חדרון ההנצחה של "לשכה 06" (יחידת החקירות שהייתה אמונה על חקירת הפושע הנאצי אדולף אייכמן) במוזיאון המשטרה מספר, ולו במעט, את שהתחולל בו לפני למעלה מ-50 שנה. דף ובו טביעות אצבעותיו של אייכמן, שנלקחו ממנו על ידי החוקרים לאחר מעצרו, מוצג לראווה על הקיר. בפינה ניצב שולחן חקירות מעץ צבוע בשחור, ועליו מכונת כתיבה מאותם ימים. על הקיר שמעל לשולחן החקירות מונח תיק החקירה עב הכרס של אייכמן, ולצדו ספר גזר הדין של בית המשפט ותמונה שלו מובל לגרדום.
אפילו הטרנזיסטור ששימש את החוקרים הקשוחים כדי להתעדכן במה שמתרחש בעולם שבחוץ מונח במקום. מכשיר הרדיו היה בבעלות אחד החוקרים, ניצול השואה מיכאל גולדמן. לאחרונה, עם הוספת חדרון ההנצחה של "לשכה 06" הוא מגיע מעת לעת לביקורים במוזיאון, ולא יכול להסתיר את התרגשותו מקולות עברו, השזורים בדברי ימיה של המדינה, הבוקעים מבעד לקירות.
מוזיאון משטרת ישראל, או בלשון המקום "בית מורשת", שוכן בקריית אתא בתוך מבנה בריטי רחב ידיים. כניסה אליו היא נסיעה במכונת זמן אל ההיסטוריה של ארץ ישראל בכלל, והקמת המדינה בפרט, שלמשטרה חלק גדול בה. "בן גוריון השתתף כראש ממשלה בטקס סיום קורס השוטרים הראשון שנערך כאן", מצהיר בגאווה רב-פקד רם ברוקשטיין, האחראי על המוזיאון, שהוקם בשנת 1986 כיוזמה משותפת של המפכ"ל דאז, ניצול השואה רב ניצב דוד קראוס ז"ל, ושל מפקד בית הספר הארצי לשוטרים באותה תקופה, ניצב (בגמלאות) זאב רם. מאז שנוסד, התגבש למוזיאון חוג ידידים עמו נימנים רבי ניצבים לשעבר כאסף חפץ, ויעקב טרנר וניצבים בדימוס כזאב רם, יאיר יצחקי, יגאל מרכוס ואחרים.
"ביקור במוזיאון הוא למעשה שעור בהיסטוריה ובאזרחות", טוען ברוקשטיין. אולם, חרף היותו של המוזיאון, שמשמש כיום גם כבניין המשרדים הראשי של המרכז ללימודי משטרה, אתר מורשת ישראלי חשוב מאין כמותו, הוא למעשה מקום מפוספס. רק כ-18,000 איש מבקרים בו בשנה, ותקציבו השנתי עומד על סכום של כ-50 אלף שקלים בלבד. בנוסף, רק שלושה אנשים מופקדים על תפעולו, ואיש מהם לא עבר הכשרה פורמלית בתחום ניהול מוזיאונים. לצדו של רפ"ק ברוקשטיין בתפעול המקום, נמצא רס"ב פואד מנסור ומתנדבת בשרות הלאומי. מנסור בעל ידי הזהב הוא האיש שאחראי לבדו, ללא עזרת קבלנים חיצוניים, על בניית תצוגות ותיקון ושמירת פריטים שנפגמו עם השנים.
בחדרו של ברוקשטיין מוצב הכסא ששימש את המפקד הבריטי של המבנה ההיסטורי. "אני לא מעז לשבת עליו", הוא מודה. על הרצפה מונח מקלע שנמשה בימים האחרונים ממימי הכינרת, ושאיש לא יודע למי היה שייך. ככל הנראה, הוא מתקופת המאבק להקמת המדינה. מנסור מבטיח לשפצו בתוך כמה ימים. "למוזיאון שני קהלי יעד מרכזיים", מבהיר ברוקשטיין. "השוטרים והציבור הרחב, עם דגש לבני הנוער".
מחוץ למוזיאון נמצא אוסף של 25 כלי רכב משטרתיים. ביניהם, הפורד, הניידת הראשונה בשרות המשטרה והמשאית המיוחדת לפיזור הפגנות שהובאה אל מול מפגיני ואדי סאליב בחיפה בשנות ה-50. לעומת תחזוקת הניידות הלקויה בתצוגה בחלקו החיצוני של המוזיאון, חדרי התצוגה הפנימיים מציגים פנים אחרות שלו. מסכי L.C.D המקרינים סרטים אודות פעילות המשטרה, אולם הקרנה מודרני ופינת הנצחה ממוחשבת הם רק חלק ממה שיש למוזיאון להציע עבור המבקרים. באולמי התצוגה המטופחים ניתן לחזות למעשה בתולדותיה של משטרת ישראל השזורה בתוך אירועים מרכזיים שונים מהקמת המדינה כמו מלחמת המפרץ ותחילת האינתיפאדה.
בנוסף לאוספים מתקופת הקמת המדינה, מוצגים ברחבי המוזיאון אלפי פריטים, תמונות ומסמכים היסטוריים הקשורים להיסטוריה של הארץ, שנים רבות טרם הקמתה. מגוון הפריטים הגדול כולל מדים, סמלים, דרגות ואותות, פריטי ציוד אישי, כלי נשק ועוד. חלק מהמוצגים הינם נדירים ביותר. למשל, ניתן למצוא במוזיאון רסיס מפצצה ששיגרו חייליו של נפוליאון לעבר העיר עכו בעת שצרו עליה לפני למעלה מ-200 שנה. כמו כן, מוצגים פריטים מתקופות קדומות יותר בהן ימי השיטור העברי בתקופת המקרא.
ניתן להתווכח האם סיור בתחומי המוזיאון מחזק אם לאו את דימויה החיובי של המשטרה באופן משמעותי. אולם, ניתן לומר בביטחון כי מוצגיו נוטעים במתבונן את התחושה שאין מדינה ללא משטרה, ושמשטרת ישראל היא חלק אינטגרלי והכרחי בהיסטוריה של הארץ ובבנייתה של המדינה. רב-פקד ברוקשטיין אכן מודה כי "רוב המבקרים הם ישראלים". אולם, הוא מדגיש כי "אם מגיעות קבוצות דוברי אנגלית או ערבית אנו נותנים מענה מתאים בהדרכה בשפות אלה".
הביקור במוזיאון מתאפשר בתיאום מראש, ויהיה פתוח בימי חול המועד לאחר רישום מוקדם, בטלפון: 04-8478710/1.