יום השואה תשע"ג

להגן על הניצולים גם מפופוליזם זול

"בכל חודש מתים 1,000 ניצולים", זעקה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". רוני ודנאי, נכדה ל-4 ניצולים, מתקוממת על חוסר הרגישות: טוב שלא סיפקו עם העיתון גם חבל תלייה

רוני ודנאי
08/04/2013

תארו לכם שחייתם באירופה בתקופת השואה. תארו לכם שגרה של רעב מנוון, קור מקפיא עצמות, חוסר אונים משווע, קריסה פיזית ונפש שותתת. תארו לכם איך זה לקום מדי בוקר בפחד שמא זה יכול להיות היום האחרון בחייכם. תארו לכם שנים של חרדה קיומית בוקר אחר בוקר, לילה אחר לילה. תארו לכם שהצלחתם לשרוד את הזוועה ולהצליח לעלות מן השאול ארצה בשארית כוחותיכם האחרונים. תארו לכם, 68 שנים אחרי תום המלחמה, בבוקר היום הרגיש ביותר בחייכם, שאתם פותחים את העיתון ונתקלים בכותרת ענק "בכל חודש מתים 1,000 ניצולים".

שחור על גבי לבן, מודעת אבל קולקטיבית על 192,000 הניצולים שעדיין חיים בישראל 2013, שעון חול מתקתק ותזכורת צורבת לכך, כי הגורל המר ממנו הצליחו להימלט אז, אורב להם מעבר לפינה. זו המראה השחורה אליה נאלץ להתעורר אתמול גרשון הירש, ניצול שואה בן 92, ועקב אכילס של הנפש שלי - סבא שלי. בעיתון "ידיעות אחרונות" עוד הגדילו להוסיף וכיוונו את הזרקור לעובדה שמדי יום נפטרים 37 ניצולי שואה, וכי גילם הממוצע עומד על 84. חבל שהם כבר לא צירפו לגיליון חבל תלייה או כמוסת ציאניד עם הוראות הפעלה באותיות גדולות מספיק. בכל זאת, כבר לא ילדים והעיניים לא מתפקדות כמו פעם.

יום השואה תשע"ג בוואלה! חדשות

עוד בוואלה!

צפו: איך להפוך את ארוחת הערב עם הילדים לפעילות חוויתית?

בשיתוף חברת גליל
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אין תמונה(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

"ידיעות אחרונות" רצו לזעזע. את המטרה הזו הם אכן הגשימו, אבל הכשל נעוץ בקהל היעד. כנראה שבעידן בו העיתונות ככלל והעיתונות הכתובה בפרט נמצאת במלחמת קיום משל עצמה, כל אמצעי ההישרדות כשרים, גם אם המחיר הוא ניצול ציני של האוכלוסיה החלשה ביותר בישראל. אותה אוכלוסיה שבשאר ימות השנה לא מזיזה לאף אחד ולא זוכה כמעט לסיקור תקשורתי. אפשר להבין. אחרי הכל זקנים עריריים זה לא סקסי, בטח שלא כמו איום הגרעין האיראני או סוגיית הפליטים.

אז הם נאלצים לוותר על קניות בסופר פה ושם, ומדי פעם אין להם ברירה אלא לדלג על התרופות בשביל לחסוך. אחרי שהם שרדו את השואה, זה מה שיהרוג אותם? גם ככה הם פצצת זמן מהלכת, בצעדת מוות של אנשים מתים מהלכים. אז מה זו כבר עוד כותרת קרה ומכאנית, אטומה ונטולת כל רגישות? העיקר למכור עיתונים. בטח בימים נטולי אקשן תקשורתי מקומי.

טראומת הדור השלישי

תשאלו את ראובן יונה, ניצול השואה בן ה-80 שהוכה עד זוב דם רק משום שהעיר לשני חיות אדם בגיל ההתבגרות כי הם עלולים ליפול מהמבנה הציבורי עליו טיפסו. לחוסר מזלו של יונה, בדיוק החליט הנשיא אובמה לקפוץ לביקור בארץ הקודש, וכך נעדר כל סממן של איזכור תקשורתי למעשה האלימות הכה מקומם הזה. יש כל כך הרבה ראובן יונאים שנדחסים אל הפסקה האחרונה באמצע העיתון שאף אחד לא מצא במה למלא. כל ראובן יונה כזה מקפיץ אותי ומלווה בפולו-אפ האינסטינקטיבי של שיחת טלפון בהולה לסבא שלי בו אני מתחננת בפניו שלא יעיר לאף אחד, על כלום, לעולם.

מתוך ארבעה סבים וסבתות, שניים מכל צד, נשארו לי שניים חיים, סבא וסבתא. אף אחד מהם לא הגיע למחנה ריכוז, ולמרבה המזל גם לא למחנה השמדה, אך כולם ניצולי שואה. סבא צביקה, אבא של אבא, העפיל מהונגריה לישראל ערב המלחמה כי היה חכם מספיק לזהות כי הסנקציות האנטישמיות הן רק ההתחלה. בדרך הוא נתפס ונכלא בקפריסין.

סבתא מריאנה, אמא של אבא, שיש האומרים שביופיה הייתה דומה לאודרי הפבורן, נאלצה להסתתר במשך שלוש שנים בתא קלסטרופובי בביתו של שכן הונגרי. אותו יופי הציל אותה מעלייה על רכבת למחנה השמדה: חייל נאצי מנע ממנה לעלות על הרכבת ואסר עליה להראות אי פעם את פניה בתחנה. אותו היופי גם היה לה לרועץ, ומפני החשש שתיאנס ותירצח, היא נאלצה להשאיר את בנה בן השלוש להתחבא עם אמה שידעה לשחד את האדם הנכון, בזמן הנכון ובמקום הנכון.

סבתא וסבתא-רבא נטשו בן לילה את חיי הבוהמה של בודפשט. סבתא רבא שהייתה זמרת אופרה ובעלים של מלון בניס ובניין דירות בלב הבירה ההונגרית נושלה מכל נכסיה כמובן. סבתא איבי, אמא של אמא, מרותקת לכסא גלגלים כבר שנים. בשנה האחרונה היא גם בכלל לא מדברת, רק עיניה הבוהות בחלל הריק עוד מרמזות על צל צלם של שאריות מהאישה החזקה שהייתה פעם. כשהייתה במיטבה, היא הייתה נצמדת אל המרקע מדי שנה מערב יום השואה ועד צאתו. תמיד היא הייתה דומעת ומשחזרת איך בנעוריה, מנהל בית הספר ברומניה נכנס לכיתה ואמר שהוא סופר עד שלוש - והוא לא רוצה להריח יותר סירחון של יהודים. היא גם הייתה מספרת על חברה הטוב יואל, שאחותו התאומה נפטרה על שולחן הניסויים הפסיכוטי של ד"ר מנגלה. גם סבתא איבי העפילה, גם היא נתפסה ונשלחה לכלא בקפריסין. אחרי ששרד שלושה מחנות עבודה אכזריים וניצל מכדור תועה שפגע בראשו של חברו במקום בשלו, אפשר לומר שרק סבא גרשון נשאר.

לכולם יש שריטות מהתקופה הארורה ההיא, חלק מהן הועברו באינטרפרטציה כזו או אחרת גם לילדיהם, וחלק מהן עברו תהליך אבולוציוני נוסף ועברו גם לדור הבא, בדמות התמכרות אובססיבית לשואה. יום אחד בטח יזהו גם תסמונת טראומטית אצל ילדי הדור השלישי. אחד הסימפטומים של ה"הפרעה" הזו, לפחות אצלי, הוא הרצון הטוטאי לעטוף ולהגן מכל משמר על סבא שלי. להגן עליו מחיות טרף שמתעקשות להיקרא בני אדם; להגן עליו מהג'ונגל הביורוקטי של חברות סלולר וחשמל שמנסות לעשוק אותו מפאת ההנחה כי עם הגיל מגיעה חוסר תשומת הלב להונאה; להגן עליו מהארגונים הממשלתיים שמחפשים בעיקשות כל דרך בשביל לקמץ בקצבה שמגיעה לו עבור 25% אחוזי הנכות שירש משירת הברבור שלו במזרח אירופה; ולהגן עליו מפופוליזם זול ונצלני.

הכותבת, רוני ודנאי, היא כתבת וואלה! אופנה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully