כרבים מעמיתיי, שנולדו בטוחים ושלווים, ולו למראית עין, לתוככי מדינת ישראל, הרחק משאגות ההמון הסוער "הייל היטלר" בברלין, ה"זיכרון" הראשון שלי מהשואה היה חזותי. מספר כחול צרוב בבשר ידו של מורה, שכן או בעל המכולת, כולם בעלי היגוי משונה ועברית עילגת.
לא ממש הבנו. אנשים מבוגרים, מכובדים, שהולכים עם עניבה ומעיל כבד גם בימי חמסין, מרשים לעצמם להשתטות כך, עם מיני קעקועים משונים. מבטם המאיים של כמה מהם הבהיר לנו שמוטב לנו לשתוק.
בבתי הוריהם של חברינו בני הדור השני שררה קדרות תמידית שקשה להסבירה. בדרך כלל היה להם רק ילד אחד, צעיר מהם ב?40 שנה. שום סבא או סבתא שאפשר לנסוע אליהם בחופשה.
מאוחר יותר היה זה המפגש החודשי במספרה השכונתית. בין צחצוח תער הגלבים המפחיד בחגורת העור החומה שהיתה צמודה לכיסא, לבין המראה שממנה ניבט פרצופו, הייתי שומע בכל חודש את המנטרה הקבועה. כשהזרוע מונפת אל על עם המספר הכחול, היה אדון יעקובוביץ' מתבונן בכיפה שהנחתי בצד ואומר: "יפה מאוד. אתה בחרתנו מכל העמים? אתה בחרתנו?", וממהר למחות דמעה קטנה בזווית עינו.
בחלוף השנים למדנו ועודנו לומדים מעט, אולי מעט מדי, על החיים "שלפני", על מכונת ההשמדה, ועל "הצאן שהלך לטבח" - ביטוי שבשנים האחרונות מוחלף, ובדין, בראייה מפוכחת ונבונה יותר, שמעניקה כבוד והבנה גם לניצולים וגם לאלה שהושמדו. משבגרנו נגלה לעינינו אט אט מילון השואה השלם. כל המילים הנוראות פרצו: אושוויץ, מיידנק, טרבלינקה, טרזיינשטט, סוביבור. זונדר?קומנדו, היטלר יוגנד. צעדת המוות ומצעד החיים. והיו גם המשפטים, שכל אחד מהם בתורו ריגש המונים והאיר זווית שונה: קסטנר, אייכמן, דמיאניוק.
אז איפה היה אלוהים בשואה
ככל שעברו השנים, כך השאלות רק מתעצמות. איפה היה אלוקים בשואה? ולא פחות מכך - היכן היה האדם? ובמה זכו אלה ששרדו? שאלות אלה שבות וניעורות בכל שנה במלוא עוזן בתקופת "שבעת ימי התשובה הציוניים", בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל. הן מבליטות את חוסר האונים שאופף כל אדם, ואדם מאמין שבעתיים, לנוכח התופעה הבלתי מובנת. הכיצד זה הובלו מיליונים - ובהם צדיקים וחסידים, ומיליון וחצי ילדות וילדים שלא טעמו לא טעם חטא ולא טעם חיים - אלי מוות?
"העולם שתק", והוא מתעטף בשתיקתו גם נגד זוועות אחרות, כאן ועכשיו, גם אם אין לד?מותן לשואה שאין שנייה לה.
אל מול המתיימרים להיות מנהלי החשבונות של בורא עולם, אני נזכר בדברי מורי ורבי, הרב יהודה עמיטל ז"ל, ראש ישיבת הר עציון, אוד מוצל מאש השואה, ששב ולימדנו: "אנו עומדים דוממים לפני תופעת השואה ואין בפינו תשובה. 'ואמונתך בלילות' - זהו אחד הניסיונות שמנסה אותנו הקב"ה. אבל תשובה - אין!"
ובאין תשובות, נותר רק הזיכרון.
בזכירה - סוד הגאולה. אימרה זו, שמיוחסת לבעל שם טוב, נקבעה בשערי יד ושם. ולוואי ונצא ידי חובתה יום?יום ושעה?שעה.