בשלב מסוים חשבתי שאני פשוט עיוור צבאים. כבר חצי שעה של נסיעה בשטח, ועדיין לא נתקלנו בצבי אחד. במכשירי הקשר טירטרו הפקחים דיווחים על "זכר ונקבה שבורחים עכשיו צפונה", אבל בג'יפ שלנו - נאדה. אולי בכלל אין חיה כזאת? אולי כמו "ביג פוט" שעיר בהרים המושלגים, גם כאן, בשמורת חולות ניצנים שבין אשדוד לאשקלון, מדובר במיתוס של מקומיים שנתקלו בצל חמקמק וקלטו סיפורים שהתגלגלו מאב לבנו במשך דורי דורות?
אבל אז, בשבע בבוקר, בליווי פסקול פנימי שמתאר התגלות של שכינה, זה קרה: הצבי ישראל על במותינו. זכר (כך אמרו לי המבינים) חום בהיר, משורג שרירים, קרניו משוכות לאחור, התגלה לפתע בקצה הרכס, מביט לעברנו כצאצא מלא הוד של מלך האריות העברי. צבי ארץ?ישראלי בכל הדרו, משתאה למראה הטנדר הירוק והמוזר, שעדת בני אדם נרגשים צופה מתוכו במשקפות. "איזה יופי!" שיחרר קובי הפקח אנחת רווחה, "תרשמו אותו". פיסת טבע נפלאה היא שמורת חולות ניצנים. מהכתמים האחרונים שנותרו בפלטת הצבעים של ארץ ישראל, משחקי נוף פתלתלים של חולות נודדים, חולות מיוצבים וכורכר, מנוקדים בצמחיית בר למיניה: הנה רותם המדבר, שם אשל, באמצע שיטה מכחילה, ומלמעלה דואים בז מצוי וחיוואי, תרים אחרי ארוחת בוקר בדמות זוחלים, חרקים ומכרסמים שהותירו עקבות טריים מהלילה. הנה אפילו חגב תועה מנחיל מרוסס של ארבה.
כאן, על שטח שמורה של כ?20 אלף דונמים, שבעה קילומטרים אורכה וכשלושה קילומטרים רוחבה, חיה לה אוכלוסיית צבאים עשירה ותוססת, קהילה אחת מתוך כ?3,000 הצבאים הארץ?ישראליים (למבינים: Gazella gazella). אומרים לי שצריך להבדיל בין הצבי הארץ?ישראלי לבין צבי הנגב (Gazella dorcas), שהוא קטן ובהיר יותר, וגם מותאם יותר לחיים בתנאי יובש. תוחלת חייהם של הצבאים בטבע 8-5 שנים, ובעבר הם היו נפוצים בחלקים נרחבים של ארץ ישראל, עד כדי כך שהיא זכתה לכינוי "ארץ הצבי", והדואר אפילו בחר לשבץ אותם בלוגו שלו. עם השנים הלכו והצטמצמו שטחי המחיה שלהם, והיום אפשר למצוא אותם בכמה ריכוזים עיקריים - חבל לכיש, הערבה, הרי שומרון, הגלבוע, הכרמל, הגליל ורמת הגולן.
פקחי רשות הטבע והגנים יוצאים אחת לשנה לספור את הצבאים בארץ כדי לפקח על קצב הריבוי הטבעי שלהם, ואגב כך ללמוד משהו על מצוקתם בין איומי הציד והדריסה, בין שאון הטרקטורונים לזדון בני האדם. למרבה המזל, אוכלוסיית הצבאים בחולות ניצנים הצליחה לגדול באופן ניכר בעשרים השנים מאז שהחלה הספירה: ב?1993 נספרו כאן 36 פרטים, ובשנה שעברה 115. בין לבין עלה וירד גרף הנתונים לא פעם, בעיקר בשל הקושי לוודא שהספירה מדויקת. הצבאים הם יצורים חששניים וצנועים שיעדיפו תמיד לנהל את חייהם הרחק מעין רואים - מה שמקשה את איתורם ואת הפיקוח עליהם.
לכל ממשק עם אנשי הטבע יש פירוש מעשי אחד: איכשהו, בעל כורחך, תמצא את עצמך צופה בזריחה. גם כאן, באירוע הספירה השנתי, אנחנו מתחילים את היום מהקצה של קורי השינה שלו. הטבע לא מחכה לאספרסו של הבראנץ', וכשבעיר הגדולה השמש תלויה במרכז השמיים, בארץ בראשית כבר תמו יום קרב וערבו. ובכלל, פקחי הטבע הם עם מסוקס ואותנטי, שייתן לך תמיד הרגשה שאתה עשוי מצבעי מאכל. הם יידעו לאתר בחול פסיעות של גרביל - ואתה תצא לידם דביל.
ב?06:15 התכנסות בבית ספר שדה שקמים שבניצנים. 25 פקחים אוכלים מקופסאות קרטון פחמימות מתוקות של שחר. ד"ר יריב מליחי, אקולוג מחוז מרכז של רשות הטבע והגנים, ולצורך העניין, הבוס של הספירה, מתדרך שצפוי יום הפכפך כזה, שבו יעבור מזג האוויר מחמסין מחניק לאובך סחוף רוח קרירה בתוך פחות משעה. מתחלקים לחמישה טנדרי שטח, שמסוגלים לבלוע את החולות ולעוט על נקיקים ומהמורות בלי שיהוקי מנוע. צריך רק להוריד אוויר מהצמיגים בצורה מבוקרת כדי למנוע סכנת התחפרות. גבוה מעל לכל טנדר נטוי תורן אלומיניום ועליו דגל משולש בצבע אדום - סימון שיקל בהמשך את קשר העין ההדדי בנסיעה בשטח.
איך סופרים צבאים? התשובה מוכרת לכל מי שביצע אי פעם סריקה בצבא: מיישרים קו ראשוני, במרווחים קבועים בין כלי הרכב, ומתחילים לנוע קדימה. כל צבי שנקלט במשקפות נרשם רק כשהוא עובר את קו הרכבים - ואז נחשב כ"יוצא מהמשחק". תשאלו, כמובן, איך בטוחים שאותו פרט לא נספר פעמיים על ידי שני רכבים. ובכן, גם על זה חשבו: כל הפקחים מצוידים בתוכנה סלולרית בשם "Maprika", שמאפשרת להם לדעת את מיקום חבריהם על מפת תצלום אוויר, וכך לתאם אונליין, במכשיר הקשר, מי ראה מה ואיפה - ולנטרל חזרות מיותרות. ואיך מבדילים בין זכר לנקבה? או. אז ככה: לזכר יש קרניים גדולות ועבות, בעוד הנקבה מצוידת בזוג דקיק ולא מרשים במיוחד. בגלל הקרניים המאסיביות ניחן הזכר בגוף גדול ובצוואר מוצק ומלא יותר, ואילו הנקבה מציגה לראווה צוואר ענוג וגוף אחרי דיאטה. "אפשר כמובן למקד את המשקפת בין הרגליים ולחפש אצל הזכר משהו שאין לנקבה", מחייך קובי, "אבל אנחנו רחוקים מכדי להבחין בפרט הקטן הזה".
07:00. יוצאים לשטח. אני יושב בטנדר עם קובי סופר, פקח מישור חוף דרומי, ועם זאב קולר, פנסיונר של רשות הטבע והגנים. קולר הוא מוותיקי ידיעת הארץ, מהאנשים שבמוחם מקוטלגים כל מדריכי החי והצומח בסדר אלפביתי; ב?72 שנותיו התוודע לכל שביל מחורץ והסתחבק עם כל ציפור מקננת קרקע. השהייה לצידו בנוף היא חוויה לימודית שבוזקת את המלח בביטוי "מלח הארץ". אפילו הצבאים מנמיכים לפניו קרניים ביראת כבוד. "תושבי אשדוד ואשקלון לא יודעים שיש להם מתחת לאף נשיונל ג'יאוגרפיק שלם", אומר קולר ופוצח בהסבר מלומד על ההבדלים בין צבאים לצבאיות. "הזכר הוא חיה טריטוריאלית. מי שחזק דואג לסמן את שטח השליטה שלו, והוא לא יאפשר לשום זכר אחר לחדור. לנקבות ולצאצאים שלהן יש כרטיס חופשי לעבור בין הטריטוריות. בנוסף, יש חבורות של זכרים שעדיין לא השיגו לעצמם טריטוריה, והם מסתובבים בקבוצות שאנחנו קוראים להן 'רווקיות'. כשהזכר הדומיננטי נחלש או מת - ישר קופצים הזכרים האחרים מהרווקייה ומתמודדים על השליטה בטריטוריה שהשאיר. הצבאים משקיעים בזה המון מאמצים".
תוסיף לזה די.ג'יי ותיארת עכשיו את חיי הלילה של תל אביב.
"נו, והאדם הוא לא טבע? דרך אגב, אתה יודע איך זכר מסמן את הטריטוריה שלו?"
לא , אבל יש לי הרגשה עמומה שזה יריח לא טוב.
"נכון. הוא מקים מה שנקרא 'תחנות ריח', ובהן הוא מטיל את הגללים שלו. אלה תחנות קבועות שהוא דואג 'לתחזק', ובכל פעם חוזר אליהן ומחדש את הגללים. מרחוק תראה אותו בועט בגללים הישנים ומטיל טריים. התחנות האלו יכולות לצמוח עד לקוטר של שניים?שלושה מטרים של גללים".
איך הם בחרו בחולות ניצנים?
"פשוט, זה אחד השטחים הפתוחים האחרונים בישראל. אם היית שואל אותם הם היו מעדיפים את השפלה, כי הצבי הוא לא חיית חולות, אבל בני האדם דחקו אותם לפה. למזלם הדיונות עברו עם השנים תהליך של התייצבות, וכך גדלה יותר צמחייה מתאימה למאכל. הם סתגלנים".
האדם הוא הסכנה
שני זכרים ארוכי קרניים מתגלים לפתע במשקפות, מנתרים בקלילות צפונה ובורחים מהטנדר שלנו. "אלה לא שני רווקים, אלא דווקא זכר דומיננטי ועוד זכר נוסף", פוסק זאב, מה שמעלה כמובן תמיהה כיצד ילכו שני יריבים יחדיו בעת שהיו אמורים לנגח זה את זה בקרניהם. "הם נחמדים זה לזה רק בגלל שאנחנו כאן עכשיו. אתה רואה פה דוגמה מובהקת לאינטרס משותף בטבע: מאחר ששניהם מאוימים באותה מידה, הם מאחדים כוחות ובורחים יחד. זאת הסיבה שהדומיננטי לא מגרש את הזכר האחר. ברגע שנסתלק ושהכל יחזור לרגיעה - ההיררכיה ביניהם תשוב, והזכר החלש יעוף מייד מהשטח".
שני הצבאים מפלחים בדילוג את צמחיית הסבך, מטפסים במעלה הרכס ונבלעים חיש קל מעבר לפיסגה. קובי מדווח בקשר על תנועתם האלגנטית ומעדכן שהם טרם נספרו. "הם עדיין במשחק", הוא מבשר לנו בשמץ של אכזבה, כמו קפטן אחאב שטרם הניח את ידו על הלווייתן מובי דיק, "נקווה לראות אותם שוב בהמשך הדרך". קולר מסביר שגם לצבאים יש שיגרה, והיום אנחנו בעצם מחרידים אותם מרבצם. "הם אוהבים מקומות קרירים ומוצלים, ואם אין להם מה לעשות, תראה אותם יושבים מתחת לעץ ונחים".
לא רע לשוטט ככה בנוף הזה, בלי דאגות.
"אוי, כמה שאתה טועה. לצבאים יש הרבה מאוד דאגות. בעיקר למצוא מזון ולהתחמק מבני אדם. כרגע אנחנו דאגה עצומה בשבילם, כי הם לא מבינים מי אנחנו ומה כוונתנו. הם לא זוכרים שהיינו פה בשנה שעברה. מבחינתם, אנחנו איום ישיר ומיידי".
מה שמביא לשאלה: יש מצב שצבי יתקוף אותנו בחזרה?
"לא. הם תמיד יעדיפו לשמור מרחק ולברוח. המרחק שהם שומרים נגזר ממידת האיום והלחץ שהם חשים. בשטח הזה, שיש בו לפעמים טרקטורונים רועשים והמולה כללית של בני אדם, המרחק גדול יותר".
דאגה אחת מרחפת ומנקרת כל הזמן בירכתי התודעה: ציידי הצבאים. מדובר בתופעה מדאיגה, שבעשורים שעברו גרמה להכחדת להקות שלמות, ובשנים האחרונות נתקלת באכיפה קשוחה יותר. "כבר תפסנו כמה חוליות של ציידים", אומר קובי ופניו מקדירים. "הם מגיעים בעיקר מטייבה, צדים צבאים למאכל וגם כדי למכור את הבשר, את העור ואת הקרניים במגזר הערבי. מתברר שמוכנים לשלם שם הרבה כסף - 1,000 שקלים - על צבי. הלכידה האחרונה היתה בספטמבר, כשתפסנו כמה חבר'ה שצדו. אנחנו מקבלים מדי פעם דיווחים מודיעיניים על טנדרים שלהם שמסתובבים בשטח בחיפוש אחרי צבאים".
מה אתם עושים עם החשודים שנלכדים?
"יש לנו סמכות לגבות עדויות ולהחרים מוצגים מהשטח. אחר כך אנחנו מעבירים אותם למשטרה, כי הציד הזה הוא פלילי ולא חוקי".
09:30. הפסקה לכינוס וליישור קו מחודש מתחת לעץ שקמה, מרחק זריקת אבן מחוף ניצנים ("פה עושים את כל פסטיבלי הבומבמלה, והצבאים באים מרחוק לרקוד"). מנקודה זו וצפונה הנוף הופך לחולי יותר, ופחות ים?תיכוני פרוע צמחייה. אני מועד בשגיאה של טירונים ומתעניין לדעת מה נתוני הספירה עד כה. "אתה לא יודע שלא שואלים דבר כזה?" נוזף בי אחד הפקחים בחיוך. "יש אצלנו אמונה טפלה שלא מסכמים אלא רק בסוף. מה שנקרא, את הצבאים סופרים במדרגות. אחרת זה מביא מנחוס. כמו שלא מכניסים הביתה עגלה של תינוק לפני שהוא נולד".
הגזמת קצת.
"תשמע, בשטח נוצרים עם השנים הרגלים שלא מתווכחים איתם. זה קוד שעובר בינינו, מאב לבן. ואל תשאל מתי זה התחיל ולמה זה הפך לאיסור כזה, כי אף אחד פה לא יידע לענות לך".
עוף דורס חג מעלינו, ומצית מייד פולמוס מלומד בשאלה מה הוא. חלק טוענים שזהו ז?רון, שקיבל את שמו מהנוצות שמעטרות את ראשו כזר יום הולדת, אחרים גורסים שמדובר בבז העצים. אחרי ויכוח ארטילרי מר בסיוע משקפות נופל הפור: בז.
10:45. מגיעים ל"ציר של באר טוביה", דרך חצי כבושה, שתחילתה בחולות סמוך חוף הים וכיוונה המזרחי הכללי הוא באר טוביה. זעקה חדה של קובי מדמימה את מנוע הג'יפ. "אני רואה זכר הולך לאט קדימה ומאחוריו נקבה שהוא כנראה מגן עליה. תסתכלו לכיוון עץ האשל". אני מיטיב את המשקפת ומרכז את הזום והפוקוס. בתוך הקלידוסקופ המרהיב שנשקף בעדשה, בין שיחי לענה חד?זרעית, אני מבחין בצמד מטייל בנקיק כזוג פנסיונרים בעונג שבת. הזכר מביט סביב וזוקף באינסטינקט את צווארו, כמו מריח את תשומת הלב שמופנית אליו ממרחק 150 מטרים. הנקבה משתרכת אחריו, נדרכת לנוכח חושיו המחודדים, ואז גולשת מעט אחורה ונעלמת, מותירה את הגבר לבלוש לבדו. "אל תרעישו! הוא יברח", מזהיר קובי, וצבי מוסיף: "רק שיברח דרומה ונוכל לספור אותו החוצה מהמשחק".
במקום לאכול את כל האבק והחול האלה, לא יותר פשוט להשתמש במטוס זעיר, אולטרה לייט, שיספור את הצבאים מלמעלה?
"ניסינו את זה פעם, וזה לא היה יעיל", עונה קובי, "המטוס מהיר מדי, וגם לא מסוגל לטוס נמוך מספיק כדי לאפשר ספירה טובה".
ככל שמתקרבים לתחום שנושק לבתים הכי דרומיים של אשדוד הופך תוואי הנוף החולי בשמורה לפרוע יותר, כמעט אתגרי לנהיגת שטח. ריצוד הגרגירים הגרוסים ברוח מעניק מראה כללי של הזיה. באחת הירידות החדות, בשיפוע שלא היה מבייש רכבת הרים בלונה פארק, משתהה הנהג אלפית שנייה לפני הלחיצה על הבלמים ומכניס את הטנדר לטלטול עז, שמטיח את איברינו בדפנות ללא שליטה. זה היה רגע סוריאליסטי, שהזריק לספירה השלווה מנה גדושה של איסוזו צ'אלנג'. "זאת הנקמה של הטבע על החדירה הברוטאלית שלנו", אומר קובי.
רביעיית צבאים גולשת במדרון שלפנינו בטור מופתי, בקומפוזיציה שהיתה מעלה ריר בפיהם של צלמי טבע. "אין מה לעשות, אתה רואה צבי ואתה מתרגש", מבטא זאב קולר את מה שכולנו חשים. "זה לא יקרה עם חרגול או עם שפן סלעים. הצבי הוא חיה אטרקטיבית, אפשר להגיד אפילו סקסית". הרביעייה נושאת רגליים ומדרימה בריצה, אולי כי פשוט אין לה עוד "צפונה" לברוח, כי אוטוטו אשדוד. קובי מדווח על התגלית, ואנחנו רושמים בקלסר - קטלוג הצבאים שלנו - זכר ושלוש נקבות יצאו מהמשחק. תראה, באמצע השטח יש פה ושם כיסאות", לוחש פתאום זאב. ואכן, מבט חטוף במשקפת מאושש את התמיהה: בתוך השומקום רואים מדי פעם כיסא מפלסטיק, לפעמים כורסה, נטועים בדד, כמו בתוך סלון שאבדו לו קירותיו. איך הגיעו הנה? מי הניח אותם שם? רק הצבאים יידעו לספר. מן הסתם, בני נוער שנוהגים להתכנס כאן עם טרקטורוניהם, לעשן ולשתות, ולשכוח שמדובר בשמורת טבע מוגנת. בדיוק על עוולות כאלה מקוננים אנשי רשות הטבע והגנים, כשהם אוספים גוויות של בעלי חיים שנחנקו משקיות במבה שהותירו מטיילים רשלנים.
11:30. סוף המסלול. מתכנסים בחורשה שליד ניצנים, לאכול על האש ולקפל את היום. וזאת עוד הפתעה: תשכחו מהימים הנושנים שבהם הוחזקו קופסאות שימורים מפויחות באבנים מעל מדורה מאולתרת. היום דואגת הרשות לארוחה כיד המלך בסוף העבודה, מפרט עשיר של בשרים, סלטים ושתייה. מצב הרוח מרומם, וכולם ממתינים למוצא פיו של ד"ר מליחי, שליקט את הנתונים ובידיו נמצאים כעת נתוני האמת. כמו במרכז מפלגתי סוער בגני התערוכה, רגע אחרי המדגם של מינה צמח, מהסה מליחי את כולם. "גבירותיי ורבותיי, ספרנו היום 130 צבאים!" הוא קורא, ומסביב מחיאות כפיים של התרגשות. קובי: "מה שחשוב הוא שאין ירידה באוכלוסייה, ואין קפיצה לא הגיונית, כמו שקרה לנו כמה פעמים בשנים קודמות. ב?2010 אפילו יצאנו לספירה חוזרת".
לא כדאי להמתין לקולות העופרים? כמעט אמרתי קולות האיילים.
"באמת יש לנו בעיה עקרונית בספירות האלה: לא תמיד רואים את העופרים הרכים שנולדו לא מזמן, זאת בדיוק עונת ההמלטות. חלקם מתחבאים בסבך. אם נספור בתאריכים אחרים אולי נצליח לכלול גם אותם, מצד אחר, נאבד את הבקרה שהשגנו עד כה בתאריכים הקבועים. בספירות הכי חשוב לשמור על אחידות. כך מקבלים רצף שאפשר ללמוד ממנו יותר מאשר מנתון ספציפי. מזהים מגמה, התפתחות, או חלילה נסיגה".
מה המשמעות של נסיגה?
"שיש בעיה אקולוגית, שיש ציד או שהצבאים נמצאים במצוקה. לשמחתנו, הממוצע הכללי לא משתנה כבר במשך תקופה, וזה טוב. במקומות אחרים בארץ, למשל בערבה, האוכלוסייה הידלדלה מאוד עד לפני כמה שנים, והגענו לשפל של 11 פרטים בלבד. אחרי פעולה של גידור שטח המחיה שלהם והרחקת הזאבים שטורפים אותם - המספר גדל ל?50 פרטים. את הזאבים, שבניגוד לצבאים לא נמצאים בסכנת הכחדה, אנחנו לוכדים. זה שיקול אקולוגי אכזרי אבל הכרחי".
אתם נתקלים בהרבה ציידים?
"נתקלים. אלמונים באים עם רובה אם?16, יורים תוך כדי נסיעה, מסנוורים את החיות בזרקורים רבי עוצמה. אנחנו מציבים מארבים, מפנים עבריינים לבתי משפט, אבל עם ישראל חייב להבין שהטבע שייך לא רק לקומץ פקחים חדורי התלהבות. האחריות לשמירת החי והצומח נופלת על כולם, כי בלי טבע לא יהיה שווה לחיות כאן".
צבי קולר עומד בצד ונוגס בתפוח אדמה מתוך סיר פויקה. בניגוד לצעירים כאן, הוא הספיק לראות את הארץ גם בימים תמימים ומפוארים יותר שלה ("כשעוד לא היו תוכנות של תצלומי אוויר במחשבי כף יד"). בספירה הבאה, בעוד שנה בדיוק, הוא יחזור לכאן, שוב בהתנדבות, כדי לוודא שהגחלת נשמרת. "אנחנו משקיעים מאמצים גדולים להחזיר לישראל את הנופים הבראשיתיים שלה, לחדש את האקולוגיה ואת ההרמוניה שהקידמה והתשתיות דירדרו. אם נספור בפעם הבאה יותר צבאים - נדע שאנחנו בדרך הנכונה".
אתה חושב שהם יזכרו אותך?
"נפש הצבי מי יידע".