נושאים חמים

היהודים שסייעו לגסטאפו לתפוס אלפים בלב ברלין

אפילו לקראת סוף המלחמה הצליחו יהודים בזהות בדויה להסתתר מהנאצים בבירת גרמניה. המסייעים לתפיסתם היו יהודים ממש כמותם, שהסכימו לכך תמורת הבטחה שלא יישלחו למחנות

"כבר זמן מה, שאנשים אשר חיים בסתר מאוימים מסוג שונה של סכנה, כלומר, קבוצה של כ-20 מודיעים יהודים אשר נכנסו לשירות הגסטאפו במשימה לגלות היכן חיים יהודים באופן לא חוקי ולמסור אותם לידי הרשויות", הציטוט הזה משנת 1944 של אישה בשם אלזה זילנפרוינד מופיע בספר בשם "תפסנים יהודים בשירות הגסטפו" שיצא לאור בברלין לפני 7 שנים.

סטלה קובלר (אתר רשמי , ויקיפדיה)
עשרות תפסנים פעלו בשירות הגסטאפו. מפקדת הגסטאפו בברלין (צילום: ויקיפדיה)

בספר זה מתוארת תופעה פחות מוכרת בקרב הציבור הישראלי בסיפור שואת יהודי אירופה. בשנותיה האחרונות של מלחמת העולם השנייה, עדיין נותרו כ-18 אלף יהודים אשר הצליחו להסתתר מנחת זרועם של הנאצים בלב ברלין. אחרוני היהודים, שחיו בברלין כגרמנים, נקראו בפי הנאצים "אוּ-בואטס", כמו הצוללות ששימשו את הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה. בשביל ללכוד אותם, גייסו הנאצים לשירות הגסטאפו עשרות "תפסנים" יהודים, כלומר יהודים בעלי מראה ארי אשר יכלו לפעול בקרב היהודים המתבוללים ולהסגיר אלפים מחברי קהילה נחבאת זו. אותם תפסנים נלכדו בידי הגסטאפו, ואז הוצע להם לסייע בלכידת יהודים נוספים – תמורת הבטחה שהם והקרובים להם לא יגורשו למחנות, ומתן תלושי מזון שהיו מצרך מבוקש בגרמניה של שנות ה-40.

מחוץ לגבולות ישראל, בעיקר בגרמניה ובארצות הברית, הסיפור הזה מוכר יותר. בשנות ה-50 סיקרה העיתונות במערב ובמזרח גרמניה בהרחבה את משפטה של שטלה קובלר, שהייתה אחת הבולטות מאותם תפסנים. עיתון ה"טאגסשפיגל", למשל, פרסם בכתבה על המשפט את הכותרת "שטלה קובלר השטנית הייתה חסרת מעצורים". בתחילת המלחמה, קובלר בת ה-18 אולצה לעבוד בכפייה במפעלים בעיר יחד עם הוריה ובעלה מנפרד קובלר. כאשר פשט כוח של האס.אס על מפעל בו עבדו נשלח בעלה לאושוויץ ושם ככל הנראה נרצח, אך שטלה הצליחה לחמוק ממעצר ולהשיג תעודות מזויפות עבורה ועבור הוריה, שאפשרו להם לחיות בהיחבא למשך זמן מה. ב-1943, קובלר נתפסה בידי הגסטפו, לאחר שבעצמה הוסגרה על ידי תפסן אחר. על פי הביוגרפיה "שטלה" שכתב על חייה מכר שלה מימי בית הספר, פטר ויידן, אנשי הגסטאפו עינו והיכו אותה כדי שתספר להם היכן נמצא האיש אשר זייף עבורה את התעודות אותן נשאה, אך היא לא ידעה היכן הוא נמצא. היא הצליחה לברוח מידיהם אך נעצרה שוב כעבור 12 שעות יחד עם הוריה.

מפקדת הגסטאפו בברלין (אתר רשמי , ויקיפדיה)
"הרעל הבלונדיני". תמונותיה של שטלה קובלר במוזיאון "הטופוגרפיה של הטרור" בברלין (צילום: ויקיפדיה)

במעצרה השני, הסכימה קובלר לשתף פעולה עם הנאצים, שהבטיחו לה שהיא והוריה לא יגורשו למחנות. על פי הערכות שונות, במהלך השנתיים שלאחר מכן, מספר היהודים אותם הסגירה נע בין 600 ל-3,000. רבים מבין אותם יהודים היא הכירה משנותיה בבית הספר "גולדשמיט", שהוקם במיוחד עבור התלמידים היהודים לאחר שהנאצים אסרו עליהם ללמוד בבתי הספר הציבוריים. בפי הנאצים היא כונתה "הרעל הבלונדיני", משום שנהגה להשתמש במראה המצודד שלה ובקסמה האישי כדי לזכות באמונם של קרבנותיה. בסוף 1944גורשו הוריה של קובלר לאושוויץ למרות ההבטחה שניתנה לה ומספר שבועות לאחר מכן היא הפסיקה לשתף פעולה עם הגסטאפו. עם זאת, היא הצליחה לשרוד עד סוף המלחמה.

בתום המלחמה, קובלר נעצרה בידי המשטר הסובייטי ונשפטה ל-10 שנים במחנה מעצר. לאחר שריצתה את עונשה עברה למערב ברלין, וגם שם נשפטה והורשעה במשפט המסוקר ב-1957. עם זאת, היא לא נשלחה למאסר בגלל התחשבות בעונש שריצתה כבר בצדה המזרחי של גרמניה. ב-1994היא התאבדה בקפיצה מחלון דירתה. בערוב ימיה השיבה קובלר לעיתונאי ששאל אותה על יחסה לעברה: "בשנים שלאחר מכן חשבתי על הדברים וכמובן שאמרתי לעצמי 'לא היית צריכה לעשות זאת'. חשתי חרטה גדולה. אבל לא יכולתי לשנות את גורלי בשום דרך. זה היה מעגל קסמים שלא יכולתי לצאת ממנו".

"מבט אחד הספיק – הוא חש סיפוק מעבודתו"

תפסן נוסף היה גונתר אברהמסון, שגם הוא היה באותו זמן אדם צעיר, בשנות ה-20 לחייו. אברהמסון גויס ל"ארגון המרכזי לטיפול ביהודי גרמניה" שהיה תחת אחריות הגסטאפו. במסגרת תפקידו חשף אברהמסון יהודים רבים והסגירם לידי הגסטאפו לצורך גירושם. אחד מהיהודים הראשונים שנתפסו על ידי אברהמסון היה איוון כץ, חבר לשעבר במפלגה הקומוניסטית הגרמנית. כץ הועבר לאושוויץ אך הצליח לשרוד והעיד נגד אברהמסון במשפטו שנערך לאחר תום המלחמה. לדברי כץ היחידה אליה השתייך אברהמסון הייתה אחראית לחשיפתם של כ-250 יהודים שחיו בזהות בדויה בברלין – רובם ככולם נשלחו לאושוויץ.

שלט אשוויץ, העבודה משחררת (AP)
היהודים שנתפסו הועברו רובם ככולם למחנה אושוויץ (צילום: AP)

כץ דחה בתוקף את טענתו של אברהמסון כי נאלץ לפעול בשירות הגסטאפו על מנת להציל את חייו וטען כי מתוך 8,000 יהודים שהוסגרו לידי הגסטאפו בתקופה זו בעיר, רק כ-60 הסכימו לפעול בשירותו ולהסגיר יהודים אחרים – השאר העדיפו את מחנה ההשמדה. על פי עדותו של כץ, לא זו בלבד שהישרדות אישית לא היתה המניע של אברהמסון, אלא שהסכמתו של זה לבגוד בבני עמו נבעה גם מהסיפוק שעבודה זו גרמה לו. "מבט אחד באברהמסון", אמר כץ, "הבהיר את הדבר. שם הוא עמד - כשבצידה השני של גדר התיל שמולו אסירים גוועים ברעב המיועדים להישלח לאושוויץ – והוא שבע, לבוש בהידור ומוסע במכוניות ברחבי ברלין". אברהמסון אף נשא אקדח שסופק לו על ידי הגסטאפו לצורך תפקידו.

לקראת סוף המלחמה, כשהצבא האדום כבר התקרב לפאתי העיר, נודע לאברהמסון כי מפקד הגסטאפו בעיר הורה להורגו. אברהמסון הצליח לחמוק מגורל זה כאשר הבטיח למפקדו הישיר כי יפעל להציל את חייו לאחר שייתפס על ידי הרוסים. הוא שוחרר מידי הגסטאפו יחד עם 13 מעמיתיו ליחידה ב-22 באפריל, 1945.

לאורך השנים סופרו סיפורים רבים אודות יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים בנסיבות שונות, בעיקר במחנות ההשמדה עצמם בתור קאפואים. חלק מהם אף נתפסו אחרי המלחמה, גם בישראל, ונשפטו בעקבות עברם. לאחר מעצרם, חוקק החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, על מנת שניתן יהיה להעמידם למשפט. מנגד, סיפורם של התפסנים כמעט לא נחקר ולא סופר בישראל. גם חוקרי שואה לא ידעו להרחיב על התופעה שהביאה ללכידתם של אלפי יהודים, שלולא יחידת התפסנים ייתכן והיו יכולים לשרוד את שנות המלחמה. מנהל מרכז ויזנטל, ד"ר אפרים זורוף, אומר כי תפסנים כאלה פעלו בגרמניה ובמדינות נוספות באירופה, אך למרות שהוא מכיר את התופעה, מעולם לא התקבלה במרכז שום בקשה לחקור מקרה מסוג זה. מדוע דווקא התפסנים נותרו מחוץ לסיפור השואה המסופר בישראל מאז הקמתה? האם משום שקשה לסווגם כקורבנות או כמשתפי פעולה, האם מימדי התופעה לא היו גדולים מספיק כדי להיזכר? או שמא זהו פשוט סיפור כואב מדי מכדי לעסוק בו?