף הילדים שמממשים את הפוטנציאל הטמון בהם, להישגים בינלאומיים, לחיזוק חוסננו הביטחוני, חוסננו הכלכלי וחוסננו החברתי.
אין אפס. כבר הזכרתי שאני לא חובבת חשבון?
הכותבת, שרית אורן, היא סמנכ"ל תנועת "הכל חינוך"