אפשר להוריד בקאזה?

"הפולנים המציאו הרבה דברים במתמטיקה ובפילוסופיה. אי אפשר להגיד את זה על המרוקאים. מה הם הביאו? את המופלטות?"
(ח. חפר, 2002)

"כולנו יהודים וכל כך נחמדים
יהודים במאה אחוז
גם השוורצע וגם הווזווז
לכולנו אותו האבא
מרומניה, אלג'יר וכפר סבא
ואם יש צרות ויש יסורים
אז כולנו שפה אחת מדברים.
וכל ישראל, וכל ישראל
וכל ישראל חברים"
(ח. חפר, 1966, "כולנו יהודים", מתוך "קזבלן" - גירסת המיוזיקל)


אח, איך בשנות השישים העליזות בישראל כולם היו יודעים אז טוב מאוד למי למי יש יותר כבוד. תענוג להיזכר. אפילו ח. חפר בימי שיא ההצלחה של אריך הנגן "אח, פגישה שכזאת" (אלבום שירי פלמ"ח ותש"ח פרי עטו), ידע שבשביל כבוד צריך לעבוד - כלומר לכתוב תמלילים נצחיים - ולא לדבר שטויות משוגעות. סליחה על הביטוי, כן? אבל, אח, נוסטלגיה.

לא רק כבוד לאדם באשר הוא רווח בשנות השישים. אז גם היה כבוד וסובלנות לאמנות, ובמיוחד לסוגת המחזמר העברי. היום מצחקקים בגלוי על הפקות חדשות כמו "מרי לו" לצביקה פיק, וגם על הפקות מסורתיות לוועדי עובדים של "סלאח שבתי". אבל אז, בשנות השישים העליזות, מעניין מאוד מי היה אוזר את האומץ לצחקק אפילו בסתר על מפעלו המונומנטלי של מפיק העל גיורא גודיק ז"ל, האיש שהביא את ברודוויי לשדרות ירושלים ביפו בכל ערב מחדש.

הצצה חטופה אל עולם נכחד זה שאינו עוד, מאפשרת יציאתו מחדש בפורמט דיגיטלי של אלבום המחזמר "קזבלן" - יוזמתו של המאסטרו אילן בן-שחר שבעת הזו אמון על הקלאסיקות הארצישראליות של NMC (ביניהן גם "שיער", "שני קונילמל" ואחרים) – אירוע שהרבה יותר משהוא מציע סתם האזנה נוספת לקול הפעמונים של יהורם גאון, הוא מתממש כמחווה לרוח תקופה ולאנשים שעיצבו אותה. אנשים עם כבוד.

החוברת המהודרת שמצורפת לדיסק, גל-עד זעיר שניכרת בו עבודה מאומצת ונוקדנית, משחזרת הרבה יותר מסתם פרצופים יפים. היא משחזרת אתוס. שימו לב: "מדי פעם הסתגר הצוות לימים ארוכים במלונות מרוחקים ממקום ישוב, כדי לנתק את עצמו מהעולם החיצוני וליילד את 'קזבלן'. היתה זו עבודה מפרכת, מה עוד שבעד החלון נשקפו נערות בביקיני הרוחצות בבריכות השחייה." אח, "ימים ארוכים", "מלונות מרוחקים", "נערות בביקיני", כל כך הרבה קשיים. כבוד ליצירה כבר אמרנו?

ועוד: "בדירתו של גיורא גידיק ישבו היוצרים כשיואל זילברג קורא את הנוסח האחרון. מבעד לרשם הקול בקעו צלילי המוזיקה שהלחין דובי זלצר לפזמונים הראשונים. כאשר הסתיימה ההקראה, השתררה בחדר שתיקה ממושכת. שריר לא זע על פניו של גיורא גידיק. כשאמר לבסוף: 'אני חושב שזה בסדר', נשמו הנוכחים לרווחה." אח, "ההקראה", "השתיקה", "הנשימה לרווחה", ניתן להצטמרר רק מהמחשבה. לך תמצא היום כבוד ליחסי מרות באמנות.

אך אסור לשכוח את השירים, מאחר ובהגדרה אלה שירים שנשארים. "כל הכבוד" ו"תרד ממני קזבלן", ממיטב המיטב של ד. אלמגור, "יפו" של ע. אטינגר, וכמובן, "כולנו יהודים", "מה קרה", ו"עיריה" של ח. חפר, עשו את "קאזה" ב-66' לאחד מראשוני מחזות הזמר העבריים המקוריים, ולבטח הראשון שעשה את זה בגדול אצל הקהל. בדיעבד אפשר לקבוע היום כמעט בוודאות, שבצעקה המיתולוגית הנהדרת ההיא "אתה ראשון יא קזה!", לא היתה רק מילוליות צרופה, אלא גם הרבה מן הנבואה.