פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "איפה הייתם לפני 65 שנה?": החזרה לאדמה המקוללת

      השערים במחנה נותרו כשהיו, השקט אינו מרמז על מכונת הרצח שפעלה כאן, והקור מקפיא, אך לא כמו שאלתו של הניצול. דובר צה"ל, תא"ל מרדכי, בטור מיוחד מביקור צמרת צה"ל בפולין

      מאות קצינים, נגדים, אנשי מילואים, משפחות שכולות וניצולי שואה צועדים על אדמת פולין ביומיים האחרונים. בראשם צועד ראש המטה הכללי של צה"ל. קומתו זקופה, מושכת אחרי קומתם של כל הצועדים אחריו. קול הדממה מופר ברחש הצעדים אך קול זעקת האדמה מהדהד גם מבעד לאוושת צעדינו.

      חלפו שבעה עשורים ושדות הקטל של בירקנאו ואושוויץ לנגד עניינו. האדמה אותה אדמה. המבנים אותם מבנים. גדרות התיל אותן גדרות. הר שיער האדם מאחורי מסך הזכוכית הוא אותו השיער שלפני שנים כה רבות נגזז ונגזל יחד עם נפשם של רבבות רבבות אחינו ואחיותינו. גם מסילות הברזל - אותן מסילות.

      הרמטכ"ל בני גנץ בביקור באושוויץ, אפריל 2013 (לשכת העיתונות הממשלתית , משה מילנר)
      "זעקת האדמה מהדהדת גם מבעד לאוושת צעדינו". הרמטכ"ל גנץ ובכירי צה"ל בביקור באושוויץ (צילום: משה מילנר)

      אלא שהיום, בין השערים המקוללים פורצים נחשולים נחשולים, מאות לובשי מדי צה"ל וראשם מורם, עוברים בכל ביתן. בכל מבנה. כורים אוזנם לכל מילה שנאמרת מפי מורי הדרך של יד ושם. מורי הנבוכים. "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשייך בספר נכתבים", כך נכתב מעל ארון הקודש בבית הכנסת שברובע היהודי בקרקוב ואנחנו - עין רואה ואוזן שומעת, לא נותנים לאף מילה לחמוק מאיתנו גם כשלעיתים ההבנה היא למעלה מאיתנו.

      לפתע מצטלבים במשלחת נוספת. משרד המשפטים הישראלי צועד ובראשו ניצול בירקנאו. הוא לוחץ את ידיו של הרמטכ"ל ושואל "איפה היית לפני 65 שנה?". אנו מרכינים ראשים. צמרמורת עוברת והפעם לא מפני שהקור מקפיא. שואלים גם את עצמנו. הלב מתרחב אל ההבנה שנהיה פה עוד הרבה יותר מ-65 שנים קדימה, שלא ניתן לשאלות האלו להישאל שנית.

      פה על אדמת בירקנאו, אחרי 30 שנות שירות שמרביתן בשטח, אני מרגיש חדור שליחות וגאווה. נוכחות צה"ל כאן היום היא עדות לכך שמתוך האש, האפר והמלחמה, גדלנו והפכנו לאומה חזקה, לעם חזק ונחוש וההוכחות החותכות מהלכות סביבי ממש עכשיו. מרגשים אותי מכולם דור מפקדינו העתידי הבולט בכל משלחת-צוערי בית הספר לקצינים, קורס חובלים וקורס טיס. מבט רענן וחדור שליחות ונתינה מלווה את רוך עיניהם המביטות כמו עיניי בפני הזוועה. לא מאמינות כיצד יתכן, ובאותה עת נשבעות כי שנית לעולם לא.

      זה גם המקום בו נודדות המחשבות אל גבורת השורדים כאדם בצל הזוועות, אל גבורת הילד שנמלט מבין הגדרות עד אשר בנה ביתו בארץ ישראל. אל גבורת יושבי הגטאות, אל גבורת ההולכים שלא שבו, ואל הגבורה בת ימינו.

      הרמטכ"ל בני גנץ בביקור באושוויץ, אפריל 2013 (לשכת העיתונות הממשלתית , משה מילנר)
      ניצול השואה שאל את הרמטכ"ל: "איפה היית לפני 65 שנה?" (צילום: משה מילנר)

      מימיני עוקף אותי בצעידה נועם גרשוני, פצוע צה"ל ממלחמת לבנון השנייה ואלוף אולימפי. קביו חורצים את שכבת השלג העבה בעת שהוא צועד לצידנו בלי לנוח לרגע, בלי לדלג על אף נקודה במסע. מסע חיים. לצידו הורים שכולים אוחזים בתמונת הבן שנפל בכיס מעילם, צועדים בגבורה את מסעו - מסע עקידה לאומי הנצרב בכאבם הפרטי, גבורה.

      כשנמשיך ונצעד גם היום, הפעם במשלחת המובילה את "מצעד החיים", נזעק בשתיקה את גבורת הנופלים, נוכיח בעמידה את איתנה את קיומנו הבלתי מעורער, נצדיע לעבר עם שבועת הווה ועתיד - "מצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה".