פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אין מה למהר

      בבירת טורקיה עסקים כרגיל. האביב הביא עימו המוני תיירים - גרמנים, יפנים, רוסים, הולנדים - עברית כבר לא תשמעו שם. רק בבית הכנסת "נווה שלום" מברכים על ההפשרה ביחסים

      לא כדאי לכם לבוא לכאן", אומר האבן, מוכר בחנות חרסינות. מדובר בגבר צעיר וחסון, ואנחנו נמצאים במרתף של החנות שבה הוא עובד, בלב שוק התבלינים של איסטנבול. אני חווה הארה: אם הוא ירצח אותי עכשיו, יהיו עדות למוות המיותר הזה רק שש מאות צלחות, מאפרות וקערות, ואף אחת מהם לא תוכל להעיד במשפט למעני. האמת היא שגם אם הן יעידו, לא ייצא לי מזה כלום. "התנצלות שלוש שנים אחרי לא שווה הרבה עבורנו", הוא אומר. "הצעירים פה לא אוהבים ישראלים היום, ולא מעניין אותם כמה תיירים יבואו. אנחנו זוכרים את התקופה שהיו באות ספינות לאנטליה, ובשנים האחרונות זה נפסק, אבל לא נורא. לא מתגעגעים אליכם". אני מתבוננת בפניו, ומחפשת בזווית העין נתיבי מילוט אפשריים. המדרגות קצת רחוקות, מאחוריי רק חרסינות דוממות. אולי אם ארכוש מאפרה כעורה הכל ישוב לקדמותו?

      "אל תגידי שאת מישראל, עדיף שלא יידעו. יש הרבה פנאטים בחוץ".

      הבנתי את המסר. איסטנבול לא מחכה לנו, ומי שמחכה - לא מחכה לברך אותנו לשלום. תשכחו מעלה של זית, משקפי שמש מזויפים ו"קאם ליידי, קאם". הישראלים הם לא יותר מזיכרון עמום.

      ביקור באיסטנבול (יח"צ , מאיה באומל בירגר)
      "קאם ליידי, קאם" (צילום: מאיה באומל בירגר)

      שלוש שעות לפני הפגישה עם האבן אני אופטימית. זה עתה נחתנו באיסטנבול, עיר ענקית, יפהפייה, והיום גם קרירה לכבודנו. הטמפרטורות התאימו את עצמן למצב הרוח כלפי הישראלים, כפי שעומד להתברר בהמשך. איסטנבול היא לא היעד של הישראלים בטיסה 785 של "טורקיש" מתל אביב, רק תחנת ביניים. יש כאן קבוצת כדורגל צעירה של בני 15, שעושה את דרכה לקאמפ נואו בברצלונה, יש כאלה שנוסעים לסקי בשווייץ, ויש מי שימשיך היישר לשופינג בניו יורק. רק אנחנו נעצור פה ונחפש סימנים לאחווה בין העמים.

      הטורקים לא מוותרים לשום נוסע על כללי הבטיחות, ומיישרים כיסאות לפני הנחיתה עם חיוך קפוא, אירופי. האוכל בטיסה לא היה מלהיב, וזה הזמן לחפש ארוחת צהריים אותנטית בעיר המפורסמת (גם) בזכות הקבבים המעולים שלה. סבים בת ה?74 ומרדכי בן ה?83, זוג שיושב לידי במטוס, ממליצים לי על מסעדת "חאמדי" שליד שוק התבלינים. את ליל הסדר עשו בישראל: שתי בנותיהם עשו עלייה לפני עשרות שנים, וכל חמשת נכדיהם מתגוררים בארץ, אז הם טסים הרבה הלוך ושוב, מארחים את המשפחה לא מעט, אבל כל הזמן מתגעגעים. הם מברכים על ההתחממות בין המדינות, רק שהדברים לא כל כך פשוטים.

      "היחסים יהיו עכשיו קצת יותר טובים, לא הרבה יותר טובים", אומרת סבים. "כל ההתנהלות סביב המרמרה היתה טעות. טוב שהתנצלו על זה". בעלה מבקש להבהיר ש"ראש הממשלה ארדואן לא אנטישמי, הוא אנטי ישראלי. יש בטורקיה הערכה ליהודים, אין לאף אחד בעיה עם יהודים, ואנחנו לא חשים מאוימים או מפוחדים. הבעיה של טורקיה היא ישראל. ארדואן ימצא סיבה לערער שוב את היחסים עם ישראל, זה מה שמצפים ממנו הבוחרים שלו".

      הם משוכנעים שארדואן יגדיל את כוחו בבחירות הבאות, בעוד כשנתיים. אף שאינם מודים בכך בפה מלא, מבחינת הסביבה שלהם ישראל היא מוקש - אסור לדרוך עליו, מוטב ללכת מסביב ובזהירות. "החברים הלא יהודים לא מדברים איתנו על ישראל, כי הם מכבדים אותנו ויודעים שיכאב לנו לשמוע דברים רעים על ישראל. הצעירים מסביב שקועים בעצמם, ולא מעניין אותם לשמוע על ישראל ועל פוליטיקה. אולי ככה עדיף לכולם, לדבר על זה פחות". טיול רגלי בעיר העתיקה, בדרך לחאמדי, מגלה המוני בני אדם הולכים ברחובות. תיירים לצד מקומיים, צעירים וזקנים, עושר ועוני. אישה מקבצת נדבות בפתח מלון עם בנה הפעוט, ולידם משייטות מכוניות יוקרה; עיר שנעה בין עבר לעתיד, רוצה להדביק את קצב הזמן, ובו בזמן להישאר נאמנה לעצמה.

      ביקור באיסטנבול (יח"צ , מאיה באומל בירגר)
      משוכנעים שארדואן יגדיל את כוחו בבחירות הבאות (צילום: מאיה באומל בירגר)

      שעה קלה מהשיחה עם סבים ומרדכי, אני במסעדה שעליה המליצו. המוני מלצרים משרתים את הסועדים בשלוש קומות, עם נוף פנורמי מרהיב. המלצרים נראים יעילים ולא נחמדים. אני מבינה שהם עסוקים, אבל למה לעזאזל הם לא מדברים אנגלית? אחרי מפגשים עם חמישה אנשי שירות - נהגי מונית, מוכרים ומלצרים - האופטימיות מתחילה לדעוך. מציעים לי תפריט בכל השפות המקובלות - אנגלית, גרמנית וצרפתית. אותנו שכחו. לא נורא, לא נתקטנן. בעל הבית, איש מבוגר עם שפם טורקי מקורי ופרח על דש המקטורן, עוזב לרגע את עמדתו ליד הקופה ובא לברך. הוא מגיע שופע חיוכים, מוכן להתמסר לתמונה משותפת. כל הניסיונות לערוך עימו שיחה באנגלית נכשלים, וכשאני שולפת מתיקי דגלון ישראל קטן הוא נרתע בבהלה. למזלנו, הקבבים מגיעים, ואי הנעימות נחסכת משנינו.

      הקבב, הבורגול והירקות מחממים לי את הלב, ואני שוקלת להתקשר לקרוביי ולהודיע להם שיעלו על הטיסה הבאה לאיסטנבול. חליל, מנהל המסעדה, שמח שהתרכובת טעימה, אך ממהר לצנן את התלהבותי. "לי אין בעיות פוליטיות עם אף אחד, אני אוהב את כולם, אבל הממשלה לא אוהבת את ישראל", הוא אומר בטון מעונן. בין השורות אני מבינה שאיש במסעדה לא הולך להחזיק דגל ישראל בעתיד הקרוב, או אי פעם. כולם בקיאים באירוע המרמרה ושמעו על ההתנצלות שהגיעה מישראל, אך רחוקים מלהיות מרוצים. "אנחנו גם מסוכסכים עם יוון ועדיין יש לי הרבה חברים יוונים", אומר חליל, "אני לא מפסיק להיות חבר שלהם בגלל הסכסוך. אבל איתכם זה לא אותו הדבר. פעם היו באים לכאן הרבה ישראלים, עכשיו רק אנשי עסקים, מעט מאוד". אני מתקשה לזהות סביבי ישראלים. בקרוב אבין את הסיבה: הם אינם.

      סכנה ברורה ומיידית

      בשוק התבלינים צפוף מאוד, וגם כאן איש אינו דובר אנגלית. אני סופגת מבטים לא נעימים במיוחד. אי אפשר לפספס את היותי זרה, אבל זה יותר מכך: הטורקים יודעים לזהות את הישראלים, ועל המצח שלי כתוב "ישראלית שזה עתה הגיעה מתל אביב". לא נוח להסתובב כאן כאישה, אלא אם קוראים לך קרי מתיסון ויש לך הכשרה באמנויות הלחימה וגיבוי של הסי.איי.אי, כמו ב"הומלנד". אין לי. לפחות הנייד והארנק עדיין ברשותי, ואני מתנחמת בכך שהארוחה האחרונה שלי היתה כנראה מהטובות בחיי.

      אחרי שתדלנות יהודית נמרצת, אני משכנעת מוכר בדוכן ממתקים לשחרר כמה מילים על ישראל. הוא נזכר במילות הקוד "יקר" (ע"ע: "יקר מדי"), אבל לא מסכים לספר את דעתו על המצב החדש שנוצר ביחסים בין המדינות. כשהוא שומע שאני מישראל - עד אז שנינו העמדנו פנים שאני אמריקנית, או לפחות אני העמדתי פנים והוא לא הבין מה אני עושה - הוא הופך להרבה פחות ידידותי. אני עושה אחורה פנה זריז, ומוצאת את עצמי בחנות החרסינות של האבן בן ה?30. הוא נראה בהתחלה כמו אחד שאפשר לסמוך עליו.

      "אנחנו עדיין כועסים פה על המרמרה, ולא רק על מה שהיה שם", הוא פוצח בנאום פטריוטי נלהב. "ראינו בטלוויזיה וקראנו בעיתון שעל המרמרה לא היה נשק חם, וכל מי שנהרג שם מת שלא בצדק. לא שכחנו את האירוע האיום הזה, וגם לא את מה שהישראלים עושים בעזה. לא יהיה שלום אמיתי בינינו, לא בעוד שלוש שנים, גם לא בעוד חמש או עשר". איך נפלתי. אני מתחילה לשקול מחדש את חיבתי לחרסינות, כשארדואן (45), הבעלים של החנות, מצטרף לשיחתנו במרתף. השם לא עושה קונוטציות טובות במיוחד. "לישראלים זו בעיה לבוא לכאן, וזה באמת מסוכן. החיים שלכם לא בטוחים כאן, יש פנאטים", הוא אומר.

      אני מבחינה בחיוכים שעל פניהם, שעומדים בדיסוננס גמור למילים שבוקעות מפיהם. געגועים עזים לגבעתיים תוקפים אותי. פתאום מתחשק לי לנסוע הביתה. "ראש הממשלה ארדואן יודע שלא כדאי לו להיפגש עם המנהיג שלכם נתניהו", ממשיך האבן. "אצלנו לא רוצים לראות אותו נפגש עם ישראלים. אנחנו אוהבים את ארדואן, הצבענו עבורו. הוא יתחזק בבחירות הבאות, אתם תראו". הבעלים מבחין בחיוורון שמתפשט על פניי וממהר להרגיע. "אל תדאגי, כשלקוח ישראלי מגיע אני מתייחס אליו רגיל. מבחינתי, כולם אותו דבר, לא משנה לי אם בא לחנות איטלקי, ספרדי או ישראלי. אף אחד לא יכול לבחור אבא או אמא. מה שחשוב זה לב טוב. אבל ישראלים מפחדים לומר מהיכן הם. הם אומרים שהם קנדים או אמריקנים, ואני מבין אותם".

      עם יהודים, הוא אומר, בכלל אין להם בעיה. "קניתי את החנות מיהודי, קראו לו מאיר, והוא עבר לגור בישראל. זאת היתה חנות טקסטיל הרבה שנים, היא היתה שייכת לאביו, ולפני כן לסבא שלו. הבעיה היא בין המדינות, לא בין האנשים".העניין הפעוט הוא שאנשים חיים במדינות. ולפעמים הם נוסעים בין מדינות. ולפעמים הם חולמים שיתקבלו כמו פעם, בזרועות פתוחות, במדינות שפעם היו מאוד קרובות. הארדואנים כבר לא חולמים על לקוחות ישראלים. כמו רוב הטורקים, הם המשיכו הלאה. עכשיו ארדואן המוכר מדגים בפניי את כישורי היפנית שלו, מול שלוש לקוחות יפניות צעירות ומצחקקות.

      עברית לא ויפנית כן?

      "למדתי בשנתיים האחרונות יפנית. זאת שפה חשובה לעבודה. עכשיו אני רוצה ללמוד גם ספרדית".

      ביקור באיסטנבול (יח"צ , מאיה באומל בירגר)
      עם יהודים אין להם בעיה (צילום: מאיה באומל בירגר)

      בניגוד למזג האוויר, ההולך ומתקדר, התמונה מתחילה להתבהר. עננה אפורה מכסה את פניו של כל מי ששומע אותי אומרת "ישראל". בשוק התבלינים, ברחוב, בדוכני הערמונים הפזורים בכל מקום, בזולת הקפה שאליה הגעתי למנוחה - החיוכים קופאים, העיניים מצטמצמות. בשלב מוקדם מצטרפים צחוק של מבוכה או פרצוף חסר עניין. על כל אדם שמואיל לשוחח איתי, שניים חומקים בתואנות שווא. "ישראל" מקבלת פה יחס של אקסית מיתולוגית. נדמה שכל הרגעים הטובים שלנו נעלמו, והרגשות שעולים לשמע המיתולוגית נעים בין צער מהול בכעס לבין עצבים. משום מה, אף אחד לא זוכר תכונה חיובית של ישראלים (רמז: קלאבים? שופינג?), איש לא מבקש לבוא לתל אביב. כשאני משמיעה בקול רם את המילים הבסיסיות ביחסי תן וקח בין המדינות - "שלום", "יקר", "תודה" - אני מרגישה שאני מדברת לעצמי. התחושה היא לא רק שזרקו אותנו, גם מחקו את התמונות המשותפות שלנו מהפייסבוק.

      את ג'וניידט (31) יליד בלגרד, בנקאי, אני פוגשת בזולת הקפה. "ההתנצלות באה מאוחר מדי", הוא אומר בצער. נדמה לי שהוא הראשון שבאמת מצטער בכנות. "היחסים לא טובים היום כמו שהיו. אמי היא אחות במקצועה, והיא עבדה שנים עם ישראלים, יש לה רק מילים חמות לומר עליהם, אבל הפוליטיקה מסבכת את הכל. בסוף, הממשלות מנהלות את העניינים, וחבל מאוד שככה היחסים בינינו נראים". אחרי שהוא הולך לדרכו אני מבחינה שפינת הזולה פחות נעימה לי פתאום. מסביבנו כולם מדברים בניידים שלהם ומשגרים מבטים עוינים. זוגות זוגות מתיישבים לשתיית תה או קפה רותח. רובם גברים. אנחנו שתי תיירות - מאיה הצלמת ואני - ואי אפשר לחשוד בנו שאנחנו טורקיות. השפה שלנו מאוד משונה, הלוק שלנו זועק "תראו אותנו".

      כשאני מתבוננת בנשים ברחוב, אני מבחינה באמירה אופנתית חזקה. לצד נשים בעלות חזות אירופית (רובן תיירות, בואו לא נתבלבל) צועדות המוני נשים מכוסות רעלות ובורקות שחורות. רק עיניים מציצות מפיסת הלבוש המחרידה הזאת. לרוב הולכים לצידן שניים?שלושה ילדים, ולפעמים גם הגבר שלהן. הפער בין הרחוב המערבי, הזרוע בחנויות סטארבקס ומנגו, לבין הלבוש המסורתי - גדול, כמעט בלתי נתפס. לא נראה שהוא הולך להצטמצם בקרוב.

      ביקור באיסטנבול (יח"צ , מאיה באומל בירגר)
      לצד נשים בעלות חזות אירופית (רובן תיירות, בואו לא נתבלבל) צועדות המוני נשים מכוסות רעלות ובורקות שחורות (צילום: מאיה באומל בירגר)

      הנחיל התיירותי שאליו אני נקלעת בשעת דמדומים מכיל בליל שפות. אני מזהה גרמנית, צרפתית והולנדית, אבל יש פה גם המון יפנים ולא מעט בריטים. עברית לא נשמעת ברחוב. צעירים עומדים ושותים בירה, צוחקים ומעשנים. סאנג'יו לוכד אותי בתנועה חזקה, מציל אותי ממוות בטוח על ידי חשמלית. התנועה פה איומה, הפקקים בלתי נגמרים והנהגים חסרי סבלנות, ובעלי הרגל מגונה לדבר בנייד דווקא בזמן נהיגה. סאנג'יו מתגלה כמלצר בן 25, חברותי ביותר, והוא מוכן להיות חבר שלי בפייסבוק - זה די מרגש אותי, הוא הטורקי הראשון שלי - ואפילו מעוניין עקרונית להגיע לתל אביב. עקרונית, כמובן. עד שזה יקרה הוא עובד בפאב השכונתי וחולם על קבוצתו?אהובתו פנרבחצ'ה. אני חושדת שהידידותיות שלו נובעת בעיקר מהרושם הכביר שהותיר אחריו חיים רביבו, שזכה עם הקבוצה באליפות בעונת 2000/2001.

      "רביבו שחקן מצוין, אבל זה היה מזמן", סאנג'יו מתענג על זיכרונות ילדות, ואנחנו עוברים למכבי ת"א בכדורסל - שאותה למד המלצר להעריך ולכבד עם השנים, גם אם לא לאהוב. אני לומדת ממנו שלא כולם סולדים מישראלים: יש גם כאלו שסתם אדישים כלפינו. "צעירים כמוני עובדים קשה, לפעמים גם משמרת של 12 שעות. פוליטיקה לא מעניינת אותנו, אין זמן לזה". מדרחוב איסתיקלל שוקק תנועת הולכי רגל בשעת הערב. המוני תיירים וצעירים פושטים על הרחבה המרוצפת אבנים, נעים בין חנויות מותגים. כאן אפשר למצוא את היכלי זארה ואדידס (המקוריים), בתי קפה ומסעדות. הגשם שמתחיל לרדת מביא עימו סוחרים ממולחים, חמושים במטריות שקופות שעולות כעשרה שקלים בלבד. יש שיאמרו שהן נועדו לשימוש חד?פעמי.

      את פואד (50), איש מחשבים, אני פוגשת במדרחוב. הוא בדרכו לכיכר טקסים, העוברת כעת שיפוצים נרחבים שיימשכו כשנתיים. יליד איסטנבול, נווד בנשמתו, מטייל בכל העולם, מתגורר מדי פעם בערים מפתות - לונדון, אמסטרדם (מה לגבי גבעתיים?) - ובסוף חוזר תמיד הביתה. "הכל זה פוליטיקה", הוא משנן את המוטו של תושבי העיר שכבר למדתי להכיר. "יש לי חברים יהודים ואני אוהב את כולם, אבל זה מעלינו". ההיכרות שלו עם יהודים הקנתה לו אוצר מילים מצומק משהו, אבל אני מבינה ממנו ש"לחיים" ו"תודה" שירתו אותו היטב. "אני אוהב לנסוע בכל העולם ואשמח לבוא גם לתל אביב", הוא אומר, וכפולנייה אני מייד מבררת איך הטיולים הללו מסתדרים עם חיי משפחה. "אני לא נשוי ואין לי ילדים. No Woman No Cry", הוא מצטט את בוב מארלי, ומפליג לדרכו. יש לי הרגשה שלא נתראה יותר לעולם.

      עופור (25), ותאלה (28) וחבריהם משרתים במשטרה. הם יושבים איתי לתה לילי. עופור כבר שש שנים בתפקיד. רובם מתכוונים להמשיך במשטרה, רואים בעבודה שליחות. אף אחד מהם לא אוהב את ישראל. השם עצמו מוציא מהם חיוך עקום. הם אומרים שהשלטון לא אוהב את ישראל, אבל ניכר שגם הם לא ממש משתגעים עלינו. אחרי סחיטה רגשית הם מסכימים להודות שהנשים הישראליות חמודות מאוד, אבל אף אחד מהם לא יכול לדמיין את עצמו עולה על מטוס כדי לחפש אחת כזו בתל אביב. ובכלל, הם מעדיפים את פנרבחצ'ה על פני כל אחת אחרת.

      עם היהודים בבית הכנסת

      אחרי כמעט שלוש שנים של ניתוק, יהודי איסטנבול שמחים לפגוש דוברת עברית, ועוד בפסח. השעה תשע בבוקר, וכעשרים יהודים מתפללים בבית הכנסת "נווה שלום", ששרד שני פיגועי תופת רצחניים ב?1986 וב?2003. נהג המונית לא הבין מדוע אני מבקשת להגיע לכאן. "המקום סגור", הוא חזר ואמר. הציבור לא יודע - אולי לא אמור לדעת - שבית הכנסת ממשיך לפעול, גם אם במתכונת מצומצמת. תפילת שבת, תפילות בחגים ואירועים מיוחדים דוגמת חתונות, בריתות וחגיגות בר מצווה. הכניסה מזכירה מבצע צבאי. מדובר במבצר. מחסומים ברחוב מונעים מעוברי אורח סקרניים לרחרח. שני אנשי ביטחון מנסים לברר מדוע אני עומדת שם. כשאני מסבירה להם שאני ישראלית, יהודייה, עיתונאית, ומה לא, הם מכניסים אותי לסמטה - לא בלי טענות - שם אני מגלה בו?דקה מוגנת בזכוכית משוריינת. עלי להפקיד את הדרכון.

      בכניסה דלת ברזל. מצלמות אבטחה בכל מקום. המאבטח שפותח את הדלת לובש אפוד. עכשיו בדיקת תיקים - לא, לא החיטוט האדיש המקובל בישראל - כאן יש גלאי מתכות. טלפונים מופקדים בצד. הצלמת מתבקשת לצלם קצת, כדי שהמאבטח ישתכנע שהמצלמה שלה אינה כלי הרג משוכלל. ואז עוד דלת ברזל, שאינה נפתחת עד שמתקבל אישור טלפוני מגבוה, היישר לאוזנייה של המאבטח. הוא אומר לי את שמו, אך מתחנן שלא אכתוב אותו. "מסוכן מדי", הוא אומר בלי חיוך, ואני מבינה שמדובר במתקן ביטחוני רגיש.

      אחרי כל האבטחה הזאת מתגלה לפניי בית כנסת ענק ומרשים. מבחוץ אי אפשר לדמיין בכלל שבפנים מסתתר מבנה עצום שכזה, לא כל שכן, שיש בתוכו עשרות יהודים מתפללים. עזרת הנשים ריקה בשעה זו, ורק גברים מעטים הגיעו להפטרה של פסח. הם קוראים מתוך סידור המחולק לשלוש עמודות, בשפות המדוברות על ידי יהודי טורקיה - לדינו, טורקית ועברית. מהתקרה הגבוהה משתלשלת מנורת ענק מפלצתית. השטיחים האדומים ידעו ימים טובים יותר, גם כיסאות העץ נראים פשוטים ולא מתוחכמים, ובכל זאת, מדובר בהיכל מרשים. היהודים, גברים בני 60-40, מתפללים בצוותא. לצידם על הבמה הקטנה שני נערים, שממלאים את החלל בתפילה עברית עם מבטא. בסיום יוצאים כולם בריקוד. שירה אדירה ועליזה, נשיקות לספרי הקודש. שמח פה בנווה שלום. מצלמות האבטחה לא מפסיקות לרגע לעקוב אחרי תנועת המתפללים. מישהו תמיד מתבונן ביהודי טורקיה. משגיח? דואג? אחראי? עכשיו אני מבחינה בקסדות הצהובות מתחת לכל מושב בבית הכנסת. הן עבור מקרה של רעידת אדמה, מסבירים לי, אבל גם כאן, כמו ברחבי העיר, קשה לי להרגיש בטוחה. נתן, הרב של נווה שלום, נועל את התפילה. "עכשיו סעודת פסח", הוא אומר, והגברים נוהרים לארוחה. על השולחן מצות, ביצים ועוגת מצה?ברייט.

      ביקור באיסטנבול (יח"צ , מאיה באומל בירגר)
      האבטחה לא מפסיקות לרגע לעקוב אחרי תנועת המתפללים (צילום: מאיה באומל בירגר)

      יוסף לוי (80), דובר עברית רהוטה, ניגש אלי. ב? 1956 הוא שירת בארץ כחייל צה"ל במבצע סיני. לאחר המלחמה חזר לעיר הולדתו. היחסים הרעים בין טורקיה לישראל לא מפריעים לו בחיי היום יום, "מדובר בפוליטיקה, אבל שתדעו שהטורקים לא רוצים לאבד את ישראל. הם לומדים ממנה הרבה, בעיקר הצבא". אחיו של לוי נהרג בהתקפת הטרור על בית הכנסת ב?86'. הוא מצביע על לוח זיכרון, שעליו הוטבעו שמות הנספים ושעון שמחוגיו נעצרו לציון שעת הפיגוע. שתי בנותיו של לוי חיות באיסטנבול וגם נכדיו פה, אם כי דור הצעירים נוהה אחר כיוונים אחרים: ארה"ב וישראל. "נווה שלום הוא מבתי הכנסת הגדולים והיפים במזרח התיכון", אומר ג'וזף טרמין, מתפלל קבוע במקום. אחותו מתגוררת בישראל, והוא נע על ציר תל אביב?איסטנבול?פאריס. עיקר עסקיו מתנהלים בפריז. "אנחנו מיעוט יהודי בים טורקי", הוא אומר, "אבל אנחנו לא מפחדים לחיות פה. זה הבית שלנו".

      עכשיו, אחרי ההתנצלות, אתם מרגישים יותר בנוח?

      "היחסים בין המדינות לא טובים ולא יהיו טובים אף פעם, זה ברור", הוא אומר, ורבים מסכימים איתו. "אבל זו לא סיבה לעזוב. אנחנו אוהבים לגור כאן. יש לנו חברים, עסקים, משפחות, אלו החיים שלנו". יעקב הכהן, גבאי בית הכנסת, מנסה לשדל אותי לאכול. כמו אבא יהודי, חשוב לו שאכניס משהו "קטן" לפה. אני מוותרת על המצה, אך מחמיאה לו על העברית שלו. גם ליהודה לאון קסטורינו, עורך דין בהכשרתו, משפחה ענפה בישראל. ילדיו, יוסי (44) ועובד (38), חיים באיסטנבול, ומגיעים לבית הכנסת רק באירועים מיוחדים, כמו ראש השנה ויום כיפור. יהודה חושב שהתנצלות היתה צעד חכם, "אבל ארדואן לא אוהב את ישראל ולא יתחיל לאהוב אותה פתאום". אף אחד מבאי נווה שלום אינו מעריץ של ראש הממשלה הטורקי, בלשון המעטה. כשהסעודה מסתיימת הם יוצאים ליום עבודה או לימודים. דוד בן ה?14, שלומד להיות חזן, ממהר לבית הספר. היציאה מבית הכנסת נעשית דרך דלת עץ שעליה מוטבע מגן דוד, היישר אל הרחוב. שני צעדים מאוחר יותר, איש לא יכול לדעת שרגע לפני כן התפללו כאן לאלוהי היהודים. ואולי עדיף ככה.

      איברהים, נהג המונית, ממליץ על "ביג?בזאר", השוק הגדול. באנגלית בסיסית הוא מסביר שאוכל למצוא שם ה?כ?ל, "בגדים, נעלים, תיקים. ולא יקר". עכשיו, כשנפתחנו, אני מספרת לו שאני מישראל. "חזרנו להיות חברים בגלל שהתנצלתם", הוא אומר בחיוך של מנצחים, "זו פוליטיקה". בתום עשר דקות של הליכה אני מגלה שהשוק הזה קצת משונה. אין תיירים, אני זרה בודדה בנחיל טורקיות חמושות בבורקות. לרגע אני תוהה אם לא הגעתי לסוריה או לפרק סיום העונה של "הומלנד". איברהים לא שיקר: יש פה בגדים. המון בגדים. חיקויי חליפות של אדידס ונייק, תיקים לא מקוריים של לואי ויטון, מצעים, מעילי עור, נעלים, פיג'מות, חזיות - שפע שפעם היה אהוב על ישראלים, ועכשיו נותר בדוכנים, מחכה לארנקים יפניים מלאים שיושיעו אותו ויישאו אותו לטוקיו. הרוכלים מתעלמים ממני במקרה הטוב, שולחים מבטים עוינים במקרה הרע. איש לא קורא לעברי בעברית, גם לא באנגלית. אין פה שתדלנות שזכורה מימי אוניות הנופש. הייתכן כי שכחו אותנו לגמרי?

      הניסיונות לפתח שיחות באנגלית נתקלים בהנהוני אי הבנה. שום דבר לא קורה, עד שאני פוגשת את אחמד, מוכר תיקים ומזוודות, שמשוכנע שאני צרפתייה (המממ... מחמיא) ומנסה לנהל איתי שיחה בצרפתית רצוצה. אני נכנעת ראשונה. את מהמט, מוכר פיג'מות, אני שואלת להיכן נעלמו כל התיירים. הוא מסביר שזה עניין של סדר עדיפויות, ושרובם מעדיפים לרכוש בקניונים. כן, אני יכולה להבין את זה. כשאני חושפת את מוצאי הוא מהנהן, אבל מסרב לשתף פעולה בשיחה. "לא ישראל, לא, לא", הוא אומר, ואני מבטלת מייד את הרעיון הבינלאומי שהגיתי, חילופי רוכלים. מאוכזבת מהקרירות, אני מתנחמת בקצת קניות. אף אחד לא רודף אחריי עם סחורה או מוריד למעני את המחיר.

      בערב במלון, כשבחוץ גשם זלעפות, אני חושבת על הנסיעה הקודמת שלי לאיסטנבול: השנה היתה 2009. שהיתי במלון עוצר נשימה ביופיו. קיבלתי טבעת יהלומים, שאליה התלוותה הצעת נישואים. הטיולים בעיר היו נעימים, האוכל מעולה, המזוודות התמלאו בפריטי לבוש. טורקיה היתה היעד המועדף שלי גם לחופשות בטן גב. כמו אזרחית נאמנה של מעצמת השש בש, פעם בשנה נהגתי לפקוד קלאב באנטליה. איכשהו, לאור הטיול הנוכחי, מתגנב ללבי החשד שיעבור קצת זמן עד שאשוב לכאן. אבל אם אתם חובבי אתגרים, לא מפחדים מסכנה, ובעיקר רוצים לנסוע למקום שאין בו ישראלים - אתם יכולים לנסות.