סיומה של פרשת ה"מאווי מרמרה" המיותרת הוא - על פניו - ההישג המוחשי ביותר של ביקור אובמה. ארצות הברית מעוניינת ביחסים טובים בין שתי בעלות הברית האסטרטגיות החשובות ביותר שלה, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה עוינות איראנית וטורקית גם יחד, וטורקיה זקוקה לישראל מבחינה ביטחונית ומדינית. יש להסדר הזה השלכות כלכליות חשובות, אבל אין ספק שהנושא המרכזי על סדר היום הוא סוריה.
אם עד לאחרונה היתה השאלה הרווחת "מתי ייפול בשאר?" הרי השאלה הנשאלת עכשיו היא איך יהיה אפשר למנוע מסוריה שתהיה אחריו להפוך למדינה כושלת, שחולשתה מזמינה אליה את חבורות "אל?קאעדה" למיניהן, ואשר עלולה להיות מרכז לפעילות טרוריסטית אזורית נגד החילונים, נגד האחים המוסלמים, נגד ישראל, נגד המונרכיות הערביות ונגד כל מי שאינו דומה או זהה להן.
שאלת השימוש בנשק הכימי הופכת רלוונטית יותר ויותר, והפיצול בשורות האופוזיציה הסורית אינו עומד בפני שינוי. לבנון שנייה או, אולי, סומליה שנייה, אינן ישויות מדיניות שמישהו היה רוצה לראותן מדרום לטורקיה, ממזרח לישראל או מצפון לסעודיה. בתוך כך, בעיראק מתנהג ראש הממשלה יותר ויותר כשליט יחיד בהיעדר נשיא מתפקד, וכמקורב לאיראן הוא גם נחשב לאחד מאחרוני תומכיו של אסד. גם עיראק וגם סוריה נמצאות בסכנה מוחשית של התפרקות למרכיבים האתניים שלהן, ואיש מאיתנו אינו יודע כיצד ייראה האזור במצב של אטומיזציה שבטית?דתית.
הזדמנות חדשה שלא נולדה בחיבה
אבל כדי שיהיה אפשר להתמודד עם האתגרים החדשים באזורנו, כדי שיהיה אפשר לייצר קואליציה של מודאגים, יהיה צורך ביותר מאשר תשלום פיצויים בגין הרוגי הספינה הטורקית. ישראל תוכל לשחק תפקיד במהלך הבא, החיוני כל כך לביטחוננו, רק אם לא תמשיך לייצר את הרושם כי היא מנצלת כל תירוץ כדי לא לקדם את ההסדר עם הפלסטינים. נכון שאובמה דיבר, הפעם, אחרת, ודחק בפלסטינים לחזור לשולחן המשא ומתן בלי תנאים מוקדמים, נכון שזה הקל על מי שאומר שהכדור נמצא בצד השני, אבל אנחנו לא משחקים בכדור אלא בעתידנו.
נוצרה הזדמנות חדשה. היא לא נולדה מחיבה אלא מצורך, כמו רוב ההזדמנויות המדיניות. ישראל, בגיבוי אמריקני, יכולה לחבור למדינות שעם חלקן יש לה יחסים דיפלומטיים מלאים, עם חלקן אין לה כל קשרים ועם חלקן יש לה קשרים בלתי פורמליים, כדי לסייע בעיצוב מזרח תיכון אשר לא יסכן את כולן.
המדינות הללו יודעות היטב כי הן זקוקות לישראל כדי להשפיע על עתיד האזור, אבל כל עוד לא נפתרה הבעיה הפלסטינית, אין הן מסוגלות לשתף פעולה איתנו, מחשש פן כיכרות תחריר באזור יתמלאו במפגינים ובמוחים למיניהם. ציר איראן?סוריה הוא האיום האמיתי על מבקשי היציבות במזרח התיכון. הידברות רצינית עם הפלשתינים ביוזמתנו, על הסדר מדיני חלקי בדרך להסדר קבע, חיונית גם לשם כך.