הסטודיו של הזיכרון

האמנים הישראלים לא חוששים לחבר את השואה לאמירה לא קונבנציונלית. "החברה עברה שינויים ומותר להיות פרובוקטיבי לגבי השואה", אומרת פרופ' דנה אריאלי

  • ישראל היום
נטע בר יוסף

הרי יום חול בלודז' שבפולין. באמצע רחוב ראשי, שבדרך כלל הומה אדם וכלי רכב, התנועה נעצרת. אין זכר לחשמלית, אדם אינו דורך על הכביש. בקצה הרחוב, מאחורי אבטחת המשטרה, עומדים אנשים רבים וצופים בחבורה של שחקנים, שמציירים בגיר את הקונסטרוקציה של הגשר הידוע לשמצה, שחצה את הגטו בעיר בזמן מלחמת העולם השנייה. זהו פרויקט תיאטרלי תלוי מקום של הבמאית הישראלית רותי אוסטרמן. הוא נולד מתוך צורך אישי של אוסטרמן, נכדתה של ניצולת שואה שחיה ארבע שנים בגטו לודז'. הגשר שהיא יוצרת בפרויקט כבר אינו קיים במציאות, אבל העובדה שבזמן המלחמה הוא נועד ליהודים בלבד, ידועה לכל תושבי לודז' גם היום.

עוד בוואלה!

הכירו את ה-Wonder החדש שלכם בבנק הפועלים

לכתבה המלאה
(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

המיצג היוצא דופן של אוסטרמן, 30, אינו פועל בחלל ריק. מאמצע שנות ה?90 אמנים רבים, ישראלים ובינלאומיים, עושים שימוש מאסיבי במוטיבים מהשואה באמנותם. זו אמנות עכשווית, שנוצרת על ידי אמנים בני הדור השני והשלישי לניצולים. הם חוו בבית שתיקה ואלם, אובססיה וחוסר אונים. "דור הניצולים לא דיבר על השואה, הוא ביקש להדחיק את הטראומה ולהקים פה מציאות אחרת, אוטופית. דור הילדים שקיבל עליו את השתיקה הזאת, הוא שמורד ומוציא את ההדחקה הזו. האמנות היא דרך לעכל את הדבר הזה ולהוציא אותו בצורה אחרת", אומרת פרופ' דנה אריאלי, דיקן הפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי חולון.

עוצמת השואה וזליגתה ליצירות אמנות ניכרות גם אצל אמנים שאינם צאצאים של ניצולים, ושלא חוו אותה בבית. אמנים אלה, לדברי אריאלי, "מרגישים שהטיפול בשואה בחברה הישראלית מתנהל בדפוסים שחוזרים על עצמם, והם רוצים לנסות לשאול שאלות חדשות, הם רוצים להשאיר את הנושא בתודעה, מתוך זה שהוא לא עוסק בהנצחה, אלא מנסה להחיות את הדיון בהתבוננות מחודשת בו כדי למנוע הישארות באותו מצב תודעתי".

לדברי אריאלי, השואה כבר אינה חסינה מטיפול שערורייתי, לעיתים מתריס. "לדעתי", היא אומרת, "זה קרה גם בגלל רצח רבין. אין תופעה שהיא פרה קדושה שאי אפשר לגעת בה - זה נכון לשואה ונכון גם לכל שאר המיתוסים של החברה הישראלית. למרות שזו טראומת על מותר להתווכח ולהיות פרובוקטיבי. בהקשר הזה, החברה הישראלית עברה שינויים מרחיקי לכת".

אוסטרמן, שכיום נמצאת בלונדון ללימודי מאסטר בתיאטרון, מספרת מה הניע אותה להוציא אל הפועל את הפרויקט השאפתני בלודז', ואומרת כי השם "לודז'", היה נפוץ בביתה. "הגטו כל הזמן נכח בחיים שלי", היא אומרת, "גדלתי עם שנאה גדולה לפולנים, שבאה מסבתא שלי, והפרויקט הוא מבחינתי תיקון", ומציינת כי את המיצג הוא שיתוף פעולה עם הבמאי הפולני תומק רודוביץ'. היא מוסיפה על מניעיה כי "העיסוק בשואה הוא בלתי נמנע. גם כשאני חושבת שאני עושה משהו שלא קשור לשואה, בסוף מתברר לי הקשר. זה חלק מאוד משמעותי מהזהות שלי. דרך השואה אני נוגעת בהרבה דברים אחרים בחיים שלי".

עוד בטרם החליטה על תוכן הפרויקט, החלה אוסטרמן לחקור את החיים בגטו לודז'. לדבריה, היא הושפעה בעיקר מהכרוניקות של הגטו, שמצאה בספרייה של סבתה לאחר שובה מביקור בגטו. "חלק מהמנגנון המשומן שניהל את הגטו היה ה'משרד', שהיה הארכיון של הגטו שישבו בו סופרים ועיתונאים וכתבו בגרמנית וביידיש מדי יום כרוניקות", היא מספרת. "המסמכים כתובים בסגנון מנוכר ואינפורמטיבי, ובגלל זה הם כל כך עוצמתיים. החיים שם נכתבו בלי התערבות רגשית. אפשר למצוא בכל יום תאריך, מזג אוויר, לידות, פטירות. כמו כן, יש שם תיעוד של מעללי הגטו, שמועות, כמות שקיות המזון שנכנסו, מי התאבד ומאיזה בניין, מאיזה חלון הוא קפץ. זה מסמך מרתק ומדהים".

היא אומרת כי לדעתה, "סבתא כלל לא קראה את מסמכים הללו".

לודז' (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

הפרויקט של אוסטרמן בלודז' מתחיל בכיכר הנאומים של חיים מרדכי רומקובסקי, שהיה ראש היודנרט, ושנאם את הנאום המפורסם שקרא ליהודים לוותר על ילדיהם בגירוש העתידי. כשהם רכובים על סוס ועגלה המשיכו השחקנים במיצג עם הקהל, למקום שבו היה הגשר של הגטו; מקהלת ילדות פולניות ליוותה את האקט בשיר "כל העולם כולו". "ביצענו את השיר הזה כי הוא היה השיר האהוב על סבתא שלי, והיא תמיד שרה לנו אותו", מספרת אוסטרמן.

משם עבר המיצג לכנסייה שבגטו, שבה נעשה מיון הציוד של היהודים שנשלחו למוות. צלצול בפעמון הכנסייה היה בקשה של ניצול, שביקש מאוסטרמן טרם הפרויקט כי בציון 70 שנים לאקציה, יצלצלו פעמוני הכנסייה בגטו.

בחצר הארכיון הוצגו סצנות בעברית, בפולנית וביידיש שנערכו מהכרוניקות של הגטו. התפאורה בסצנה מדויקת ומצמררת, ובסופה אוסטרמן מכניסה את מכונת הכתיבה למזוודה, מוציאה לפטופ ומקריאה טוקבקים שנכתבו בתקשורת הפולנית והישראלית בתגובה על ההפרעה של ילדי התיכון בהצגה "גטו" בשנה שעברה. התקשורת הפולנית היתה רוויה בדיווחים על כך, וזו מעין "כרוניקה" עכשווית.

לגלות את אברמק

אם שילוב השואה ביצירה היה מובן מאליו לנוכח הביוגרפיה המשפחתית של אוסטרמן, אצל אורי מייזלמן - מוסיקאי, חבר להקת הרוק "קרח תשע" וחבר בתנועת "דרור ישראל" - הקשר נולד במקרה. מייזלמן, 36, אינו צאצא של ניצולים, אבל מתעסק בשואה כבר עשור, ואף מדריך מסעות לפולין כמה פעמים בשנה. החיבור היצירתי שלו לטראומה ניכר באלבום שיצר, שהוא שילוב בין טקסטים ישנים מתקופת השואה לבין לחנים עכשוויים. לדבריו, "עיצוב הזיכרון ועיצוב המסר של השואה ולקחיה לדור שלנו הם חלק מתפיסת העולם שלי שמושתתת על חינוך".

בשנת 2004, לפני מסע לפולין עם הנוער העובד והלומד, מייזלמן מצא ספר שירים בשם "שירים מהגטאות והמחנות", שיצא אחרי המלחמה. "חיפשתי שירים מהתקופה ההיא, והיפנו אותי לחנות ספרים בתחנה המרכזית הישנה. המוכרת אמרה לי שהספר שאני מחפש איננו, אבל שאם אני רוצה יש לה ספר שירים אחר שקשור לשואה. קראתי ומאוד התלהבתי מהטקסטים, והיה לי ברור שאני מלחין אותם ומוציא אותם לאור".

בספר אחר פגש מייזלמן שירים של אברמק קופלוביץ', שחי בגטו לודז' ונשלח ממנו עם אביו למחנה עבודה. אמו נשלחה ישירות לתאי הגזים. באחד הימים ששהו במחנה, אביו שביקש לחסוך מבנו את הסבל הרב, החביא אותו לפני היציאה לעבודה. כשחזר בערב גילה שאברמק נעלם. לאחר מכן התברר שנרצח. כשחזר אביו אחרי המלחמה ללודז', מצא את מחברת השירים של בנו.

כשהחומר מן העבר היה בידו, מיהר מייזלמן להתקשר לאוהד קוסקי, חברו ל"קרח תשע", כדי להראות לו את האוצר שמצא. גם קוסקי נשבה בקסם המילים. "הדבר הראשון שעבר לי בראש הוא שהילד הזה, אברמק, כתב מדהים. התאהבתי במילים מהרגע הראשון שראיתי אותן, בלי קשר לקונטקסט שלהן", מספר קוסקי.

כדי להתחיל לעבוד על הלחנת שיריו של קופלוביץ', גייסו מייזלמן וקוסקי גם את רועי הדס, עוד חבר בלהקה, והשלושה רתמו למשימה את תנועת הנוער העובד ואת תנועת "המעורר", שראו ביוזמה מפעל חינוכי ותרבותי, והסכימו להוציא את האלבום ללא מטרות רווח. עם הרוח הגבית הזו, ועם העובדה המסקרנת שרוקיסטים ישראלים, שבדרך כלל כותבים על מערכות יחסים ובעיות יומיומיות, בחרו הפעם בטקסט טעון מהעבר היהודי - פנו חברי הלהקה ללולק, אחיו החורג של אברמק, שהזכויות על שיריו שייכות לו. מייזלמן מספר כי נפגש עם לולק ועם בנו, אדם, והם נתנו את ברכתם לפרויקט. מאז לולק ומייזלמן שומרים על קשר רציף. אחרי חודש של עבודה מאומצת נולד התקליט, ששמו בפשטות "אברמק".

מה להיטלר ולירושלים?

אחד האמנים הישראלים הראשונים שסללו את הדרך לעיסוק ישיר בשואה באמנות העכשווית, ובמידה מסוימת אף העניק לעיסוק הזה לגיטימציה, הוא בועז ארד. כיום היצירות שלו מקובלות ומצוטטות, אך בעבר הרגיזו צופים רבים; את דיוקנו של היטלר למשל בחר ארד להציג כשטיח בחדר בתערוכה; את נאומיו של הפיהרר ערך, ויצר מהם את המשפט: "שלום ירושלים אני מתנצל"; וגם צלבי קרס צבעוניים, השזורים ברבות מיצירותיו - אינם עניין של מה בכך בתודעה הישראלית.

ארד, 57, הוא לא דור שני או שלישי לשואה, והוא עוסק בה מסיבות אחרות. "עוד כילד עברתי את מטחנת השואה בכל שנה מחדש", הוא מספר, "והמסר שקיבלתי הוא שכולנו למעשה קורבנות שואה. מעבירים אותנו את המסלול הזה, ואין לנו אפשרות ללכת ימינה או שמאלה אלא רק להגיע למסקנה הזו".

את הטקסים של בית הספר ארד זוכר כ"מקובעים ומשעממים", ולדבריו, כדי להגיע לבני הנוער כיום זיכרון השואה חייב להיות דינמי יותר. "הרטוריקה שעבדה עלי בתור ילד, של צילומים של אנשים ושל גדרות תיל, לא תעבוד היום; חייבים לשנות את נקודת המבט", הוא אומר. האם תחושת הקורבניות היא שדחפה אותו לעיסוק אמנותי בשואה? לדבריו, התשובה שלילית. "אני חי בתרבות שהשואה היא תמיד איום בה, השואה לא היתה אצלי בבית אבל היא בהחלט בחוץ, ברחוב", הוא אומר.

השימוש של ארד בדימויים של השואה הוא מתוחכם - הוא ניכר לעין, אך אף פעם אינו ישיר. "דיבור על השואה הוא תמיד עקיף, אני משתמש בכוח שיש לדימוי הזה בשביל לדבר על דברים אחרים", הוא אומר. עם זאת, בזמן העבודה על הפרויקטים שנגעו בשואה, הקפיד מאוד לדבריו שלא לפגוע בניצולי השואה, ולא לתת פתח להאדרת הנאצים, ואכן התגובות הטובות ביותר הגיעו מהניצולים. מדוע הוא אובססיבי בעבודותיו לדמותו של היטלר? מכיוון ש"אם היטלר היה מפלצת, היה אפשר לתרץ את מעשיו; אבל הוא אנושי. היטלר יכול לצמוח למעשה בכל מקום".

אף על פי שעבודות השואה של ארד הן במובן מסוים המפורסמות ביותר שלו, הוא טוען כי הוא מיצה את הנושא. עם זאת, בעודו מפרט על מיצג שהציג בתערוכה שלו לפני כמה חודשים, פתאום הוא מגלה שעל הקיר הוא תלה תמונה של אייכמן. הוא מתרץ זאת בכך שלדעתו בחברה הישראלית הדימוי האשכנזי מגיע ישירות מהשואה, ומכיוון שהאשכנזיות היא הנושא המרכזי בחייו האמנותיים - אייכמן, הוא ולא אחר, מייצג זאת.

"ככה באמת היינו"

העיסוק הישראלי?אמנותי בשואה מסקרן את שדה האמנות הבינלאומי - בעיקר בגלל שהשדה הזה מעוניין לראות את פרשנותו של "הקורבן". אחד הכוכבים בהקשר הזה, ולא רק בעניין השואה, הוא ניר הוד - שחי על קו ניו יורק?תל אביב, ומתעסק כבר שנים בטשטוש הגבול שבין יופי למוות. למרות שהוא דור שלישי לניצולים (שני הסבים והסבות של הוד היו באושוויץ), ההתעסקות שלו בשואה לדבריו, "מגיעה ממקום אנושי, ולא ממקום יהודי או ישראלי".

הוד "רואה את החיים", לדבריו, "דרך פס קול שמתנגן לי בראש ובלב מגיל צעיר, מעין מנגינת פסנתר עצובה, שדרכה ואיתה אני חי. השואה יכולה להתערבב אצלי בכל דבר שהוא יפה. ממקום של כאב אני מדבר על החיבורים האלה - יופי וכאב - באמנות שלי. אני לא רואה את השימוש במוטיבים של השואה כשליחות, אלא כתיקון. העבודות שלי מדברות על תיקון ללב שבור, לחיים".

לפני כשנה הציג הוד, 43, בניו יורק תערוכה עוצמתית, שבמרכזה הציב את העבודה "MOTHER" - התמונה המפורסמת של הילד מגטו ורשה שמרים ידיים בכניעה, עם שינוי אחד: הוד התרכז באישה שעומדת לשמאלו של הילד, זו שתמיד נמצאה ברקע ואף פעם לא זכתה בתשומת הלב שכל כך מגיעה לה, לפי הוד.

הקונטקסט הוא עניין גמיש מאוד באמנות של הוד. הוא מספר שבתחילה, "אנשים שראו את הצילום בלי לדעת מאיפה הוא, חשבו שמדובר בצילום אופנה כמעט זוהר, מודרני ועכשווי. רציתי להראות איזה חיים היו יכולים להיות לאישה הזו, להוציא אותה מההקשר של התמונה מהגטו. אנשים התווכחו אם התיק שלה הוא של לואי ויטון או של איב סאן לורן. רק לאחר מכן, כשהם גילו את מקור הצילום, היתה התפכחות וגם אשמה - איך העזו לדבר עליה בהקשרים אחרים".

בשיחה מניו יורק מספר הוד כי התגובה העוצמתית ביותר על עבודתו הגיעה מסבתו, שלאחר שראתה את העבודה אמרה לו בפשטות: "ככה באמת היינו". לדבריו, המילים של סבתו גרמו לו לצאת מהשטנץ שנלווה לזיכרונות השואה. "הנטייה שלנו כשחושבים על השואה היא לראות אפור; אנשים בסחבות, מסכנים, כבויים. שוכחים שאנשים חיו לפני המלחמה חיים רגילים לחלוטין", הוא אומר.

הוד טוען כי העבודה "MOTHER" האירה עבורו נקודה חשוכה בזיכרון, וביצעה תיקון היסטורי לאותה אישה, ולכן גם קרא לה "אמא" - כדי להאדיר אותה, להפוך אותה לסמל ולהעניק לה "מעמד תנ"כי כמעט, לא רק היסטורי. זה הדבר המדהים שאפשר לעשות עם אמנות - לספר את הסיפור מחדש, דווקא לניו?יורקים שלא גדלו על השואה, ואמנם מכירים את התמונה, אבל לא כמו הישראלים, שמבחינתם היא ממש אייקון. זה סיפור שהוא כל כך טרגי עד שהוא הופך להיות בעיניי יפה, יפה ברמה האנושית שלו".

"MOTHER" היא לא העבודה היחידה של הוד שנגזרת מהשואה. בין "כוכבי" עבודותיו אפשר למצוא גם את אנה פרנק וילדים שנותרו יתומים לאחר השואה. "זה משהו שגמר אותי מבחינה רגשית ואנושית", הוא מגלה, "ילדים יתומים שגדלים בלי משפחות, בלי אמא. זה סיפור שריתק אותי, ולמעשה היה המשיכה שלי לשואה. האמנות שלי מחברת בין יופי לטרגדיה; היא באה מלב שבור שגורם לי לראות ככה את הדברים".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully