"כאילו יש לי עוד אח תאום"

בית החולים שיבא, 11 במארס 2009.

גדי פישביין, בן 61, מביט על הדם שזורם בעירוי המחובר לידו. שיער ראשו הספיק לצמוח קצת מאז הטיפול הכימותרפי האחרון, שעבר זמן קצר לפני כן. עיניו עייפות, אבל מלאות התרגשות. רק לפני כמה חודשים נלחם בעקשנות בסרטן הדם, חיכה לתרומה הזאת של מח עצם. אשתו לאה'לה, שנפטרה כמה שנים לפני כן מסרטן השד, הספיקה לבקש ממנו לפני מותה להיות חזק, לשמור על שלושת ילדיהם ועל הנכדים. המוות שלה השאיר את בני המשפחה כואבים ומפוחדים. כשכבר הצליחו לאסוף את עצמם, התברר שגם גדי חולה.

עכשיו הוא מקבל את הסיכוי האחרון שנותר לו להמשיך לחיות, תרומה של מח עצם שנלקחה עבורו אי שם בעולם. הוא תוהה על זהותו של התורם שנמצא מתאים לו התאמה מלאה, היחיד בעולם שהיה יכול להציל את חייו. גדי מתרכז בהחלמה, חושב על החזרה לעבודה במטע האננס שלו ועל נכדתו הרביעית, שעתידה להיוולד.

אבן יהודה, 30 במארס 2013.

גדי פישביין, בן 65, חותך פלחי אננס מהמטע הסמוך לביתו ומניח אותם בצלחת. בצלחת נוספת פורס את התותים הטריים שהביא במיוחד מחבר שלו. הוא מסתובב נרגש וחסר שקט בחצר ביתה של הבת אפרת, מחייך אל אפרת, שהיום היא בת 40, אל אלי (37) ואל הדס (28), ואל חמשת הנכדים, מסדר שוב את הפירות על השולחן. סערה גדולה מתחוללת שם בפנים.
ארבע שנים חלפו מאז שעזב את בית החולים, ולא הסתכל לאחור. בעוד רגע הוא יפגוש את האיש שהציל את חייו. האיש שהיה תחילה זר, בגלל סודיות רפואית, שאפילו הרופאים לא ידעו עליו הרבה פרטים, ופתאום קיבל ש?ם, פנים, סיפור חיים. אלון לדרמן, זה שמו של האיש שקשר את חייו באלו של גדי, בלי שהכיר אותו כלל. יהודי בן 41 מסאו פאולו, נשוי ואב לשניים.

"הוא כמו אח שלי עכשיו", אומר גדי בחיוך. לפני כמה ימים, כשסיפר לי על ההתמודדות שלו עם המחלה, שמר על קור רוח. סיפר באומץ על האשפוזים הארוכים, על הטיפולים, על ההמתנה למציאת תורם מתאים, אחרי שאפילו אחיו התאום לא התאים לתרומה. "הייתי מוכן למות, לא פחדתי מזה", אמר.
חודשים ארוכים תיכננו את הביקור הזה, שנערך במיוחד לכבודו של גדי. עד עכשיו לא הצליחו להיפגש בשל מחסום המרחק, גדי התקשה להגיע לברזיל או לניו יורק. "מאז שלאה'לה נפטרה לא מעניין אותי לנסוע לחו"ל, מה גם שאני צריך להפעיל לבד את כל גידול האננס, כמעט 365 ימים בשנה".

כל רכב שנוסע ברחוב השקט מעלה את הציפייה. כשאלון מגיע סוף סוף עם בני משפחתו, האישה לוסיאנה והילדים בני (6) ורוני (4), אפילו הנכדים הקטנים של גדי לא מצליחים להסתיר את ההתרגשות. במקום ללחוץ ידיים כמו אנשים שזה עתה הכירו, גדי ואלון מתחבקים חיבוק עז, בלי לומר מילה.
עיניו של גדי נוצצות. גם בפניו של אלון ניכרת ההתרגשות. את החליפה שהוא לובש בעבודה החליף במכנסיים קצרים ובנעלי ספורט. כדי לשבור את הקרח, הוא מגיש לגדי במתנה ספר תמונות של ברזיל.

"סוף סוף הגענו לרגע הזה. נתת לי את החיים שלי", אומר גדי בעברית, ובתו מתרגמת לאלון לאנגלית. "תראה, אנחנו אפילו דומים במראה".

אלון מתיישב ושואל אותו אם הוא מרגיש טוב, אם אין תופעות לוואי. גדי משיב שהכל בסדר, הוא בריא, "והנה, אפילו התחלתי להקריח קצת, כמוך, והשיער שלי נהיה שחור כמו שבטח היה שלך", וצוחק על ראשו המגולח של אלון.

אלון צוחק ואומר שהלוואי שהיה לו את גון העור השזוף של גדי.
"אתה יודע שאתה היחיד בעולם שהתאים לי ככה, התאמה מלאה?" אומר לו גדי, ואלון נדהם. "אפילו אחי התאום לא עזר. אני מסתכל עליך וזה לא ייאמן, אני כאילו רואה את עצמי בראי. לשנינו עיניים בהירות, שנינו חייכנים, ואפילו האופי די דומה. זה כאילו יש לי עוד אח תאום".

הם באים מרקע כל כך שונה, אבל הרפואה הגדירה אותם כהכי דומים. גדי עובד אדמה מאבן יהודה, בן למשפחה ישראלית שורשית, בוגר מלחמות ישראל. אלון בנקאי השקעות ברזילאי, נצר למשפחה יהודית מפולין, שעברה אחרי השואה לדרום אמריקה. שניהם מסתכלים בהשתאות על המפה שצוירה בגיר על אחד מקירות הבית, המסמנת את המסע של אותה תרומת מח העצם של אלון ברחבי העולם. מסאו פאולו, דרך ניו יורק ועד בית החולים שיבא. מסע חוצה עולם, רצוף טעויות ומקריות, שהוביל לרגע הזה שבו שני אנשים, משני קצוות שונים של העולם, נפגשים יחד לכוס קפה ואננס, משווים כמות שיער על הראש ומידת שיזוף, ויודעים שכל אחד מהם נמצא כאן רק בזכות נחישותו של האחר.

אלון בכלל הגיע לסיטואציה במקרה. ב?2001 נשלח במסגרת עבודתו לניו יורק, שם שמע על אירוע התרמה של "Gift of Life", ארגון האוסף דגימות רוק לבדיקות התאמה לתרומות מח עצם עתידיות. "שאלו אותי אם אני מוכן לתת דגימה, אמרתי שבטח, אין בעיה, העברתי מקל קטן בפה, וזהו. לוסיאנה אמרה שהיא מאוד גאה בי, למעשה היא זו שביקשה ממני לעשות את הבדיקה".

כמה שנים מאוחר יותר, בספטמבר 2008, יצא גדי לעבודה במטע האננס הסמוך לביתו. באותה עת סבל מחום נמוך ומעייפות. יום לפני כן, כשרקד ריקודי ע?ם בקבוצה שאליה נהג ללכת כמעט מדי יום, רגליו היו כבדות עליו. רופא המשפחה שלח אותו לבדיקות דם. התוצאות העידו על בעיה, וגדי נשלח למחלקה ההמטולוגית בשיבא. שם נחתה עליו המהלומה.

"יום אחד אתה רוקד ועובד במטע, ויום אחר כך אתה מאושפז בבית חולים עם לוקמיה. זה הלם נורא, אבל אמרתי לעצמי שאני עובר שלב שלב. הטיפול הכימותרפי הראשון שקיבלתי היה החזק ביותר, טיפול רצחני. רצו להרוג את הלוקמיה באותו רגע. אחרי חודש של טיפולים כאלה לקחו ממני בדיקת מח עצם. אני זוכר שאחת הרופאות במחלקה אמרה לי, רגע לפני שהיא הלכה הביתה, שהטיפול הצליח מעל ומעבר ושאני נקי. היא הזילה דמעות של אושר, ואני הודיתי לה והייתי רגוע".

כשהמחלה היתה ברגיעה, החליטו הרופאים למצוא לגדי תרומת מח עצם, כדי למנוע את חזרתה. "אמרו לי שבלי תרומה יש לי סיכוי של עשרה אחוזים להחלמה מלאה. הייתי בטוח שאחי התאום שמעון, שחי ביטבתה, יתאים לי, אבל התברר שלא. גם לא אף אחד מהמשפחה. התחילו לחפש במאגר של עזר מציון, שאז היו בו 600 אלף דגימות, ולא מצאו אף אחד. אף אחד! ואז נכנסו למאגר העולמי, שהיו בו 13 מיליון דגימות, וחיפשו. למעשה, חיפשו תורם יהודי אשכנזי".

סיכויי ההצלחה של השתלת מח עצם עולים באופן משמעותי כשהתורם והנתרם באים מרקע גנטי משותף, מצב שמתקיים בדרך כלל כשמדובר בשני אנשים מאותה עדה. "מטבע הדברים, הסיכוי למצוא תורם ליהודי אשכנזי ישראלי הוא הכי גבוה בארץ", מסביר ד"ר אברהם אביגדור, מנהל המכון ההמטולוגי בבית החולים שיבא, שטיפל בגדי. "אם לא מוצאים כאן, מחפשים בארה"ב ובאירופה, שם המאגרים די טובים. לאחרונה התחילו לאסוף דגימות רוק גם במדינות אחרות, למשל באפריקה".

גדי היה מאושפז בשיבא כשלושה חודשים רצופים. אחרי חודש נוסף שבו לא נמצא לו תורם מתאים, נתנו לו סידרה נוספת של טיפולים, כדי שהמחלה לא תחזור. "היה שלב שחשבנו שאנחנו הולכים לאבד אותו, היו לו סיבוכים קשים", נזכר הרופא.
גדי צוחק. "עברתי את הסידרה הזאת בסדר גמור, הייתי נמר. הבעיה היתה שגם אחרי הטיפולים הללו, עדיין לא נמצא תורם. לרוב לא עושים טיפול שלישי בגיל שלי, כי הטיפולים עצמם מאוד רציניים וקשים. אבל ד"ר אביגדור המליץ על עוד סידרה, עד שאולי יימצא תורם. הייתי מאושפז כל כך הרבה זמן, שעמדתי גם בטיפול הזה".

כשאני שואלת אותו איך הוא מדבר על הדברים האלה כאילו היו עניין של מה בכך, הוא מחייך. "בצעירותי הייתי חייל קרבי, חברים שלי נהרגו, ואני השתתפתי במלחמות ויצאתי מהן. עברתי את מלחמת ההתשה, שהיתה מאוד קשה, ושם בכל יום איבדתי חבר אחר. אני חושב שמאוד התחשלתי אז. הייתי צעיר, סביב גיל 20. אפילו קיבלתי צל"ש על זה שמשכתי אש של המצרים כדי שהכוחות שלנו יוכלו לראות מאיפה הם יורים. גם במלחמת יום כיפור איבדתי הרבה חברים. תמיד אמרתי שהייתי צריך להיהרג כבר אז, בגיל 30-20, והנה הגעתי לגיל 60, וזה נתן לי פרופורציות - שאפשר להילחם במחלה בלי לאבד את הראש".

מבני משפחתו ומחבריו ביקש שלא יגיעו לבית החולים, רק לתחנונים של ילדיו הסכים, כי התעקשו לבוא מדי פעם לראות מה שלומו. "מעולם לא נכנסתי למרה שחורה. הייתי כל הזמן בטלפון, עם הפועלים, ניסיתי לנהל את העסק מבית החולים. פתרתי תשבצים, ראיתי טלוויזיה, המחלה כאילו היתה עניין שולי והאננס היה העניין העיקרי. מישהו במחלקה שאל אותי אם אני בדרך כלל בודד בעולם הזה, ואז הבנתי את המשמעות וסיפרתי להם שאני פשוט רוצה להתמודד עם כל העניין לבד. לא רוצה שהמשפחה שלי תעבור שוב את כל הנושא הזה של בית החולים".

כשגדי אומר "כל הנושא הזה", הוא מתכוון למאבק ההרואי שניהלה אשתו במחלת הסרטן, שלו היתה שותפה כל המשפחה. לאה פישביין חלתה בסרטן השד כשהיתה בת 45. היא החלימה, אבל בגיל 51 חזרה המחלה הארורה, עם גרורות. הילדים ישבו כל הזמן ליד מיטתה. עד הסוף.

קולו רועד כשהוא מדבר על לאה'לה שלו. כמעט בלי לשים לב הוא מניח יד על פניו.

"היא תמיד שאלה איך זה שהמחלה באה דווקא אליה. היא לא הבינה. כעסה. הייתי אומר לה, יהיה בסדר. ליוויתי אותה בבתי החולים, הבאתי אותה להרבה מקומות כדי להתייעץ. בסרטן השד יש סיכוי גבוה להחלים. אומרים שחמש שנים אחרי תום המחלה, יוצאים מזה. אצלה המחלה חזרה בערך שבוע או שבועיים לפני שעברו חמש שנים".

עד היום הוא זוכר איך, על סף מוות, אמרה לו שהיא לא מפחדת למות, רק דואגת מה יהיה עם הדס. "אפרת ואלי כבר היו נשואים, והדס - ילדה בת 18, שפתאום מאבדת את אמא", הוא אומר כמעט בלחש. "אחרי שהיא נפטרה השלמתי עם הדבר הזה, שאין לי אישה יותר, זה היה משהו שידענו שהולך לקרות. היה קשה לעבור את זה, אבל היינו חייבים להמשיך לתפקד. ואז, כשהתברר שגם לי יש סרטן, לילדים זה היה כמו בום משמיים. לכן לא רציתי שיראו שוב את המחלקה ואת החולים".

"הייתי מוכן למות", אומר גדי בפשטות. "בזמן שהמתנתי שימצאו לי תורם, עשיתי לילדים סיור מדויק בבית, שיידעו איפה כל דבר חשוב נמצא, למקרה שאמות. זה היה שוק בשבילם, ואני כל הזמן אמרתי שאולי זאת מכה משמיים, קללה כזו, אבל חייבים להמשיך. ידעתי שאני יכול ללכת פתאום, ורציתי שהם יבינו את זה כמוני. בלי להתרגש, ואף פעם לא לבכות. זה נשמע הזוי, אבל לאורך כל השהות שלי בבית החולים לא היתה פעם אחת שבכיתי. אף פעם לא הייתי במתח. מה שהציק לי היה שאיבדתי את השערות, זה דבר שמאוד הציק לי. צחקתי על עצמי שזה הדבר שמפריע לי.

"בבית החולים לא היו לי שום דרישות ושום טענות. הערכתי כל כך את העבודה של הצוות שם, שרציתי רק להקל עליהם. היתה עובדת סוציאלית אחת שרצתה לבוא לדבר איתי, כי זה התפקיד שלה, שאנשים לא ייכנסו למרה שחורה. אמרתי לה שאני לא צריך את זה, ויום אחד היא אמרה שהיא רוצה לבוא בכל זאת. היא באה, וחשבה שאני מדחיק. אמרתי לה: אני מודע לכל, אני יודע שהטיפול יכול להיכשל ושאגמור את החיים שלי. אבל אני לא רוצה לחפור. אחרי שדיברנו, היא אמרה שהיא חושבת שאני יכול לעזור לה, ולא שהיא יכולה לעזור לי".

בעת החיפוש אחר תרומת מח עצם מתאימה לגדי, נערך מבצע ההתרמה של עזר מציון לילדה עמית קדוש, שהיתה אז בת 6, ולילד דן דן נבו ז"ל, שהיה אז בן 3. "זה היה לי מוזר, שלילדים כאלו קטנים מחפשים את אותו הדבר שמחפשים בשבילי. ואז הגיע הרגע שמצאו לי תורם, ולהם לא מצאו. זה העציב אותי. רציתי שגם להם יהיה תורם".

בסוף 2008 צילצל הטלפון בביתו של אלון לדרמן בסאו פאולו. על הקו היו נציגי ארגון Gift of Life מניו יורק. אלון כלל לא הבין במה מדובר. הדגימה שנתן שבע שנים לפני כן כבר נשתכחה מזיכרונו מזמן. הקול שמעברו השני של הקו הודיע לו כי התרומה שלו יכולה להציל חיים של מישהו.

אלון סיפר לאביו על השיחה. האב, הנריק, מנהל את מחלקת הרדיולוגיה בבית החולים GRAACC בסאו פאולו, מוסד שמתמחה בטיפולי סרטן לילדים. הוא חש גאווה גדולה למשמע הדברים של בנו.

בארה"ב התעקשו בהתחלה שאלון יגיע לניו יורק כדי לעבור בדיקות נוספות, לוודא שהוא בריא ומתאים לתת את התרומה. "רציתי מאוד לעשות את זה, זו מצווה, אבל לנסוע שוב לעשות בדיקות דם בארה"ב כשאני יכול לעשות אותן בברזיל נראה לי מגוחך. הסברתי להם שגם בברזיל אפשר לעשות בדיקת דם טובה". לבסוף, בזכות הסיוע של אביו, הוא סוף סוף הצליח לשכנע את אנשי הארגון לעבור את בדיקות הדם בברזיל.

בתרומות מהסוג הזה, אסור לאף אחד מהצדדים לקבל פרטים מזהים של הצד האחר, "כדי שלא יופעלו לחצים כאלו או אחרים על התורם או על הנתרם", מסביר ד"ר אביגדור. "אפילו אנחנו, הרופאים המטפלים, לא יודעים כלום על התורם, אלא רק את מידת ההתאמה שלו לחולה".

אלון לא קיבל שום מידע על גדי, אבל במקרה נודע לו שמדובר בישראלי. "כשביצעו את בדיקת הדם, הופתעתי לראות שש מבחנות במקום שלוש. האחות שלקחה את הדם אמרה, בטעות, ששלוש מבחנות נשלחות לארה"ב ושלוש לישראל. חשבתי לעצמי, 'וואו, איזה יופי שאני, בתור יהודי, יכול לעזור למישהו מישראל'".

גדי מודה שהוא חשש שיידעו שהחולה הוא ישראלי. "אני צריך שזה יהיה פתאום איזה אנטישמי, שלא ירצה לתרום בגלל שאני ישראלי? אני שמח שהדברים התגלגלו לגמרי אחרת".

את אלון החשש הזה דווקא מצחיק. "דווקא העובדה שהחולה מישראל נגעה לי מאוד. אם היו אומרים לי שאי אפשר לעשות את הבדיקות הרגילות בברזיל, לא בטוח שהייתי מתעקש כל כך לעשות את הבדיקות ולתרום את מח העצם. בגלל שאבא שלי רדיולוג שמתמחה בטיפול בסרטן, הוא היה יכול לעזור בכל התהליך. הכל הסתדר כמו שצריך כדי שהתרומה תתבצע".

כשהתקבלו התוצאות של בדיקות הדם, שוב התקשרו לאלון מבית החולים בארה"ב. "הייתי בעבודה, עם הרבה אנשים מסביב, ופתאום אומרים לי שיש בעיה. ואז מי שדיבר איתי עצר לרגע, כאילו לקח אוויר, ואמר שיש לי צהבת B. נבהלתי קצת, שאלתי מה זה אומר, מה זה בכלל. והוא אמר שאדבר עם הרופא שלי".

אלון המבוהל הלך לחדר צדדי והתקשר לאביו, וזה מיהר להרגיע אותו. אלון חוסן נגד צהבת B כשהיה ילד, כנהוג בברזיל (וגם בישראל), ונושא בגופו נוגדנים של המחלה. הבדיקה הראשונית שנערכה מגלה נוגדנים של המחלה אך לא את המקור שלהם, ולכן המליץ האב לבצע בדיקה מעמיקה יותר, שבה אפשר לגלות שאינו חולה במחלה. "בעצתו של אבי שלחתי לארה"ב את פנקס החיסונים שלי כילד, והם הבטיחו לבדוק. ברור שאם הייתי בכלל מעלה על דעתי שאני באמת חולה במשהו מידבק, לא הייתי נותן תרומה למישהו אחר".

אחרי זמן קצר שוב התבקש אלון להגיע לניו יורק, לבדיקה מעמיקה יותר. הפעם הוא נסע, לכמה ימים. גם הבדיקה הזו לא עברה בקלות: בארה"ב חשבו שיש לו מחלת ריאות, ושוב הודיעו שאינו מתאים לתרומה. אביו של אלון בדק את צילום הריאות של בנו והוכיח שאינו סובל ממחלה כלשהי.

"בגלל שאבא שלי מתמחה בסרטן בילדים, ועבד בשיתוף עם בית החולים סנט ג'וד בטנסי, הוא פיענח את צילום הריאות שלי, ואפילו היפנה את הרופאים מהמרכז בארה"ב לרשימה של רופאים אמריקנים שאיתם הוא עובד, שיכולים לאשר את האבחנה שלו".

בארצות הברית הבינו כי אפשר להשתמש בתרומה של אלון. מאז הוא החל להגיע מדי יום לבית החולים בסאו פאולו, כדי לקבל זריקות המעודדות ייצור של תאי אב במח העצם והעברתם לזרם הדם. התאים הללו הם הנלקחים לתרומה: כאשר הם מוחדרים לדמו של החולה, הם אמורים להתחיל לייצר תאי דם בריאים.

את הזריקה האחרונה קיבל בניו יורק, יום אחד בלבד לפני מתן התרומה. "מתן התרומה עצמו נראה כמו דיאליזה", הוא מסביר. "הדם יוצא מיד אחת לתוך מכונה שמפרידה ממנו תאי אב צעירים, וחוזר דרך היד השנייה. כל הדם שלי נכנס בערך ארבע פעמים למכונה, ישבתי שם כמה שעות, ואפילו אכלתי פיצה תוך כדי".

בינתיים, בבית החולים שיבא, גדי עבר טיפול מיוחד לפני ההשתלה. הרופאים הודו בפניו שאם התרומה לא תגיע בסוף, ספק אם יוכל להתאושש. "זה טיפול שהורג לגמרי את המערכת החיסונית, כדי לקבל תאי אב זרים", נזכר גדי.

כמה ימים אחרי, התרומה של אלון עלתה על מטוס בניו יורק. מקץ עשר שעות נחתה בנמל התעופה בן?גוריון, וכעבור כמחצית השעה הגיעה לשיבא.

"הביאו לי פתאום שקית קטנה כזו של דם, כי אלה רק תאי אב, וזה היה הלם בשבילי. חיברו לי את זה לווריד, ואחרי עשר דקות, זה היה מאחוריי.

"יש חוסר מודעות לעניין הזה של תרומת מח עצם. אנשים חושבים שמדובר בשאיבה מעמוד השדרה, כשבעצם מדובר בתרומה ממערכת הדם, שזה לא כמו ניתוח מסובך. חשוב להבין את זה, כדי שאם אנשים יגיעו למצב שהם נמצאו מתאימים לתרומה, שיידעו שזה לא סוף העולם".

יום התרומה, 11 במארס 2009, הוא יום ההולדת השני שלו. "תמיד יש מלחמה של השתל בגוף, אבל אצלי זה היה מינורי, לא הרגשתי יותר מדי. קצת עקצוצים בכפות הרגליים, אבל לא כאלו שמנעו ממני לרקוד. כנראה כאשר יש התאמה מושלמת, זה מקל את תופעות הלוואי. הרופאים אמרו לי: 'תדע שאתה אדם חדש'.

"שבוע אחרי ההשתלה שוחררתי הביתה. מהר מאוד הורידו לי את מינון התרופות. עברתי לטיפולה של ד"ר רונית ירושלמי, מנהלת היחידה לטיפול יום השתלות מח עצם. הכל זרם, הכל צלח, ולא הייתי צריך להתאשפז שוב. כך הגענו עד הלום. כשחזרתי לעבודה, חזרתי לרקוד. חשבו שלא אחזור להיות אותו גדי, שיעבור עלי משהו, אבל חזרתי להיות לגמרי אותו גדי שהייתי קודם".

אחרי שנה, כשטילפנו לגדי ולאלון מבית החולים שיבא ומבית החולים בארה"ב, לשאול אם הם רוצים לקבל פרטים זה על זה, הם לא היססו. בין השניים החל להירקם קשר אמיץ: אלון שלח לגדי אי?מיילים באנגלית, שילדיו תירגמו לו, ומשפחתו של גדי שלחה למשפחת לדרמן מתנות בחגים.

בינתיים עברו אלון ומשפחתו לגור בניו יורק. בשנה שעברה, כשאפרת טיילה בארה"ב עם בני משפחתה, היא נסעה, לראשונה, לבקר אותם. "זה היה ביום האחרון של הטיול המשפחתי. הוזמנו אליהם לארוחת ערב. הם פתחו לנו את הדלת וחיבקו אותנו, אמרו לנו שאנחנו משפחה", היא מתרגשת. "מייד הרגשנו כמו חברים. הילדים התחילו לשחק יחד, הבאנו מתנות לכל אחד. את באה עם תחושה מאוד גדולה של תודה, כי הוא הציל חיים, ואת לעולם לא יודעת איך להתנהג עם האדם שתפגשי. זה היה כל כך לבבי. בסוף ארוחת הערב אמרתי לו שאבא היה שמח מאוד לפגוש אותו, אבל הוא לא יכול להגיע לארה"ב. אחרי כמה חודשים, אלון אמר שהוא ישמח לבוא".

ועכשיו הם כאן, יחד. בפני אחת השכנות שמגיעה לבקר, גדי מציג את אלון בתור "האח החדש שלי". לי הוא אומר בחיוך שובב שהוא מקווה שככל שתאי האב של אלון יחלחלו יותר ויותר לזרם הדם שלו, הוא יתחיל להבין פורטוגזית. הם מדברים על ההוויי הישראלי ועל חוגי ילדים כאילו היו חברים ותיקים, צוחקים כשהם מגלים ששניהם מאוד אוהבים לצפות במשחקי כדורגל.

"זה מרגיש ממש כמו משפחה", אומר לי גדי בפנים מאושרות. הילדים משחקים יחד על השטיח בסלון וקופצים על הטרמפולינה בחצר. ילדיו של אלון מדברים באנגלית ובפורטוגזית, הנכדים של גדי מדברים בעברית, אבל השפה אינה מכשול עבור אף אחד.

אלון מספר שהוא שוקל לשלוח את בנו בשנה הבאה לקייטנת כדורגל, אולי בישראל, כדי שילמד קצת על הארץ. אפרת מודיעה שיש באבן יהודה קייטנה מצוינת, ומתנדבת לארח אותם בביתה. לאף אחד אין ספק שהקשר החם הזה, קשר הדם, יישאר לתמיד.

רגע לפני שהמשפחות נפרדות, גדי מוצא את הזמן לומר לאלון את המילים המפורשות: תודה. תודה שהציל את חייו, תודה שנתן לו סיכוי לחיות, תודה שבזכותו הוא חזר להיות אותו גדי, בריא ושמח. ואלון, בנונשלנטיות המאפיינת אותו, מפיג את הרגש בתנועת יד פשוטה. "עזוב, זה שטויות", הוא צוחק. וגדי שוב מחייך.