בין בירקנאו למעמד הר סיני

  • ישראל היום
אמילי עמרוסי

השואה היא המגדיר הראשון שלנו. בצדק. מגדיר ראשון לישראליות (כפי שהוכיחה קבוצת הערבים הישראלים שנסעו, בהחלטה מרשימה, למחנות ההשמדה בפולין), ומגדיר ראשון, אולי יחיד, ליהדות בת זמננו. ספרו החדש והמצוין של שלום אוסלנדר "תקווה (טרגדיה)", בהוצאת כנרת זמורה ביתן, משרטט אבטיפוס יהודי: לגיבור הראשי קוראים קוגל; אחת הדמויות המרכזיות ניזונה רק מבורשט, דג מלוח ומצות; והעלילה מאגדת את אנה פרנק, טראומת הניצולים ותוכנית למסתור משפחתי אם יקרה "מה שלא יהיה". אכן ספר יהודי לעילא, כפי שהציגו אותו מבקריו. וודי אלן שכזה - יידישקייט אמריקני, הומור נוירוטי, קציצות דג אפורות ורצח עם.

ארבעת סביי וסבותיי נולדו בישראל, והיו בנים להורים ילידי הארץ, נכדים לילידי הארץ - ועם זאת, השואה היא אחד היסודות המשמעותיים בזהות שלי. גם אני, כמו גיבורו של אוסלנדר, מתכוננת היטב לאפשרות שאיאלץ להחביא את ילדיי בעליית גג כלשהי. גם אני, כמו אמו של הגיבור, לא צריכה מספר על היד כדי לדעת שהייתי באושוויץ, בחלמנו ובבוכנוולד. נשרפתי והוכיתי ונחנקתי ונאנסתי ונרצחתי 6 מיליון פעמים. ואולם הזהות היהודית שלי לא נולדה ב?1939. אני נחרדת מהכחשת השואה, ונחרדת גם מהכחשת הקשר שלנו לירושלים (טענה מוסלמית שמבקשת לתלוש אותנו מכאן, המצטרפת לא אחת להכחשת השואה, ולא בכדי). זוועות הנאצים מקועקעות על ליבי, אבל היהדות שלי לא נגמרת ביום השחרור. הייתי בבירקנאו והייתי במעמד הר סיני.

היהדות שלי - שואות רבות

האם לכתוב למחרת יום השואה, כי השואה אינה המגדיר הבודד ליהדות, הוא מעשה נעדר רגישות? מי שיראה כאן, חלילה, בדל ניסיון למעט את הזעזוע שעבר עמנו, שעברה האנושות, טועה. השנים ההן בגלקסיה ההיא אינן ניתנות לכיווץ. זכר השואה קדוש עד עולם.

ואולם האם אוסלנדר, יהודי אמריקני בן 43, שהיה מועמד לפרס קורט לספרות יהודית, אכן שירטט "יהדות"? כשגיבורו מהרהר על אודות זיכרון למרחקים ארוכים הוא מעלה בדעתו את דריווש, שכדי לא לשכוח את המפלה שהנחילו לו האתונאים דאג שנער שרת ילחש באוזניו שלוש פעמים ביום: "זכור את האתונאים". כשיהודי מהרהר על אודות זיכרון לדורות, הדבר הראשון שקופץ לו לתודעה הוא עמלק. לא צריך דמיון מפותח כדי להגיד "עמלק" אחרי "הצורר הנאצי" במשחק אסוציאציות. אין כאן תחרות מי יותר יהודי - זה שנזכר בדריווש או זה שנזכר בעמלק. אבל הספר הזה, שכולו שואה העוברת בעורקים, מתעלם מכל היבט אחר של ההיסטוריה היהודית. ההקשרים התרבותיים של אוסלנדר הם הוויכוח בין לוקס ליוחנן על מילותיו האחרונות של ישו, או דבריו של שפינוזה על כך שאדם חופשי חושב על המוות פחות מכל (בעוד ביהדות האדם החופשי הוא השם לנגד עיניו את יום המיתה, יודע מאין בא ולאן ישוב).

מהי היהדות של צעיר יהודי אמריקני שספרו האחרון הוגדר כ"יהודי מאוד"? שואה. מהי היהדות שלי? שואות רבות, רבות, שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. אני עומדת זקופה ורועדת ביום השואה, ויושבת שפופה ונרעדת בט' באב - והם שניהם חלק מהגרעין היהודי שלי. פרעות, בירקנאו, חורבן, פרטיזנים, מסעות הצלב, גטו, גירוש ספרד, מיידנק. לא נשכח, עד דור אחרון.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully