הטראומה שחווים בני הדור השני והשלישי לשואה

מדי שנה, בערב יום השואה, לצד תיאורי הזוועות שעוללו הנאצים, אנו נחשפים לסיפורי הניצולים, אלה ששרדו את התופת הנאצית. הם, האוגרים בתיקיהם מוצרי מזון מחדר האוכל, עדות לטראומה שחוו ולמחסור ממנו סבלו, מספרים על החרדה התמידית שהם נושאים עמם, הבאה לידי ביטוי בדאגה האובססיבית ולעיתים כפייתית לבני משפחתם, ההורות המחבקת, עד חונקת. אולם מסתבר שהטראומות הללו מלוות לא רק את דור הניצולים, אלא מחלחלות גם לדורות הבאים, ואף לדורות השניים והשלישיים.

לא מכבר הגיעו אלי לטיפול משפחתי אב ובתו. האב, בשנות ה-70 לחייו, חווה כילד את השואה והצליח לשרוד אותה ולהקים בארץ משפחה לתפארת. למרות גילו המבוגר הוא ממשיך לעבוד 18 שעות ביממה ומקדיש את כל יומו לעבודה, עקב החרדה הכלכלית התמידית המלווה אותו מאז השואה. לתפיסתו בתו ובעלה, בני המעמד הבינוני פלוס, הם מבזבזים כספים רבים והוא נאלץ לעבוד קשה, על מנת שלא יחסר לו ולהם בעת הצורך.

מאז ומתמיד גדלה הבת, בתחושת חרדה ותסכול, בעקבות החינוך החרדתי שספגה בבית, חרדה לא מציאותית ורציונלית, שגרמה לה לחוש סוג של אנטי כלפי אביה. האב, ניצול השואה, תופס זאת כחוסר ההתייחסות לדאגתו האמיתית, כזלזול. הדבר מתבטא בתחושות השפלה ועלבון מאוד קשים. תחושות אלה שהוא חוו בתוך משפחתו משחזרות עבורו למעשה את העלבון וההשפלה שחווה כילד בתקופת השואה.

ניצולי שואה רבים הגיעו לארץ במצב נפשי קשה. הפגיעה העיקרית שלהם הייתה ביחסי האמון שלהם בבני אדם. על כל אחד מהם השפיעו זוועות השואה בצורה אחרת, ועל פיה הם הקימו משפחות וגידלו את ילדיהם. אחדים מילדי הניצולים גדלו במציאות לא מובנת, בה הוריהם צועקים בלילות מתוך שינה ולעיתים אף מכים. אחדים מהניצולים בחרו למחוק את העבר וילדיהם גדלים תחת צל גדול של סוד והסתרה. יש ניצולים שגידלו את ילדיהם תחת תחושת הקיפוח והמרמור ויש גם כאלה שגידלו את ילדיהם תוך רצון אובססיבי ולעיתים אף כפייתי להצליח, להגיע להישגים ולהוכיח לכל העולם כי הם ניצחו את הנאצים בכל מחיר.

גם בפן הרגשי חווים בני הדורות הבאים של הניצולים חוויות קשות, כדוגמת הורים שלא יכלו ולא ידעו לחבק ולנשק את ילדיהם, מהחשש שאולי מחר ייעלמו. האוכל הפך לדבר משמעותי ועיקרי אצלם, עד כדי האבסות של אוכל, חרדה מתמדת ודאגה בלתי פוסקת, תוך איסור על הילדים לשחק בחצר, לצאת לטיולים, או הרצון האובססיבי שהילדים יהיו תמיד תחת בקרה ושליטה, במרחק קרוב וזמין. החרדה, אותה ספגו ילדי הניצולים, מופיעה באופן מאוד חזק אצל בני הדור השני של הניצולים ומושרשת גם לדורות הבאים.

מאחר והפגיעה המרכזית היא ביחסים, גם התיקון אמור להיות ביחסים ובבניית יחסי אמון. בנסיבות אלה מגיעים ילדי הדור השני והשלישי של ניצולי השואה לטיפול זוגי ומשפחתי אצל מטפלים מוסמכים, כמו גם בעמותות כמו "עמך". הטיפול בהם מצריך התייחסות ייחודית, בראייה כללית של בחינה וניתוח משקעי העבר, טיפול דיאדי, לצד טיפול פרטני. ישנם טיפולים משפחתיים לניצולי השואה וילדיהם, שכבר הורים לילדים במטרה להביא את בני הדור השני להבין את הוריהם ולהביע חמלה כלפיהם וכלפי האופן שבו פעלו.

תפקיד המטפל הוא לסייע לבני המשפחה להבין זה את זה טוב יותר, לסייע לילדי הניצולים להבין את החרדה, לתת לה מקום ולא לזלזל בה. במקרה הצורך לעזור לבני הדור השני לראות ולהבין את המקום המושפל של הוריהם, כמו גם לסייע לניצולים לספר ולשתף בתחושותיהם, בטראומות שחוו, בתחושת המחסור והדאגה ממנה סבלו, במאבק ההישרדות שלהם, לרוב לבד, בכוחות עצמם, לאחר התייתמות בגיל צעיר, באיבוד כל המשפחה, לצד הצורך התמידי להסתתר ולברוח, בחיים בפחד מתמיד והתחושה שכל רגע יכול לקרות אסון, המלווה אותם.

הטיפול מנסה להביא לתקשורת טובה יותר בתוך המשפחה, תוך יכולת הכלת הטראומה והתרת כעסים, ממקום של הבנה והכלה במסגרת המשפחתית, שאמורה להיות מקור התמיכה הנוכחי שהניצולים לא חוו אותו, ולהביא לשיפור ביחסים המשפחתיים בין הדורות. זהו תהליך ארוך ואיטי, שבהם הניצולים נפתחים אט-אט. כשהם חשים שנותנים להם לדבר, שנותנים לכאבם ולחוויות הקשות שעברו מקום, תוך בניית ערוץ קשב, הבנה, תמיכה וסימפטיה של המשפחה, הם מתחילים להבין את הכעסים שהצטברו אצל ילדיהם, בני הדור השני לשואה. זהו תהליך הכרה הדדי בין בני המשפחה, הן לרגשות ולפחדים והן לתסכולים ולכעסים שמועברים מדור לדור.

הכותבת היא מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, חברת האגודה הישראלית לטיפול במשפחה