ינוח בשלום

חשבון נפש אישי: אמנון דנקנר היה משכיל ברוך כישרונות. ספרו "ימיו ולילותיו של הדוד אווה" הוא יצירה בליגה של עמוס עוז. אבל דנקנר לא היה רק סופר אלא גם עיתונאי מחולל סערות.

לפני 30 שנים כתב מאמר שהמיט עליו קלון, ששמו "אין לי אחות", ועיקרו ביקורת צורבת על עדות המזרח. בנסותו לתקן את הרושם הרע במאמר נוסף - הגביר את הזעם כלפיו.
מקץ תשע שנים שוב עמד במרכזה של שערורייה בכותבו ביוגרפיה ראויה של דן בן אמוץ. הממסד התרבותי קם עליו. דנקנר התכווץ במיטתו מתחת לשמיכה במצב של הסתר פנים. על פי עובדות שהיו ברשותי, יצאתי להגן על הביוגרפיה הן בהקשר ליחסים פליליים של בן אמוץ עם קטינות והן בהקשר לפרידה רווית מתח מיני מאמו לפני השואה. דנקנר הצהיר בתגובה כי לעולם יעמוד לצידי. עד שהגיע השבר.

כתבנו ב"מעריב" את המאמר "איפה הבושה". בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה ב?2006 אמרתי לו בדאגה כי חברנו אהוד אולמרט אינו כשיר להנהיג את האומה בימים קשים אלה (למיטב זיכרוני הסכים עמי, לאחר מכן טען שלא בדיוק כך). הצעתי שנחזור לכתוב מאמר משותף. הוא סירב. אך כעורך "מעריב" הבטיח כי אוכל לכתוב כאוות נפשי. מתחתי על אולמרט ביקורת חריפה בתחום ניהול המלחמה ובשל שחיתותו. על דנקנר הופעל לחץ כבד של יוסף (טומי) לפיד ואחרים לצנזר את כתיבתי או לפחות להצניעה. הוא סירב, לזכותו.

אך הוויכוח על כישלונו של אולמרט בעיתון ובתוכניתי "מועצת החכמים" בטלוויזיה גרם לקרע. לא בבת אחת, דנקנר היה מספיק ציני ומפוכח וספקן ולא כל כך אכפתי, וידע להפריד בין קטטה על המסך לבין סעודה עליזה רבת הקלוריות שהתנהלה באותו זמן. רק שאז הופיעה ב"מועצת החכמים" צעירה אלמונית מרחובות, ציפי חוטובלי, שהטיחה באולמרט דברים חריפים, והתנהלותו של דנקנר כלפיה היתה מבישה. הוא ולפיד תבעו להדיחה מהתוכנית ואיימו לפרוש, ולא הועילה התזכורת, שבזמנו הדפתי עמיתים שתבעו להדיחם מ"פופוליטיקה", ולא סלחו לי. גם הם לא סלחו לי על הנחישות להתמיד עם חוטובלי, שהגיעה מאז לתפקיד סגנית שר.

כשאולמרט הורשע רק בשליש מכתב האישום נגדו ומייד תבעתי לערער, החל דנקנר לגדף אותי בפומבי, ולא חדל. אפילו כשהודה לי על קטע שפורסם בזכותו ב"ישראל היום" - שב ופנה אלי בכינוי מגדף.

עכשיו הלך לעולמו, ואזכרו כישרוני ומרתק ונבון ואדיש כלפי שחיתות ובעל חוש הומור וגס רוח ומרושע במידת מה, ומי שעיוות מאמר של עיתונאית נגד אולמרט עד כדי הפיכתו על פניו, וכפי שייאמר היום על קברו גם אני פוטר אותו ממעשיו הרעים ואזכור את הטובים, ועוד - כלשונו של עמית נכבד - הוא לא חי בשלום, אז שינוח בשלום על משכבו.