סופרמן בחליפת שלושה חלקים

ג’ון האם כובש הלבבות שמגלם את דון דרייפר בסדרה "מד מן" מנסה להשיל את הטייפ-קאסט השרמנטי בסרט מדע בדיוני של ארי פולמן ואפילו מדבב אסלת שירותים בסידרה מצוירת

  • ישראל היום
דודי כספי, לוס אנג'לס

לא קל להיות ג'ון האם בימים האלה. העונה השישית של "מד מן" בפתח, המעריצים רודפים אחריו בניסיון להשיג פיסת מידע על גורלו של דון דרייפר, והכישלון בטקס האמי האחרון היה לא סימפטי. ואם לא די בזה, הצהובונים האמריקניים מחבבים מאוד תמונות פפראצי שבהן קלוז?אפים על איברו המוצנע, וטוענים שממדיו גדולים מהממוצע ושהאם, איך לומר, אינו חובב גדול של הלבשה תחתונה.

"אני לא יכול להגיד שאני מאושר מהסיטואציה", אמר האם ל"רולינג סטון". "זה נעשה בהומור, ואני משתדל לראות בכך מחמאה, אף שיש בכך מן החוצפה. בסופו של דבר, לא סתם קוראים להם איברים אינטימיים. אני לובש מכנסיים, לעזאזל! רדו ממני. כשאנשים מרגישים את החופש ליצור בלוגים של תמונות על איבר המין שלי, אני מרגיש שזה לא היה חלק מהעיסקה. בכל מקרה, אני מניח שעדיף ככה מאשר שיחשבו שהמצב הפוך".

עוד בוואלה!

החורף מגיע: אלו הצמחים שאתם רוצים להכיר לחיזוק הגוף

לכתבה המלאה
"אני לובש מכנסיים, לעזאזל!", האם (צילום: ספלאש)

דון דרייפר הוא סופרמן בחליפת שלושה חלקים שתפורה בדיוק למידותיו, מפתה נשים סדרתי, שתיין, נואף ובעיקר פרסומאי שמפיק דולרים בהבל פיו. הוא האיש שעשה את "מד מן" לסידרת דרמה נערצת, סוחפת ומעוררת מחשבה, מהטובות שנוצרו בעשורים האחרונים. מה יש בו, בגבר עם הכתפיים המרובעות והתסרוקת העשויה בג'ל - שילוב מושלם בין קן, בן זוגה של ברבי, לבין גרגורי פק - ששובה את ליבם של נשים וגברים כאחד? כנראה הדואליות שבבסיס הדמות שלו. כי דרייפר הזוהר אינו אלא תדמית מזויפת שיצר במו ידיו: למעשה הוא דיק ויטמן, בנם של בעל חווה אכזרי וזונה, שברח מחיים עלובים ונטל את זהות מפקדו המת במלחמת קוריאה. שתי הזהויות שלו הופכות אותו לדמות אפלולית, שמקפלת בתוכה הרבה כאב ותיעוב עצמי בלתי נתפס.

"יש בו ייאוש ויש בו פחד: פחד מהמוות, פחד להפוך ללא רלוונטי, פחד לאבד את כל מה שיש לו", אמר האם ל"רולינג סטון". "הוא מעין סיסמוגרף של השינויים בתרבות בת זמנו, מנסה לרכוב על הגל, ובמובנים רבים, נכשל. היה אפשר לראות את זה היטב כשבטי, אשתו, עזבה אותו. הוא אמר לה: 'הייתי מופתע שאהבת אותי'. הוא לא שווה כלום בעיני עצמו. אני מזדהה איתו במקומות שבהם אני שואל את עצמי מה יקרה לי כשחקן כשאף אחד כבר לא ירצה לשכור אותי. הרי אף אחד מאיתנו לא נעשה צעיר יותר".

טוב, זה לא שיש לו באמת מה לדאוג. מקץ חמש עונות בסאגה על משרד הפרסום "סטרלינג, קופר, דרייפר, פרייס", האם (42) נמצא בשיא הקריירה שלו. לראיון במלון בוורלי ווילשיר בלוס אנג'לס הוא מגיע עם שובל של מעריצים, במראה אופנתי ומאוד?מודע?לעצמו: סריג שחור אלגנטי, מכנסיים מחויטים וצעיף אפרפר סביב צווארו, שממנו לא ייפרד לאורך כל הראיון. גם בלי הג'ל הדרייפרי בשיער הוא משדר סקס אפיל נטול מאמץ, כיאה למי שמככב דרך קבע ברשימת הגברים הסקסיים בעולם. לאחרונה סיפר כי אייקון האופנה האהוב עליו הוא דווקא ג'סטין טימברלייק, שאותו כינה "מתלבש מגונדר שמייצר טרנדים".

נדמה כי מאז ג'יימס גנדולפיני (טוני סופרנו) לא היה שחקן שהחליק באופן טבעי כל כך לדמות שהוא מגלם כמו האם. הוא זכה פעם אחת בגלובוס הזהב ובפסלונים מטעם גילדת השחקנים, אבל ב"אמי" היוקרתי לא זכה, אף על פי שהיה מועמד בכל שנה. הסידרה, לעומת זאת, זכתה בפרס ארבע פעמים ברציפות בארבע עונותיה הראשונות - שיא שהיא חולקת עם "הבית הלבן", "בלוז לכחולי המדים" ו"פרקליטי אל.איי". בספטמבר האחרון החמיצה הסידרה הזדמנות לשבור את השיא כשהפסידה ל"הומלנד", ומנגד, שברה שיא שלילי כשהגיעה לטקס עם 17 מועמדויות ולא סיימה אפילו עם זכייה אחת.

"'מד מן יכולה בקלות להיות מסווגת תחת כל ז'אנר, למעט מדע בדיוני" (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

"'מד מן יכולה בקלות להיות מסווגת תחת כל ז'אנר, למעט מדע בדיוני", צוחק האם. "היא קצת אופרת סבון, קצת קומדיה, לעיתים היא מחזה של מערכה אחת או אפילו סידרת אימה, ובמקרים מסוימים היא סוג של סרט בלשים משנות ה?60. אבל מעל הכל, זה עולם קסום שניתן לי. כולנו נמצאים בארגז חול מופלא שיצר מתיו וויינר, וזכינו ליהנות ממנו יחד".

מה סוד ההצלחה של דון? מה עושה אותו מודל לחיקוי?
"זה משהו שמעולם לא הצלחתי לפענח, אבל אני כמובן נתקל בו ללא הרף. יש כאלה שאומרים שהוא תמיד מתבלט לצד הנשים המבולבלות או המאוכזבות שאיתן הוא מתרועע. אבל גם הוא עצמו הרי לא בטוח ולא שלם עם עצמו. הוא חי בקונפליקט בלתי פוסק בין הדרך שתהיה טובה לו לדרך שתחבב אותו על הסובבים, והוא חייב לבחור בדרך האחת שתספק אותו ותסב לו אושר. כאן למעשה טמונה האירוניה של הסידרה - הוא גם דיק וויטמן וגם דון דרייפר, והשאלה היא מי ינצח במאבק, ואם בכלל יש צורך במנצח אחד מובהק. התשובה לכך תהיה בעונה האחרונה.

"אני חושב שדון אוהב את עצמו רק לפעמים, בדיוק כמו כולנו. אני לא מכיר אף אדם שמסתובב בעולם כל הזמן ומשוכנע במאת האחוזים שהוא מדהים, אלא אם מדובר במשוגע שחי באשליות. אפילו דונלד טראמפ לא מת על עצמו בכל רגע נתון.
"אין ספק שמיסודו, דון הוא אדם שאנשים מסוגלים להזדהות איתו, כנראה דווקא בגלל אותו חוסר סיפוק תמידי. הוא גבר נאה, הוא יודע להתנסח, להשיג את הבחורה ולהציל את היום. מצד שני, העובדה שהוא רודף שמלות סדרתי ובוגד באשתו, או שהוא מקיא, מתעלף וחוטף מכות - אלה צדדים שפחות מדברים בזכותו. ואם לחזור לצד החיובי, הבחור נראה מצוין בחליפה".

אתה מקנא בו לפעמים?
"יוצא לי לא פעם לקנא ביכולות הקריאטיביות האדירות שלו. כמי שעוסק באמנות לפרנסתי, אני בהחלט שואף ליכולות כאלו. לא להיכנע לבינוניות. מבחינה אמנותית, אנחנו חיים בעולם עם שלל של ערוצים לביטוי עצמי, והתפשרות על בינוניות כסטנדרט באה על חשבון מצוינות. דון תמיד חותר למצוינות, ובכך אני מאוד מזדהה איתו".

אגב, למרות דמותו בסידרה, ששותה ומעשנת בלי הפסקה, האם מספר כי הוא שותה הרבה פחות מדון ("אחרת כבר הייתי מחוסר הכרה"), וכי נגמל מעישון בגיל 24: הסיגריות שבהן משתמשים על הסט מכילות תערובת של עשבי תיבול, ללא ניקוטין.

אשריי, יתום אני

חרף כישורי המשחק הבלתי מעורערים שלו, דווקא הלוק של האם הוא שהפך לסוגיה מכרעת בליהוקים ל"מד מן" ב?2006. הוא התמודד מול 80 שחקנים אחרים וזומן לשבעה אודישנים מול מפיקי הסידרה וקברניטי רשת הכבלים AMC, שחששו שמראהו נאה מדי ולא מחוספס דיו. בעבר סיפר כי חש בעמדת נחיתות, מאחר שלא היה מוכר מספיק בתעשייה. אנקדוטה מפורסמת טוענת שאחרי שעזב את האודישן הראשון פנה יוצר הסידרה, מתיו וויינר (שהיה בין כותבי "הסופרנוס"), לנוכחים ואמר: "רבותיי, את האיש הזה לא גידלו ההורים שלו". זה הפך את האם לשחקן המושלם לגילום דמותו של דרייפר, שאמו מתה בלידתו ואביו השיכור מת מבעיטת סוס.

אכן, גם ילדותו של ג'ונתן דניאל האם לא היתה קלה. הוא נולד במארס 1971 בסנט לואיס, מיזורי. הוריו התגרשו כשהיה בן שנתיים, והוא נשאר לגור עם אמו, דברה, עד גיל 10. כשנפטרה אמו מסרטן המעי הגס עבר הילד לגור עם אביו דן ועם שתי אחיות חורגות מנישואיו הראשונים של אביו (שאשתו הראשונה מתה עקב מפרצת במוחה).

האב, שניהל חברת משאיות, מת כשג'ון היה בן 20, מסיבוכים של מחלת הסוכרת. בראיונות מודה השחקן שאביו שימש לו מקור השראה בגילום דמותו של דון. "אבא שלי היה בן זמנו של דון, הוא היה חכם והיה חבר של כולם", סיפר בשנה שעברה ל"דיילי מייל" הבריטי, "אבל היה לו גם צד אפל ועצוב, כמי שאיבד את שתי נשותיו. כמו דרייפר, גם הוא נהג לשתות הרבה, אם כי נאלץ להפסיק בגלל מחלת הסוכרת".

בד בבד עם אהבתו לבמה, טיפח האם מגיל צעיר גם חיבה לספורט. הוא שחה, שיחק בייסבול והיה בלם אחורי בקבוצת הפוטבול של התיכון שלו במיזורי. הוא אף קיבל הצעות למלגות פוטבול באוניברסיטאות המובילות בארה"ב אך העדיף לוותר עליהן לטובת לימודי משחק - תחילה באוניברסיטת טקסס, ולאחר מות אביו באוניברסיטה במיזורי. בשנות העשרים לחייו חזר לעבוד כמורה בבית הספר שבו למד בילדותו והעביר שיעורי משחק לתלמידי כיתה ח', להשלמת הכנסה. שנים אחר כך, כשעבר ללוס אנג'לס, עבד תקופה קצרה כמעצב תפאורה בסרטי פורנו רך.

הוא הפציע פה ושם בתפקידי אורח, בין השאר בסדרות "אלי מקביל" ו"CSI מיאמי". עבודתו האחרונה לפני שהפך שחקן במשרה מלאה היתה בכלל כמלצר במסעדה לטינית, שלושה בלוקים מהאולפנים שבהם מצולמת היום "מד מן" בלוס אנג'לס. החלטורה הטלוויזיונית האחרונה שלו היתה ככבאי רומנטיקן בדרמה "פרובידנס", ובזכותה התפטר מעבודתו כמלצר.

שנה לפני שפרצה "מד מן" לאוויר העולם שלח האם קלטת אודישן לטינה פיי, בתקווה להיכנס לנעליו של ג'ק דונגי ב"רוק 30". התפקיד הלך בסופו של דבר לאלק בולדווין, אבל פיי ליהקה את האם לבן זוגה הטיפש והחתיך; היא אמרה עליו שהיופי שלו כל כך מסנוור, שהיא צריכה להסתכל עליו דרך חור בצלחת נייר, כפי שמסתכלים על ליקוי חמה. משם היתה הדרך קצרה לתוכנית המערכונים המצליחה "סאטרדיי נייט לייב", שאותה הוזמן להנחות שלוש פעמים.

הוא הופיע בתפקידים מינוריים בכמה סרטים, שבהם "ספייס קאובויס" של קלינט איסטווד בשנת 2000, ו"כשהעולם עמד מלכת" לצד קיאנו ריבס (2008). את התפקיד הקולנועי המשמעותי קיבל בחסות בת זוגו, ג'ניפר ווסטפלדט, שכתבה את הסרט העצמאי "לנשק את ג'סיקה סטיין", וכיכבה בסרט לצידו.

"כש'מד מן' הפכה ללהיט התחלתי לקבל אינספור הצעות לגלם בסרטים ובסדרות תפקידים של גבר מצליחן ונונשלנטי שיושב מאחורי שולחן במשרדו ומפתה נשים", הוא מספר. "אני רוצה להגיד לך: אין דבר שיכול לקסום לי פחות. לכן בקריירה שלי אני מתרחק מדון. הרי אני כבר עושה את התפקיד הזה ברמה כל כך גבוהה ברוב ימות השנה, כך שממש לא מעניין אותי לשחזר אותו במקום אחר".

"כש'מד מן' הפכה ללהיט התחלתי לקבל אינספור הצעות לגלם בסרטים ובסדרות תפקידים של גבר מצליחן ונונשלנטי שיושב מאחורי שולחן" (צילום: imdb)

"התפקידים שלי בטלוויזיה היו אחרים והצליחו לרגש אותי מחדש, וגם בקולנוע חיפשתי דמויות אחרות לחלוטין. למשל בעלילת השוטרים והגנבים המודרנית של 'גנב עירוני' (בבימויו של בן אפלק; ד"כ) או בדמות האידיוט המטופש ב'מסיבת רווקות'. אגב, זה יהיה שמה של האוטוביוגרפיה שאפרסם מתישהו, 'האידיוט המטופש'".

"הענווה של ג'ון היא לא העמדת פנים", סיפר מתיו וויינר ל"רולינג סטון". "היא נובעת מכך שעמוק בפנים, כמו אצל כל אחד אחר בתחום, יש הרבה ספקות עצמיים והיסטוריה שהוא היה רוצה לשכתב. היכולת שלו לגרש את השדים הפרטיים בסביבה הפיקטיבית של הסידרה, כואבת ככל שתהיה, היא מתנה. המתאם בין ג'ון לדון דרייפר הוא של מאה אחוזים, אבל למזלנו, אצלנו יש במה עם רשת הצלה, ואפשר תמיד לצעוק 'קאט'".

בשנה הקרובה עתיד לצאת לאקרנים סרט נוסף בכיכובו של האם - "הקונגרס" של הבמאי הישראלי ארי פולמן, על פי ספרו של סטניסלב לם "כנס העתידנים". לצידו ישחקו רובין רייט ("בית הקלפים"), הארווי קייטל ופול ג'יאמטי. על פולמן יש להאם הרבה מילים טובות לומר. "הוא פרץ עם 'ואלס עם באשיר', וגם בסרט החדש משולבת אנימציה. הסרט הזה מאוד דיבר אלי, יש בו עניין. זה מה שמניע אותי כשאני בוחר פרויקטים".

העובדה שאתה עובד בסידרה כל כך איכותית מעלה את הרף שלך בבחירת התפקיד הבא?
"ללא ספק. מסתובבים בהוליווד לא מעט תסריטים, רובם לא טובים במיוחד, והחוכמה היא למצוא את האיכותיים. זה לא אומר שלא אעשה בעתיד תפקידים שטותיים או מוזרים, רק לאחרונה דיבבתי אסלת שירותים מדברת בסידרה המצוירת 'ההמבורגרים של בוב'. אבל מבחינת תפקידים דרמטיים, לא אתפשר. אני מרגיש שהחיים קצרים מדי, ואני אדם זקן מאוד".

נופל וקם

הבשורה של רשת AMC כי העונה הקרובה של "מד מן" (שתשודר בישראל משבת הבאה ב?22:15 ב?HOT3) תהיה גם האחרונה הציתה באתרי המעריצים גל של שמועות בדבר סופו של דון. חלק מהספקולציות דיברו על סוף טרגי, בדומה לזה של שותפו למשרד הפרסום, ליין פרייס, שתלה את עצמו בעונה הקודמת. הנבואות גובו בפתיח האנימציה, שהפך כה מזוהה עם הסידרה, ובו נראית דמות של גבר מעונב צונחת מחלון של בניין משרדים ניו?יורקי.

האם לא מסתיר את הנאתו מהבאזז. "אחד הדברים הכי כיפיים בעבודה על סידרה פופולרית כזאת הוא לקרוא השערות של מעריצים בנוגע לקווי העלילה הצפויים. יש אנשים שמוצאים את עצמם שקועים כל כך בסידרה עד כדי כתיבת בלוגים שבהם הם מנתחים את הנעשה בה. בכל מקום שאליו אני מגיע שואלים אותי מה הולך לקרות בסידרה ומה יהיה עם דון, אבל ברור שאני לא יכול לומר. לא זכור לי שהשחקנים של 'הומלנד' נידבו מידע ואמרו 'סתם שתדעו, ברודי הזה הולך להיות חתיכת מניאק - בוא תן לי להרוס לך את כל מה שיקרה'".

אבל זאת הדמות שלך שנופלת מהבניין בפתיח, לא?
"ברור. אבל אני מפרש את זה כפנטזיה שמתרחשת בראש של דון, לא באמת כהמחשה של מה שיקרה. כי אם אתה באמת נופל אל מותך, אתה לא גומר כשאתה מתרווח על ספה עם סיגריה, אלא בשלולית דם. מובן שסוגיית המוות נמצאת באוויר של הסידרה כל הזמן, אבל היא לא משתלטת לחלוטין. עדיין יש הומור ורגש".

נו, זרוק עצם.
"בעונה החדשה הדמויות התבגרו באופן חסר רחמים. דון מוקף באנשים צעירים ובאווירה צעירה, והכוח העולה של הדור הבא גורם לו להרגיש בתור האריה המזדקן - זה ששלט בגאווה, ועכשיו הוא הולך ויורד. זה בולט במיוחד מול פיגורות משגשגות דוגמת פגי או פיט או אפילו ג'ואן, שמוצאת את מקומה. אני מקווה שלא גרמתי עוול לסידרה בתיאור הזה, אני מבטיח שהיא עדיין כיפית. אבל המוטיב המשמעותי הוא שדון לא הולך ונעשה צעיר יותר. אגב, גם אני לא. וזה די מעצבן.

"העונה החדשה גם ממשיכה להתעמק ביקום שיצרנו עבור הדמויות, וזה שהתקופה שבה מדובר מאוד טעונה - לא רק בארה"ב אלא בעולם כולו - מאוד עוזר. לראות את הדמויות מתמודדות עם חייהן על רקע התהפוכות ההיסטוריות והתרבותיות מוסיף לעלילה רובד עשיר".

העונה החמישית של "מד מן" הסתיימה באביב של 1967. בחודשים שאחר כך באו הקיץ של ילדי הפרחים, המחאה הגוברת נגד מלחמת וייטנאם, המהומות הגזעיות, טבח מי ליי של חיילים אמריקנים במאות אזרחים וייטנאמים וההתנקשויות במרטין לותר קינג וברוברט קנדי. 1968 היא שנה שבה אפשר לראות בקיעים גדלים והולכים באומה האמריקנית, מצב שאפשר למצוא בו הקבלה למצבה של ארה"ב כיום.

אתה מעורב בכתיבת העלילה?
"קיבלתי החלטה כבר בשלב מוקדם של העבודה על הסידרה, כשידעתי פחות או יותר את הרקע של דון, לא להתערב. הבנתי שלמתיו יש הבנה עמוקה לא רק בנוגע לדמות אלא גם כיצד לספר את הסיפור שלה ולאן היא אמורה להגיע, והחלטתי לבטוח בו. זה הוכיח את עצמו. היו פעמים שקראתי תסריט לפרק עתידי ולא הבנתי לאן זה הולך, לא קיבלתי את כל התשובות. אבל בתור שחקן, ברגע שאתה מאמין במי שיוצר את התוכן, תן לו לעשות את עבודתו. גם אני מקבל את המרחב לבצע את העבודה שלי.

"בסופו של דבר הייתי אומר שהכוח של הסידרה נבע מהעיתוי שבו היא עלתה לאוויר, בעידן שבו גם סדרות איכות בלי רייטינג מפלצתי מצליחות לפרוץ, בגלל ריבוי הערוצים והפלטפורמות. אם היינו עכשיו בשנות התשעים לא היו לוקחים אותנו, בטענה שאנחנו מכוונים לפלח צר מדי. לעומת זאת, אם הסידרה היתה נוצרת בשנות החמישים, היא היתה יכולה להיות הצלחה מסחררת".

יהיה עיבוד קולנועי של הסדרה?
"לא נראה לי. קשה לדחוס את העולם הרחב של הסידרה לסרט אחד ולפנות לאותו קהל שצופה בנו בטלוויזיה. יש סיבה שאנשים הולכים לסרטי אסונות - שעתיים וחצי של פיצוצים, התנגשויות ובידור להמונים. אולי יש לזה סיכוי אם יהפכו את דון דרייפר למעין מרגל כמו ג'יימס בונד, והוא ימשיך להתרוצץ אחרי בחורות יפות, אבל אז זה כבר לא יהיה דרייפר, זה יהיה בונד. אפילו שיש להם תספורת דומה. בכל מקרה, אם וכאשר יהיה סרט, אני מקווה שילהקו אותי לאיזשהו תפקיד, אבל אני די בטוח שילכו על מישהו יותר מפורסם ממני".

חנון של משחקי וידיאו

האם חולק זוגיות יציבה, ללא נישואים, עם התסריטאית והשחקנית ג'ניפר ווסטפלדט ("לנשק את ג'סיקה סטיין"), יהודייה במוצאה, המבוגרת ממנו בשנה. כבר 16 שנים הם יחד, מאז 1997, ללא ילדים. הם מתגוררים בשכונת לוס פליז הבוהמיינית במרכז לוס אנג'לס.

אתה נגד נישואים?
"לא, אני לא יכול לומר את זה. מוסד הנישואים קיים משום שיש אנשים שעבורם זה עובד, ואני חושב שזו צריכה להיות אופציה עבור כל אדם. אם אתה רוצה להינשא, לך על זה ותיהנה ממה שהלב שלך מצווה עליך לעשות. אני חי עם יוצרת קולנוע ושחקנית מוכשרת ודעתנית, שממנה השכלתי להבין את התורה של תעשיית הבידור: צריך אדם אחד שיגולל את הסיפור ולא ועדה שלמה".

הוא משחק פוקר ובייסבול עם חברים בלוס אנג'לס, מגדיר עצמו כ"חנון של משחקי וידיאו", ובמהלך הראיון אף מנצל את ההזדמנות כדי לספר על אהבתו לכדורגל - ענף ספורט לא פופולרי בארה"ב. "אני עוקב אחרי קבוצות כדורגל אירופיות, למשל מנצ'סטר יונייטד הבריטית או גלאטסראיי הטורקית, וברצלונה היא קבוצה מדהימה בעיניי", הוא יוצא מגדרו להפגין בקיאות בענף. "תן לי כל משחק בליגת האלופות, ואני צופה מושבע".

מי הפייבוריטית שלך במונדיאל בשנה הבאה?
"תראה, בתור אמריקני הייתי שמח שהנבחרת הלאומית שלנו תעפיל, ואז כמובן אהיה בעדה. אבל גם הספרדים חזקים, וגם הארגנטינאים. עכשיו יש להם אפילו אפיפיור שיתפלל למענם, זה כבר יתרון", הוא צוחק. "וכמובן, אי אפשר לפסול את ברזיל, המדינה המארחת, שיש לה יתרון ביתיות ברור. אבל אוי ואבוי לי אם תתפוס אותי במילה שאני לא אומר שהאמריקנים הם פייבוריטים, הו, אלוהים. תרשום שאני בעד ארה"ב - Go Team!"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully