טורקיה: האינטרסים הכריעו

התוצאה המעשית היחידה, לפי שעה, של ביקור הנשיא האמריקני ברק אובאמה בישראל, היתה סיומו של המשבר הממושך ביחסי ישראל וטורקיה. מנהיגי שתי המדינות נעתרו ללחציו והסכימו להניח מאחוריהם את מחלוקות העבר ולרדת מהעץ הגבוה שעליו טיפסו. ממילא אירועי המשט לעזה נראים רחוקים ובעיקר זניחים ביחס לסערה הפוקדת את המזרח התיכון כולו ומאיימת על אינטרסים חיוניים, טורקיים וישראליים כאחד. אחרי הכל, מאז התקרית על סיפונה של המרמרה נפל משטרו של חוסני מובארק במצרים, המציאות בין ישראל לרצועת עזה השתנתה ללא הכר, ואילו בסוריה פרצה מהפכת דמים המאיימת לזלוג אל מעבר לגבולותיה של מדינה זו, לירדן וללבנון, אך גם לטורקיה וישראל.

לאורך 65 שנות קיומה של מדינת ישראל השכילו ירושלים ואנקרה לשמור על ערוצי תקשורת פתוחים, לקיים מערכת יחסים נורמלית, שהיטיבה עם שתי המדינות, ולפרקים לכונן אפילו ברית אסטרטגית לנוכח אתגרים ואיומים משותפים.

זה היה המצב במהלך שנות ה?90, עת אינטרסים כלכליים וביטחוניים דחפו את אנקרה לזרועותיה של ירושלים. ספק אם נרמול היחסים בעקבות ההתנצלות הישראלית לטורקיה יאפשר לכונן, וודאי שלא בזמן הקרוב, מערכת יחסים אסטרטגית ואינטימית כמו ששררה ביניהן בעשור הקודם, אבל לשתי המדינות יש, ללא ספק, מרחב נרחב לשיתוף פעולה ביניהן.

בתחום הכלכלי נמשכו ואף הועמקו בשנים האחרונות הקשרים הכלכליים בין שתי המדינות למרות הנתק המדיני. תיירים ישראלים אמנם הדירו את רגליהם מטורקיה, ויש להניח כי ישובו במהרה בהמוניהם לאנטליה, אבל יחסי המסחר פרחו ושיגשגו והגיעו לשיאים של כל הזמנים. ארדואן ועמיתיו קיוו כי מדיניותם הפרו?ערבית והאנטי-ישראלית תפתח בפניהם את השווקים הערביים. אלא שהשקעות הענק הטורקיות בסוריה עלו בעשן השריפה המשתוללת זה שנתיים במדינה זו, וגורל דומה פקד את ההשקעות במצרים שנפלו קורבן לחוסר היציבות במדינה זו. לעומת זאת מצטיירת ישראל כשותפה אמינה ומבטיחה. לכך יש להוסיף את שדות הגז ברחבי האגן המזרחי של הים התיכון. שיתוף פעולה עם טורקיה בניצול שדות בשטחה הטורקי או שיתוף פעולה בשיווק הגז הישראלי בצינורות לאירופה דרך טורקיה הם עניין מבטיח לשתי המדינות.

אבל, כמובן, גולת הכותרת של נרמול היחסים עתידה להיות בתחום המדיני. על סדר יומן של שתי המדינות שתי סוגיות בוערות:

האחת, סוריה. המהפכה במדינה זו, שעליה הימר ארדואן, אינה הולכת לשום מקום ומדינה זו הפכה לביצה טובענית, שבה הולכת ושוקעת גם טורקיה. הוא אינו יודע כיצד להביא לנפילתו של בשאר אל?אסד, אינו יודע כיצד לטפל באיום של נשק מתקדם, העלול ליפול לידיים לא אחראיות, אינו יודע כיצד לטפל בהתעוררות הכורדית בסוריה, ולבסוף - אינו יודע כיצד למנוע את נפילתה של סוריה לידי קבוצות ג'יהאדיסטיות קיצוניות אם יקרוס לבסוף משטרו של בשאר אל?אסד.

השנייה, איראן. האביב הערבי והטלטלה שפקדה את המזרח התיכון בעקבותיו חשפו ואף העמיקו את התהום הפעורה בין טורקיה לאיראן. שתי אלו נאבקות ביניהן על השפעה ועל שליטה בעיראק, בסוריה, בזירה הפלשתינית ואף בלבנון.
מדיניות "אפס הבעיות" של ארדואן בראשית הקדנציה שלו הביאה אותו למצב של "אפס חברים". אין פלא שהוא מבקש עתה חברים חדשים. הוא מחבק בחום את האוטונומיה הכורדית בעיראק, מבקש להתפייס עם הכורדים בארצו, וכעת גם היה נכון לרדת מהעץ ולהתפייס עם נתניהו.

את העבר אי אפשר לקבור בקלות, ועל ישראל לזכור כי בטורקיה שולט ראש ממשלה אימפולסיבי שליבו בצד הפלשתיני ועם התנועות האיסלאמיות בעולם הערבי. אבל האינטרסים הם מעל לכל, ואת זאת מבין גם ארדואן. אלו איפשרו את הפיוס בין שתי המדינות ויאפשרו גם לקדם שיתוף פעולה כלכלי, וכנראה גם ביטחוני, לפחות באופן חלקי, שיהיה לברכה לשני הצדדים.