הרצח שאירע שלשום (שלישי) בפתח תקווה, לפי החשד בידי מאבטח, יצטרף לסטטיסטיקה המחרידה של השנים האחרונות. עשרות קורבנות, בדרך כלל נשים וילדים, נורו למוות בידי אנשים, רבים מהם מאבטחים, שהחזיקו בנשק ברישיון. בחברה שבה, למגינת לב, החזקת כלי נשק הייתה לשגרה יומיומית, ושהאלימות הייתה לאחד מסממניה המובהקים - אי אפשר למנוע לחלוטין מעשי רצח. אבל אפשר לצמצם, ובהרבה, את מספרם.
אפילו בארצות הברית הגיעו למסקנה שיותר מ?10,000 מקרי רצח בשנה, של מחזיקי נשק ברישיון, הם הרבה יותר מדי. אצלנו, כמו תמיד, הבעיה אינה מתמקדת בחקיקה, אלא בעיקר באכיפת החוק ובעשיית שימוש ראוי בו. לפי החוק, מוסמך פקיד הרישוי להתנות מתן רישיון להחזקת נשק בהגבלות שונות. כך, למשל, אפשר להגביל את החזקת הנשק ואת נשיאתו רק למקום עבודתו של המאבטח ולחייבו בהפקדתו בסיום יום העבודה.
החוק גם מחייב אנשי מקצוע דוגמת רופא, פסיכולוג או עובד סוציאלי, שנודע להם כי המחזיק בכלי הנשק עלול להיות מסוכן לציבור, להודיע על כך למנכ"ל משרד הבריאות או הרווחה, וזה מצדו "רשאי" להעביר את המידע לפקיד הרישוי לכלי ירייה במשרד הפנים או לצה"ל. מספר המקרים שבהם מופעלת סמכות זו הלכה למעשה, אם בכלל, הוא קטן ביותר.
גם הביורוקרטיה המלווה תהליך זה חייבת תיקון מיידי. בעלי אינטרסים דאגו שהליך שלילת הרישיון להחזיק בנשק יהיה מסורבל כדי למנוע פגיעה ברווחיהם. אך ראוי הוא שהכנסת החדשה תרחיב את חובת הדיווח על סיכונים הצפויים ממחזיקי כלי נשק ותחיל אותה לא רק על אנשי מקצוע, אלא על כל אדם.
עדיף לספוג כמה תלונות סרק מאשר ללוות בכל שנה עשרות קורבנות לבתי חולים ולבתי קברות. הקלות הבלתי נסבלת של מעשי אלימות כלפי נשים חייבת לקבל ביטוי גם בעונשים המוטלים על העבריינים. אך לא פחות מכך בהסתייגותה המוחלטת של החברה הישראלית מהם תוך כדי הוקעתם ונידוים.