הלילה הזה לא נניף דגלים, לא נרקוד ברחובות וגם זיקוקין לא יאירו את שמי הארץ. ולמרות זאת, כשנשב לשולחן לקרוא את ההגדה של פסח, נציין למעשה את יום העצמאות המקורי שלנו, יום העצמאות של העם היהודי, יום ההולדת שלו. הלילה לפני כ?3,300 שנה היינו לעם. יום הולדת אחר, שקרוב אולי יותר ללב חלקים מאיתנו, יום ההולדת של מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, שאותו נציין בעוד כשלושה שבועות, אינו מתחרה ביום ההולדת המקורי שלנו, אלא מוסיף עליו נדבך ומעניק ממשות עכשווית לביטוי שכבר נשחק מעט "עם ישראל לדורותיו".
"עם ישראל לדורותיו" יצר ושימר במשך אלפי שנים את הדנ"א שלו בדמות המורשת, המסורת, ההלכה, המנהגים, ובעיקר - ההמשכיות והזיכרון. מצוות "והגדת לבנך", שהיא לב ליבו של הלילה הזה וההקפדה עליה מדי פסח בפסח, דור אחרי דור אחרי דור, היא המאפשרת לנו לדבר היום על "עם ישראל לדורותיו". אלמלא ראה כל דור ודור את עצמו כאילו הוא, הן כפרט והן כלאום, יצא ממצרים, ספק אם כלל היה אפשר לדבר היום על מדינת העם היהודי.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות (או להראות, על פי נוסח אחר) את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" - הוא לאמיתו של דבר סוג של אמצעי כמו חיסוני, שמטרתו למנוע מאיתנו לשקוע בעכשיו, לזלזל בעתיד ולהתנתק מהעבר. זה הצופן שעליו חוזרים בכל בית יהודי אלפי שנים. יש בו כדי לסתור את תחושת המובן מאליו של "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי", ומשום תביעה אישית מכל יהודי לחוות את האירוע המכונן הזה, של יציאת מצרים והולדתו של העם יהודי, הן באופן פרטי והן כאירוע המתרחש בחיי אומה - בכל פעם מחדש. ליום העצמאות של מדינת ישראל בעוד שבועות אחדים עדיין לא חוברו טקסטים בעלי מעמד דומה, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון: אם גם שם, בכל דור ודור, יראה אדם את עצמו כאילו היה שותף למסכת השואה והתקומה לפני כ?65 שנה, יהיה בכך כדי לתרום תרומה מכרעת לקיום ההמשכיות והזיכרון ההיסטורי, טעם חייהם של עם ומדינה.
הקוד הזה מבקש ללמד אותנו בכל שנה מחדש, גם ביום העצמאות שלנו כעם וגם ביום העצמאות שלנו כמדינה, שהנוכחות שלנו כאן בארץ ישראל היא נוכחות המשך ולא נוכחות של עובר אורח. וככל שנראה את עצמנו קשורים יותר לעבר - הן הרחוק, התקופה שבה נעשינו לעם, והן הקרוב, התקופה שבה חידשנו והקמנו מדינה - כך יגדל הסיכוי שגם אחרים יכירו בזכות, בקשר ובהמשכיות הללו. יש הערב מסביב לשולחן מקום לכולם, גם לבנים הקרובים וגם לבנים הרחוקים. הכל מסבים יחד. המשורר נתן אלתרמן, למשל, חיבב דווקא את הבן התם. בשירו "אחד תם" הציג אלתרמן את הבן השלישי, לא כשוטה הכפר ואף לא כבור ועם הארץ, אלא כבן נפעם ומתפעם אל מול הנפלאות המתרחשות סביבו. לתם של אלתרמן יש תפקיד - למנוע את קהות החושים וההתרגלות לניסים, התרגלות המאפיינת את כל "החכמים", עד שהם רואים בניסיות נורמליות, וגם זה לימוד לשולחן הסדר, הערב.