ההתנצלות מול טורקיה: תסמין ילד הכאפות של ישראל

ישראל עוד לא השתחררה מ"תסמין ילד הכאפות" והנזק של ההתנצלות מול טורקיה הוא אסטרטגי, ארוך טווח וקשה מאוד לתיקון.

ההתנצלות בפני טורקיה ופיצוי משפחות פעילי ארגון ה-IHH שפגעו בחיילי צה"ל היא טעות קשה הפוגעת פגיעה אסטרטגית וארוכת טווח בישראל. מי שלא מבין שהתרעה ותדמית הם כללי המשחק בעולם כולו ובמזרח התיכון בפרט, לא מבין היכן הוא נמצא. לא על כבוד דיברתי כי עם על השלמה עקבית שלנו עם תשלום של זלזול והשפלה בתמורה לשקט כזה או אחר שמביא אותנו שוב ושוב בדיוק להיפך ממה שהתכוונו – עוד ועוד דם. אף שהאו"ם קבע כי ישראל פעלה לפי החוק הבינלאומי, אף שהתמונות מהספינה פורסמו לעיני כל, אף שכמעט איבדנו שני לוחמי קומנדו שנפצעו קשה, אף ששלושה לוחמים נחטפו, הוכו ונעשה שימוש בירי חיי מאקדחיהם כנגד חבריהם, על אף כל אלו - ישראל לא התאוששה מ"תסמין ילד הכאפות", שרואה בנו תמיד אשמים ועל כן נמשיך לספוג.

שאלתם את עצמכם מדוע הדרישה החד משמעית מהנשיא האמריקני להתפשר לא הופנתה כלפי ארדואן? מדוע המטוס הנשיאותי "אייר פורס 1" לא נחת באנקרה? מדוע שיחת הפיוס של אובמה לא הופנתה מארדואן לנתניהו? הסיבה מתחילה במדיניות החוץ של ישראל המשותפת לימין ולשמאל. היא מתחילה מספיגת רקטות ללא תגובה וממשיכה בהלקאה עצמית על כל טעות מבצעית ולו הקטנה ביותר. כשאויבנו לא בוחלים בשום אמצעי טרור, אנו מתאמצים לפתח נשק יותר מדויק, לעבוד בפינצטה ואם טעינו נהיה הראשונים להתנצל. אך כאן מדובר בעליית מדרגה – סגר חוקי שנפרץ באופן פרובוקטיבי נאכף. לוחמים עלו על ספינה והותקפו על ידי עשרות פעילים איסלמיים באלות, סכינים וגם בנשק חם ועכשיו אנו מתנצלים ומפצים את משפחותיהם. והעולם? הוא כבר התרגל לרגשות האשם הישראלים ודורש מאתנו להמשיך באותה הדרך. הרגלנו אותו לכך. ואיך נשכנע אחרים בצדקת דרכנו כשאנו לא מאמינים בה?

ומילה לגבי תבונה מדינית. מי שחושב שהמשבר עם טורקיה התחיל במשט - טועה. בטורקיה אירע אביב ערבי שקט ודמוקרטי - השלטון התחלף מחילוני-צבאי לדתי-איסלמי. התנועה של ארדואן קשורה לאחים המוסלמים ולחמאס. המשבר עם הטורקים החל לפני המשט והמשט היזום הוא תירוץ למה שארדואן רצה מלכתחילה - שינוי אסטרטגי ביחסים עם ישראל, גם על מנת להנהיג את העולם האיסלמי טוב יותר. במהלך כל שלושת השנים האחרונות ארדואן לא חדל מלהשמיץ את ישראל, להשפילה, לכנות אותה מדינת טרור ואת הציונות פשע נגד האנושות. שיא הצביעות הטורקית התגלה בתגובתה החד משמעית והמוצדקת לירי מרגמות סוריות לעבר שיטחה. במשך יממה שלמה הופגזו עמדותיו של הצבא הסורי ורק אללה יודע כמה חיילים סוריים החזירו את נשמתם לבורא. גם העולם לא עמד מנגד ולא פסק מלשבח את פעילות טורקיה המתבקשת להגנה עצמית. מרגמות? ישראל הפסיקה לספור את נפילות המרגמות לשטחה. גם נפילות טילים על שדרות ואשקלון לא גוררות אותנו לתגובה, וזו בדיוק הסיבה מדוע ישראל תמשיך לסבול מביקורתיות צבועה ובלתי נסבלת. כמו בפסיכולוגיה אישית פשוטה, כך גם ביחסים בין לאומיים – הבנה והערכה ניתנים למי שמכבד את עצמו. התנצלות לא תשנה את האסטרטגיה והמשבר הבא בוא יבוא וגם שם ידרשו מאתנו לשוב לעשות מה שאנו יודעים הכי טוב - להוריד את הראש.

נכון, לחידוש היחסים ישנם משמעויות חיוביות רבות, אך זאת כשהוא נעשה ממקום אמיתי של שינוי אסטרטגי. ארדואן לא הפך לידיד ישראל בזכות ההתנצלות הישראלית, כשם שהמשט אינו הסיבה למשבר. כיצד ינהג המנהיג הטורקי שקיבל מאתנו בדיוק מה שדרש, בפעם הבאה שארגוני הטרור מעזה ירו לעברנו רקטות ונעז להגיב? המבצע האחרון בעזה דווקא הוכיח שאי חידוש הקשר במצב הנוכחי גם יכול לתרום לנו. לטורקיה לא היו מנועי לחץ על ישראל דווקא משום שלא היה שגריר לאיים בהחזרתו ואת תפקיד המתווך שהיא רצתה לעצמה נטלה מצרים. ארדואן הפך עצמו ללא רלוונטי.

ואסיים במילה על כבוד לאומי. בניגוד ליחסים אישיים, לכבוד לאומי יש הרבה פחות חשיבות אם הוא משרת אינטרסים אסטרטגים. אלא שדווקא כאן אנו מקרבים את עצמנו בצעד ענק בדיוק למה שאנו מנסים למנוע - היחלשות במעמד ישראל תוביל לשפיכת עוד דם. לא כל בעיה אפשר לפתור בכניעה לדרישות האחר. לפעמים הדברים מסובכים יותר.