פצצת התום

לפני כשלושה שבועות, כשתום אבני התכונן לעלות לבמה בהצגת הבכורה של "טירונות בלוז" בתיאטרון באר שבע, הוא הציץ במוניטורים המוצבים מאחורי הקלעים, שמשדרים את המתרחש על שתי במות התיאטרון. "פתאום אני קולט שבאולם אחד מעלים את 'ספר הג'ונגל', ובאולם השני התחילה ההצגה שאני משחק בה. חשבתי לעצמי, וואללה, איזה צירוף מקרים. אני סוגר פה מעגל. ואולי זה סימן שמעגל חדש התחיל".

כשאתה רואה במוניטור את הילד הזה שמשחק שם את מוגלי, מה אתה חושב?

"לא ראיתי את ההצגה המון זמן, וגם אין לי עניין לראות אותה, כי זה לא ממש מעניין אותי. היו שנים שמוגלי היה נראה לי כמו ילד מרגיז, וכולם ניסו לשכנע אותי כמה הוא חמוד. כנראה הוא הרגיז אותי כי הוא היה לי מול העיניים כל הזמן, וזה אמר לי משהו על הדרך שלי".

17 שנים חלפו מאז שאבני היה מוגלי וזכה בפרס התיאטרון, בגיל 10. "במהלך הדרך שעברתי מאז עשיתי הרבה דברים שתמיד היו בצל הדבר המצליח והטוב ההוא, אבל אף פעם לא התייחסתי לזה כאל קללה. כל שחקן רוצה בסופו של דבר להשאיר כמה צריבות בתרבות, ו'ספר הג'ונגל' היה הפקה כל כך גדולה וזכורה, שבמידה מסוימת יש לה ביטוי עד היום. נכון שזה מעצבן לפעמים שמזכירים לך את 'ספר הג'ונגל' בזמן שאתה עושה דברים כל כך שונים ומבטלים את הדברים האחרים, אבל כנראה מדובר בצריבה חזקה בטיים?ליין הפרטי שלי ובזה של עולם הבידור בארץ. יש לזה גם הרבה מעלות, שהיום אני בהחלט יכול לראות אותן ולהיות גאה בהן".

בחודש הבא יציין תום אבני יום הולדת 27, והרזומה שלו לא מבייש שחקנים מבוגרים בהרבה. הוא נולד באילת לאבא ניר, קיבוצניק במקור ומנכ"ל ריף הדולפינים, ולאמא עופרה, מורה למחול. אחותו שיר היא מדריכת צלילה. הפעם הראשונה שהופיע על המסך היתה בתוכנית הילדים "מסיבת גן", כשהוא רק בן ארבע. את החשיפה הגדולה יותר קיבל שש שנים מאוחר יותר, כשגילם את התפקיד הראשי במחזמר "ספר הג'ונגל" לצד טוביה צפיר וששי קשת. בגיל 17 עזב את אילת ועבר לראשונה לתל אביב, היישר לדירה במגדלי דיזנגוף. בגיל 11 הנחה את הפסטיגל וגילם תפקיד ראשי בסרט הקולנוע "סופר בוי". אחר כך הצטרף לערוץ הילדים, שם הגיש מאות שידורים חיים; השתתף בסידרה מוקומנטרית על חייו; עשה תפקידים מרכזיים בסדרות "אורים ותומים", "האי", "השמינייה" ו"בובות"; ושיחק במחזמרים "מלך סיאם" עם אלי יצפאן, "אלאדין" עם צביקה הדר ו"תום סויר" לצד יעקב כהן. בימים אלה הוא עושה את התפקיד הראשי ב"טירונות בלוז", ההצגה הראשונה שלו בתיאטרון רפרטוארי, וממחר בערב גם יופיע אצלכם על המסך בעונה השנייה של "סברי מרנן" בקשת - שם הוא מגלם את אדם רוזן, בנם של טוביה צפיר וסנדרה שדה, שבכל ארוחה משפחתית מביא בת זוג חדשה.

גם במציאות היית אדם רוזן?

"הייתה תקופה בחיי שאפשר למצוא בה דמיון מסוים לאורח החיים של אדם, אבל אני חושב שהסיפור שלו לא שונה משל כל צעיר ממוצע בתל אביב, כזה אחד שמתנסה ורוצה לחוות כמה שיותר וגם לבדוק את הגבולות שלו: לנסות לאכול מהעוגה ועדיין להשאיר אותה שלמה. גם אני עברתי את זה".
ואכן, שמו של אבני נקשר במשך השנים בלא מעט נשים. הראשונה הייתה אגם רודברג, שאותה הכיר בחזרות ל"תום סויר", וניהל איתה זוגיות של כמעט שנה. בהמשך יצא גם עם דון לני גבאי ועם פליטת "כוכב נולד" סשה גרישקוב. "אני חושב שמבחינה סטטיסטית, יש סיכוי סביר מאוד שתמצא בת זוג בסביבת העבודה שלך", הוא מסביר. "במקרה שלי, הסביבה כוללת סטים ואולמות תיאטרון וחדרי חזרות, ושם מסתובבות בחורות מוכרות, ויוצא שנפגשים. אם הייתי בחברת הייטק, הייתי מכיר מישהי מהמשרדים. אצלי זה קרה מאחורי הקלעים.
"עברתי תהליך התבגרות כמו כולם. אז נכון שההתבגרות המנטלית שלי היתה מהירה יותר משל שאר האנשים בגילי, כי התפרסמתי מוקדם מאוד. אבל גם אני עברתי את התהליך של חיפוש בנות זוג בדיוק כמו כל אחד אחר, וזה כלל סיפורי אהבה קצרים או ארוכים, כל מיני התנסויות, ואפילו סיפור אהבה ללילה אחד. בתקופת הרווקות שלי הפייסבוק רק התחיל לתפוס את מקומו בסצנה הזאת, ואני עוד לא שיכללתי את הכלי הזה כדי לנצל אותו. עדיין, הספקתי ליהנות מהפלטפורמה".

אז אתה הילד הטוב האולטימטיבי

"יש בי גם צדדים פחות טובים, שמתבטאים לפעמים בחוסר סבלנות, באגרסיות עצורות או באגו מפותח. אבל אני שולט על כל הדברים האלה ועובד על למדר אותם, כי אם אתן להם ביטוי, אחצה את הקו הדק שמפריד בין עבריין ללא עבריין, והיית מראיין אותי כעבריין. למזלי אני שחקן, אז אני נותן לזה ביטוי בדמויות שאני מגלם. ובכל מקרה אני לא מתייחס למושגים ילד טוב וילד רע במונחים של כימיקלים שנכנסו לגוף או במספר הסטוצים, כי גם מי שחווה את הדברים האלה, זה עדיין לא הופך אותו לבן אדם רע".

לפני שלוש שנים, במהלך העבודה על המחזמר "זורו", הוא התאהב בלירז צ'רכי. היא הייתה גרושה טרייה בת 32, הוא שחקן צעיר בן 24, אבל שמונה השנים שמפרידות ביניהם לא עצרו את האהבה. היום הם מתגוררים יחד בדירה עם מרפסת שמשקיפה לגינה באחד הרחובות השקטים של צפון תל אביב. בעוד שבועות אחדים הם יהפכו לבעל ואישה. "קרה לי לא פעם שבנות הזוג שלי היו גדולות ממני, אבל גיל אף פעם לא היה גורם מכריע בשבילי. אנשים משתמשים בזה כדי למקם אותך על סקאלה מסוימת, אבל מבחינתי זה לא אומר כלום. זו לא מראה לדברים שחווית או לדרך שבה אתה רואה את העולם, אלא בסך הכל מספר סידורי. לזמן אצלי יש חיים משל עצמו, אף פעם לא הצלחתי לתפוס אותו בזמן. דברים שחשבתי שאמורים כבר לקרות התעכבו, ודברים אחרים דווקא קרו כשלא ציפיתי להם, בגיל צעיר יותר. אני חושב שטענתי את עצמי במספיק חוויות מרגשות ומטלטלות ומשנות חיים כאספקה לשנה הבאה, אז לא יהיה לי זמן לקלישאות של גיל".

יש מקומות שהפער ביניכם בא לידי ביטוי?

"המקום היחיד שבו זה אולי יבוא לידי ביטוי יהיה לקראת סוף החיים, אבל כיוון שנשים חיות בממוצע כמה שנים יותר מגברים, אז אנחנו מסודרים. נסיים יחד. אם לפני שלוש שנים היית מספר לי שבגיל 27 אמצא את עצמי מתחת לחופה ועוד אהיה מאושר מזה, הייתי צוחק עליך. אבל ברגע שקרה מה שקרה עם לירז, הפער מתבטא רק כלפי חוץ. בפנים מדובר בשני אנשים, ואז או שהם מתאימים, או שלא. אם כן - אז לגיל אין שום משמעות".
החתונה תיערך באילת, ואבני בכלל לא לחוץ. "יהיה רב, אבל לא יהיה מיקרופון. לא ישירו שם על הבמה ולא יהיו מופעים ולא נאומים".

תלבש חליפה?

"ראית אותי פעם לובש חליפה? למה שבחתונה שלי אני אלבש?"

זה יום חשוב, חגיגי

"וחליפה הופכת את זה ליותר חשוב? מבחינתי, בגדים חגיגיים באים לחפות על משהו אחר. החתונה תהיה בסגנון ביתי, ובא לי להרגיש הכי נוח. אני אחליט יום לפני זה מה ללבוש, וזה יהיה משהו מתוך הארון שלי. אני לא אקנה במיוחד, ואני מניח שזה יהיה עם כפכפים. מקסימום, בשביל שבירת הכוס אני אחליף לנעליים".

לירז יודעת מזה?

"לירז אישרה את זה, והחלטנו יחד לא לעשות מזה מופע. יש משהו בחתונות בארץ שיצא מכל פרופורציה. כשאתה בא לחתונה אתה מרגיש כאילו באת לעסק של הזוג, שאתה צריך לבוא ולשלם להם על זה. אנחנו החלטנו שאת המסיבה שלנו נעשה באווירה אחרת, ולכן היא כוללת רק את המשפחה ואת החברים הכי קרובים".

רק שלא ייעלבו

"אני מקווה שיבינו שמדובר באירוע משפחתי ומצומצם. זה רק ציון סמלי של משהו שבסופו של דבר הוא פרטי מאוד, איחוד של גורלות. אני באמת ובתמים חושב שזה לא היום הכי חשוב בחיים של לירז או שלי. יהיו לנו ימים חשובים יותר, ובטח שכבר היו. מבחינתי, החתונה היא לא חשובה יותר מהרגע שבו הכרנו או מהשווארמה הראשונה שחלקנו יחד".

יש קשר לזה שעבורה זו הפעם השנייה?

"לא. זה בא ממני בדיוק כמו שזה בא ממנה. אנחנו לא רוצים מופע ראווה. אני מקבל את זה שיש אנשים שרוצים להרגיש כוכבים ורוצים לעשות קליפים מושקעים ולהיכנס עם שיר מרגש ולעשות אירוע בלתי נשכח. אנחנו עושים לעצמנו ולקרובים שלנו".

רק אל תגיד לי שהיא לא תלבש שמלה לבנה

"אני מניח שהיא תלבש שמלה לבנה".

ותיכנסו לחופה עם השיר "נשבע"?

"לא יהיה שיר".

למחוא כפיים מותר?

"ברור, אבל גם זה בלי להיסחף".

מישהי מהאקסיות תוזמן?

"לא, אבל יש אנשים הרבה יותר קרובים שלא יוזמנו".

המפגש הראשון של הוריו של אבני עם הכלה של הבן התרחש באחת מסמטאות אמסטרדם. "אבא שלי רץ מרתון, הוא טס לשם לרוץ. אני ולירז קפצנו על ההזדמנות לעשות חופשה פרטית. צחקנו המון. תשמע, גם הפגישה הראשונה בין כל ההורים הייתה לא שגרתית - זה היה במסיבת פורים בריף באילת, אבא שלי חבש כובע של שודד ים ואבא שלה היה עם כובע של מיקי מאוס".

מיהרת להכיר את בנות הזוג שלך להורים?

"לא, אבל, מצד שני, כיוון שההורים שלי גרים באילת, זו תמיד הייתה האופציה הכי טובה לחופשה מחוץ לעיר. וכשעושים חופשה משותפת באילת, אז אי אפשר בלי מפגש עם ההורים".

בדומה ל"סברי מרנן", אתה ולירז באים מרקעים שונים. זה מפריע?

"אמנם לוהקתי בסידרה לצד האשכנזי, אבל לידיעתך, יש בי את שני הצדדים. אני חצי אלג'יראי (מצד האמא) וחצי ליטאי?פולני (מצד האבא), ואני נהנה משני העולמות. הפער לא באמת גדול כמו שצבע העור הבהיר שלי גורם לו להיראות. לכל היותר יש קרב בין הצדדים למי יש אוכל טוב יותר - לצד הפרסי שלה או לצד האלג'יראי שלי".

במחשבה לאחור, הוא לא חושב שהפסיד משהו מהעובדה שהתחיל כמעט בגיל אפס. להפך. "אין בי שום חרטה ושום צער. זה בטח לא עשה לי נזק. הפרסום הפך את הילדות שלי ללא שגרתית ולמיוחדת מאוד. למישהו מבחוץ זה יכול להיראות לא נורמלי, אבל אני לא הכרתי משהו אחר. זו היתה המציאות שלי. הייתי בתחום יותר שנים מאשר לא הייתי. הרבה יותר סביר שמי שישתגע זה בן אדם שגדל באופן נורמלי וחווה פתאום הצלחה וחשיפה גדולה בגיל הבגרות, ולא מישהו כמוני, שבגיל תשע כבר היה על הבמה.
"היינו עכשיו באילת כדי לסדר דברים לקראת החתונה, ונסענו ממקום למקום, וכל פינה העלתה אצלי זיכרון מהילדות. גיליתי שיש לי כל כך הרבה זיכרונות ילדות וזיכרונות של הרפתקאות וסתם בילויים בחוף אחרי בית ספר. אז מתברר שלא פיספסתי כלום. חוויתי הכל מהכל, כולל הרבה חוויות שבני גילי לא חוו אז. יותר מזה: חלק מההתבגרות שלי מושפעת לחיוב ממה שעברתי בתור ילד. אל תשכח שגדלתי באילת, וגם אילת שמרה על שפיות, כי היא הייתה בועה. תל אביב הייתה הבועה של העבודה, ואילת - הבועה של השיגרה הנורמלית, ויש ביניהן שעת טיסה אחת".

בשום שלב לא חווית התקף חרדה או פחדים?

"אני מרגיש שעם השנים מגיעות יותר חרדות, בעיקר כאלו שקשורות לעולם המקצועי. כילד היה נראה לי מאוד טבעי לעלות לבמה ולהופיע, ופתאום היום זה מלווה בחרדות ויותר פחדים - לחשוב על הקהל שצופה בך, לשפוט את עצמך מבחוץ, והמאבק הזה בתוך הראש לחיות בשלום עם הביקורת העצמית ולתת לה את החופש, וככה גם להרגיע אותה. זה קורה לי בדרך כלל בהצגה חדשה או בתפקיד חדש, ונעלם עם הזמן".

מי המודל שלך?

"אין לי. אף פעם לא היה. יש הרבה שחקנים שאני מעריך את העבודה שלהם. אני לא רוצה לצמצם את עצמי, ואני מפחד למצוא מודל, כי אז מה יקרה אם אני לא אשיג את מה שהוא השיג? זו תהיה אכזבה".

"טירונות בלוז" מתרחשת בשנת 1943, במהלך מלחמת העולם השנייה. בחור אמריקני צעיר וחסר ניסיון מתגייס לצבא ומגיע לטירונות, שבסופה יישלח למלחמה. במלחמה הוא מציב לעצמו שלוש מטרות: לא להיהרג, להפוך לסופר ולאבד את הבתולים.

זאת הפעם הראשונה שלך במחזה בתיאטרון רפרטוארי ולא בהפקה מיוחדת

"כן, זה מרגיש לי טבעי מאוד, כי במה תמיד הייתה בשבילי המקום הנוח ביותר להיות בו. אני חושב שההבדל הגדול הוא בחומרים שאני מתעסק איתם. מחזה כמו 'טירונות בלוז' לא היה יכול לצאת בהפקה מסחרית, אלא רק בתיאטרון. מן הסתם זה עניין של טעם, אבל בעולם שלי אלה חומרים שיש הרבה יותר מה לחפור בהם. גם הקהל כאן שונה. זה אתגר גדול להילחם על ליבו של הקהל בכל ערב מחדש".

היה אפשר לצפות שתגיע לתיאטרון קודם

"החיים מתגלגלים בצורה מסוימת, ולא במקרה. אני לא קורבן של נסיבות, אלא בחרתי לנהל את החיים שלי בצורה הזאת. הרבה פעמים בחיים יוצא לנו לעשות סיבוב שלם כדי לחזור לאותה נקודה. התחלתי כילד על במת התיאטרון, ובאותם ימים פעלתי להשיג את מה שעניין אותי. המשחק תמיד היה הבסיס העיקרי שלי בחיים, אבל גם בתוך התחום הזה יש ז'אנרים שונים. נכנסתי לטלוויזיה בתור ילד, כמעט בגיל של הקהל שצופה בערוץ הילדים, אבל גדלתי והתבגרתי בזמן שהקהל שלי נותר באותו גיל. אז הבנתי שאני צריך משהו אחר. בשנים האחרונות חיפשתי מאוד את הדרך חזרה לתיאטרון.
"אפילו כשאני צופה בהצגה אני נזכר כמה אני אוהב את זה, איזה חלק חשוב יש לזה בעולם שלי, וכמה סיפוק. זה משהו שאני רואה את עצמי עושה לנצח. אני סאקר של סיפורים, זאת הסיבה שאני שחקן. לשמוע סיפורים ולספר סיפורים זה הדבר שמוביל אותי בחיים. זו הסיבה שאני שחקן, וזו הסיבה שגלשתי בשנה האחרונה לבימוי ולעריכה. אני לא בוחר את הפרויקטים שאני עושה לפי היוקרה או המוניטין או כדי להשיג תדמית כזאת או אחרת אלא לפי הסיפור שלהם. אם הוא מעניין ומאתגר".

ויתרת לגמרי על כל עולם הילדים

"וזה היה טבעי מבחינתי. בערוץ הילדים קהל היעד הוא ילדים. העזיבה הזאת הייתה כרוכה בוויתור על סכומי כסף לא רעים בכלל, זה לא סוד שעולם הילדים הוא מקום שעושים בו כסף, כמו בזמר המזרחי. אבל כסף לא היה שיקול בהחלטה הזאת. כל מה שאני לא משיג בו התקדמות אישית ושאין בו אתגר, אני לא מוכן לקחת, גם אם זה אומר לוותר על צ'ק שמן שמגיע בכל חודש".

יש בהצגה החדשה סצנה שאתה נשאר בתחתונים. נוח לך עם זה?

"אני מודה שבחזרות לא התפשטתי באמת, אבל בפעם הראשונה שעשיתי את זה על הבמה היה בזה משהו משחרר, לא להתעסק במראה. אתה עומד בבועה הסגורה הדמיונית הזאת, עם אורות שמסנוורים אותך, ואתה לא יכול לראות את הקהל ולא צריך לחשוב מה הם אומרים וכמה העור שלך לבן. ואני לבן ברמה שעוד שנייה רואים דרכי, ותמיד הרגשתי רזה מדי. הגנים שלי מקשים עלי לעלות במשקל. אני צריך לאכול ולשתות כדי שהחולצות יישבו עלי בצורה הגיונית. פתאום, בשביל ההצגה, הייתי צריך לרזות ולהוריד את הזקן ולרוץ בבוקר כדי להוריד מסת שריר. עכשיו אני רק מחכה לסצנה הזאת, שאני בתחתונים".

גם לירז אוהבת על זה?

"שנינו שחקנים שרגילים לתהליכים. קשה לה יותר עם בנות הזוג המתחלפות ב'סברי מרנן' מאשר עם השדיפות של יוג'ין בטירונות. גם היא צריכה לפעמים להתפשט בהצגות, אבל כיוון ששנינו שחקנים, אז אנחנו מבינים שזה טכני. וזה מקל".

בהצגה אתה גם הולך לזונה. זה משהו שחווית?

"לא, אבל הכרתי כמה בנות של זונות".

המבקרים לא אהבו את "סברי מרנן", למרות הקאסט המפואר - שבו בין היתר יהורם גאון, טוביה צפיר, יונה אליאן קשת, סנדרה שדה, דביר בנדק ורותם אבוהב. אבל הצופים הצביעו בשלט. אף על פי שהסדרה שודרה בימי שישי בערב, שהם בדרך כלל פחותי רייטינג, היא זכתה לנתוני צפייה גבוהים יחסית, 23.2 אחוזים, והפכה לסידרת הדרמה הנצפית ביותר בשנת 2011 אחרי "רמזור".

"ביקורות יש תמיד", אומר אבני, "בשלב מסוים לומדים להתמודד איתן. אני מקבל על הסידרה הזאת תגובות מאנשים ברחוב כמו שלא קיבלתי בכל 16 השנים שבהן אני עובד. העונה הזאת נכתבה לאור הניסיון של הראשונה, כך שהיא גם יותר קיצונית, והולכת רחוק יותר עם הדמויות". שמו של אבני עלה לאחרונה גם כמועמד להנחיית הקדם אירוויזיון ו"דה וויס", אבל הוא סירב. "פחות מעניין אותי להנחות כרגע", הוא מסביר, "זה לא מכניס לי חדווה לעשייה וזה לא מאתגר אותי בשום צורה. השאיפה שלי היא משחק. לפריים טיים אין משמעות מבחינתי, לכן לא משנה לי אם זאת סדרת פריים טיים בערוץ 2 או דרמה ב'יס'. אם יש בפרויקט משהו שמאתגר אותי, אם יש לי מה לעשות שם כשחקן - אני שם. הנחיה לא נמצאת ברשימה הזאת. גם כי יש אחרים שיכולים לעשות את זה, וגם כי פחות מעניין אותי להקריא מטלפרומפטר".

אז אני מניח שאין מה לדבר על תוכניות ריאליטי

"הוצעו לי כל תוכניות הריאליטי שכללו אנשים מפורסמים. רק מלראות את זה אני חוטף התקף חרדה, אז לחשוב על האפשרות הדמיונית שמצלמה מתעדת כל פיפס שאני עושה? זה מחריד. אני חושב שהשיקול של אנשים להשתתף בזה הוא בדרך כלל כלכלי, אבל לשמחתי אני לא במקום שאני צריך לוותר על העקרונות שלי כדי להתפרנס".

תמורת מיליון דולר אתה לא נכנס לבית האח הגדול?

"תמורת מיליון דולר אני מוכן שערוץ 20 ישדר 24 שעות מתוך פעילות המעיים שלי, עם מצלמה מיקרוסקופית".

בתור הילד הנצחי, זה יהיה מופרך להמר שבתוך שנה תהיה אבא?

"מאוד יכול להיות. גם לירז וגם אני לא היינו עושים מהלך כל כך טקסי וקיטשי כמו חתונה אם לא היינו מחליטים להקים משפחה. בעולם שלי אין קשר בין חתונה לאהבה. חתונה היא פרוצדורה שאתה עורך לקראת הקמת משפחה. אחרת, מה ההבדל בעצם? חתונה לא גורמת לך לאהוב יותר או פחות".

כמה ילדים אתה רוצה?

"לא יודע. נתחיל עם אחד ונראה אם אפשר להמליץ על זה או לא".