מה מריץ את ג'ון קרי?

  • ישראל היום
פרופ' אברהם בן צבי

בתקופת כהונתו הראשונה של ריצ'רד ניקסון בבית הלבן התנהלה המדיניות האמריקנית במזרח התיכון בשני ערוצים נפרדים ומנוגדים. הראשון, שעוצב בהשראתו של היועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר, התבסס על השאיפה להקפיא את הסטטוס קוו ולהימנע מכל יוזמה דיפלומטית כדי לייצב או ליישב את הסכסוך הישראלי?ערבי. זאת לאור אמונתו של קיסינג'ר, שבנסיבות הפוליטיות והאסטרטגיות שנוצרו בעקבות מלחמת ששת הימים, עתיד כל מהלך מדיני לשרת את האינטרסים של בריה"מ, שהעניקה תמיכה מוחלטת לעמדות ערביות בלתי מתפשרות (בתקופת שלטונו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל?נאצר) על חשבון מעמדה האזורי של ארה"ב ועל חשבונה של ישראל.

הערוץ השני, שגובש ויושם באותה עת תחת שרביטו של מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס, נשען על תפיסה שונה בתכלית. בהתאם לראייה זו, חיוני ואפשרי לקדם את תהליך ההסדר בטווח הקצר, ורוג'רס לא חסך מאמצים כדי לנתב את מצרים, את ירדן ואת ישראל למסלול ההידברות. באופן אירוני, זה היה לא אחר מעמיתו לממשל, קיסינג'ר, שפעל ללא לאות להכשלת יוזמותיו של מזכיר המדינה, שלמעט בזיקה להפסקת האש במלחמת ההתשה, אכן שקעו עד מהרה לתהום הנשייה.

הגם שמוקדם עדיין לדבר על אנלוגיה מלאה בין עידן ניקסון המרוחק לבין ראשית תקופת כהונתו השנייה של ברק אובאמה, מתקבל הרושם שממש כמו רוג'רס, מתנהל קרי במרחב הישראלי?פלשתיני בנחישות ומתוך מחויבות עמוקה, שאינה משקפת בהכרח את כל סדרי הקדימויות והעדיפויות הנוכחיים של נשיאו. בעוד אובאמה, שיצא חבול ממעורבות היתר שלו במרחב זה בראשית ימיו בבית הלבן, אינו נראה להוט במיוחד להשקיע משאבים יקרים דווקא בזירה זו, שונים הם פני הדברים בנוגע לחשיבתו של מזכיר המדינה. הגם שמסכת שלמה של עניינים מדיניים דחופים ומעיקים ממשיכה להיערם על שולחנו (והאיום הנשקף מצפון קוריאה אינו אלא חוליה בודדת בתוכה), ממשיך קרי להיצמד לתפיסתו המקורית, שדיפלומטיית דילוגים נמרצת ואינטנסיבית עשויה להביא לפריצת דרך במישור הישראלי?פלשתיני. זאת לאחר שתצמיח מתווה אמריקני חדש בגיבוי בין?ערבי רחב (שבטבורו סעודיה וירדן), שיציג את קווי המתאר ליישובם של אחדים מן המכלולים השנויים במחלוקת בין ישראל לבין הרשות הפלשתינית.

האם ילמדו הלקחים מכשלון היוזמה המקורית?

נכון הוא הדבר שתוכנית זו עתידה להיות שאפתנית פחות וכוללת פחות מתוכניות ההסדר הראשונות שגיבש רוג'רס בראשית דרכו בזירה המצרית והירדנית, אך נשאלת עדיין השאלה אם יבואו לכלל ביטוי בנדבכיה השונים תהליכי הלמידה והפקת הלקחים, שחווה הממשל בעקבות כישלונה של יוזמתו המקורית. כזכור, קרסה יוזמה זו, בין השאר, על רקע היעדר נכונותה של סעודיה ליזום צעדים בוני אמון כלשהם כלפי ישראל למרות ההקפאה בהתנחלויות. כרגע לא בטוח שאבן נגף זו הוסרה מן הדרך בנסיבות הגיאו?אסטרטגיות הנוכחיות. לא ברור גם אם יו"ר הרשות הפלשתינית, אבו מאזן, יסכים לשנות את עמדותיו באשר לתנאים המוקדמים לכניסה למשא ומתן, ואין להתעלם מן העובדה שמצרים הנוכחית חדלה להיות שחקן מרכזי, מוביל וממריץ בתוך המעטפת האזורית, האמורה ללוות ולגבות את תהליך ההסדר.

סיכומו של דבר: שאיפתו היוקדת של מזכיר המדינה להצליח במקום שבו נכשלו רבים מקודמיו, וכך להטביע חותם על עידן אובאמה, בולטת מן היום שבו נכנס לתפקידו. עם זאת, כפי שהיו פני הדברים בשנים 1973-1969, אין זה ברור שכל אגפיה ושלוחותיה של הדיפלומטיה והאסטרטגיה האמריקנית פועלים היום על יסוד לוח זמנים זהה לחלוטין, ואין זה ודאי שהם מתואמים לחלוטין - לא רק ברמה של הגדרת היעדים, אלא גם ברמה הטקטית של סיכויי מימושם בפועל. רק העתיד יוכיח אם גורל מהלכיו של קרי יהיה שונה מגורלן של יוזמות רוג'רס, שיצאו לאוויר העולם בקול רועם אך ננטשו בקול דממה דקה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully