פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המוסד לבוררות

      אורי לוי מגבעת שמואל, "הסרן", שעליו ביסס אחיינו רשף לוי את הסידרה "הבורר", מספר בראיון אישי נדיר על העבודה שלו. "אם אני מזמין מישהו, הוא חייב לבוא"

      למה קוראים לך "הבורר"?
      "כי אני מוציא את כל הבררה מהאנשים. אני כמו אמן שחוצב באבן, עד שאני מקבל את הצורה שאני רוצה. מסלק פסולת. התפקיד שלי הוא להגיע לאמת בדברים שאנשים מספרים לי ולהבין מה החארטה שלא צריך להתייחס אליה. בשביל לעשות את הג'וב הזה, אתה חייב להבין עמוק בבני אדם".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      לוי בביתו (צילום: ישראל היום)

      בשביל הציבור הרחב, "הבורר" הוא ברוך אסולין, הלא הוא משה איבגי מסידרת הטלוויזיה הנושאת את השם הזה. במציאות קוראים לו אורי לוי, והוא בן 73 מגבעת שמואל. קומתו מטר ושבעים סנטימטרים, אבל בעולם התחתון אומרים שמעולם לא קם בורר בשיעור קומה כזה. כבר כמה עשורים הוא פוסק בסכסוכים בין אנשים שאף אחד לא רוצה להסתבך איתם. העולם התחתון אוהב מיתולוגיות, ולוי, המכונה "הסרן" - עוד נחזור למקור השם - הוא ספר היסטוריה מהלך של פשע ואלימות. בגלל דמותו הצבעונית החליט אחיינו, הקומיקאי רשף לוי, לכתוב את הסידרה "הבורר" בהתבסס על הדוד: ברוך אסולין הוא "הסרן".

      "חשוב להיות חזק"

      קורות חייו שונים משל רוב הקולגות שלו. יש לו שני תוארי בי.איי מאוניברסיטת תל אביב, בפילוסופיה ובהיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה. הוא שירת כקצין חבלה בגדוד 890 של הצנחנים והגיע לדרגת סרן במילואים (ואחר כך רב?סרן), בשנים שבהן עבר צבאי פתח דלתות רבות. המבוגר האחראי בגבעת שמואל בעת ההיא היה חיים אלפרון ז"ל, "הדון", שזכה לכבוד עצום בשכונה עוד הרבה לפני שהפכה לעיר ונהג לגשר בסכסוכים. אחרי שחיים הלך לעולמו החלו להגיע לפתח דלתו מחלוקות שבהן הוא היה צריך לפשר. האלפרונים ראו בו אב רוחני ונהגו להיוועץ בו. אט אט, הוא הפך לבורר.

      הוא מנהל את חייו מחדר בביתו, סוג של חדר עבודה. הכניסה אליו כוללת גינוני טקס, נשיקה על כל לחי והתבדחות קלה. אסור להגיע ישר לעניין. בפינת החדר שרוע כלב שנראה כמו רוצח סדרתי ("אל תדאג, הוא לא תוקף סתם ככה"), ברקע מתנגנת ממסך הפלזמה מוסיקה מזרחית, ובחורים חבושים כובעי מצחייה באים והולכים כל הזמן. הסרן נוהג לבחון את היושב מולו ולציין לעצמו אם הוא חזק פיזית או לא. "תבין שבעולם שלנו חשוב להיות חזק, אין מה לעשות", הוא מסביר.

      זה חדר מרשים, שנראה כמו לקוח מסט של סרט אפל. יש בו שלוש ספות, עשרות ג'וינטים מגולגלים מוכנים לעישון (רפואי, רק רפואי) ואלת בייסבול בהישג יד. אני שואל אותו אם הוא משחק בייסבול, והוא אומר: "זאת אלה לריכוך היד", וצוחק. על הקירות תמונות של הילדים ושל הנכדים. שבעה ילדים יש לו, שלושה עדיין גרים איתו בבית.

      לוי מדבר בלחש, לעולם לא מרים את הקול. עברית צחה, מתובלת בהרבה חוש הומור, במשחקי מילים ובדברי תורה. בדיוק כמו דמותו בסידרה. רגע הוא צוחק, ורגע רציני. רגע הוא מספר על איומים בפרדסים חשוכים, ואחרי שנייה מצטט את שייקספיר.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      הבורר, גרסת הטלוויזיה (צילום: ישראל היום)

      איך הגעת לעולם הזה?
      "אמא שלי ילדה אותי", הוא צוחק.

      ברצינות. בחרת באלימות כדרך חיים.
      "לא תכננתי את זה, לא ידעתי מה זה. פשוט ככה קרה. העולם הזה הוא שבחר בי. אחי אליהו, אבא של רשף, היה דובר ההסתדרות במשך שש שנים, האלימות היא לא בגנים. אז אני לא יכול לתת תשובה ברורה מה קרה. פעם אמרו עלי שאני קבלן פיצוצים, כי הייתי קצין חבלה. זה שטויות. מה, אפשר להזמין אצלי פיצוצים? הרבה מהסיפורים הם אגדות, זה כמו השיר ההוא של אריק איינשטיין, 'כתבו עליו בעיתון והוא בכלל לא ידע שהוא כזה'".

      אתה זוכר את הבוררות הראשונה שלך?
      "לא, אולי לא ידעתי שזאת בוררות. תמיד ניסיתי לעשות שלום בין אנשים וגם סתם כיסחתי אנשים, אז זה היה טבעי".
      בוררויות מפורסמות אתה זוכר?
      "בטח שאני זוכר, קשה לשכוח דברים שקרו כאן בחדר".

      ספר לי.
      "קודם כל, אם מדובר על לספר, אז תדע שאני ספר צמרת (צוחק). צריך שתבין מראש - לא על הכל הגיע הזמן לספר. יש סיפורים שעדיין לא חל עליהם חוק ההתיישנות, הם עוד חיים. אבל אל תדאג, עוד יסופר. חלק מהסיפורים הם נעלמים, כמו אנשים. אתה יודע שיש הרבה אנשים שלא מצאו אותם".

      הוא מרמז כמובן למלחמה העקובה מדם בין כנופיית פרדס כץ לכנופיית רמת עמידר. "המלחמה ההיא זה ענתיקה, הרבה מים זרמו מאז. אבל התקופה ההיא היתה חשובה, כי זו נקודת ציון בעולם שלי. הרבה דברים השתנו בגלל המלחמה ההיא. העולם שלי, כמו שהוא נראה היום, התגבש אז. לא הכל היה ברור ככה כמו היום".

      מה בעצם הסמכות שיש לך כבורר?
      "אם אני קורא למישהו, אז הוא חייב לבוא".

      ואם הוא לא בא?
      "יש גם מקרים עצובים כאלה, ויש להם השלכות. צריך להבין - המטרה של הבוררות היא למנוע מלחמות, לחתוך דברים, לסכם, ואז ללחוץ ידיים. האפשרות היחידה שבה אני בורר ואחד הצדדים לא בא היא בוררות זבל"א - ראשי תיבות של 'זה בורר לו אחד', שקיימת גם בעולם הדתי. בעצם אתה אומר שאתה לא סומך על הבורר שהביא הצד השני, ואז מותר לך להביא את הבורר שלך, ושני הבוררים סוגרים את העניינים אחד מול השני. יותר קל לשני בוררים לפתור סכסוך מאשר לשני בעלי ריב. תבין, גם החוק מכיר בבוררות. הרבה פעמים שופט אומר לאנשים: תפתרו ביניכם, תגיעו להסכמה".

      בעבר מצאה המשטרה דף שבו נחתמה הסכמה על הסכם זבל"א שכזה בין "הסרן" לבורר ידוע אחר מגבעת שמואל. "חתמנו על בוררות שבה היה כתוב שהבוררים יישאו נשק במפגשים ביניהם. זה היה עניין של חיים ומוות בכל מה שנוגע להחלטות, במצב כזה חייבים נשק. הבורר השני היה חבר שלי. אז זה לא משנה, סוגרים את זה בקלות, פיס אוף קייק. הכל חייב להיות עם הרבה רצון טוב. מבחינתי, אין כלי שמביא ברכה יותר מהשלום".

      איך מגיעים אליך לבוררות?
      "בצורה הכי פשוטה, מפה לאוזן. מישהו מספר למישהו על בעיה, והשני אומר, 'יש לי מישהו שיכול לפתור את זה'. כשהבן אדם מגיע אלי, אני קודם כל מסווג לאיזה סוג של בוררות אני נדרש. אם זה עניין כספי, אני שואל אותו 'כמה אתה חושב שההוא חייב לך' ומבקש מספר מדויק. אחר כך אני מברר אם לחייב יש בכלל איך לשלם. תבין, רק משה רבנו הצליח להוציא מים מסלע, אני לא אוכל להחזיר כסף ממישהו שאין לו בכלל. אבל אם הכל בסדר, אז אני לוקח על עצמי את העניין.

      "יש כלל חשוב שמנחה אותי: חבר של חבר הוא חבר. אבל יותר חשוב - אויב של חבר הוא אויב. אם מישהו חייב לחבר שלי כסף, אז אני מגיע אליו ואומר שהוא בעצם חייב לי. יש עניין של לגיטימציה בעולם, לי מותר לעשות את זה. אני נקרא עולם תחתון כי אני לא הולך לבתי המשפט, כי אי אפשר להעלות את הבעיות האלה לפני השטח. הרי גם בתורה יש עניין של לא ללכת לבתי משפט".

      אתה חושב שאתה יותר יעיל מבתי המשפט?
      "כן, תראה. בעולם שלי לא צריך להביא מסמכים והוכחות, בגלל זה העניין הרבה יותר קל. אם אתה מראה מסמך זה כמובן הרבה יותר טוב, אבל אתה לא חייב. לדעתי זה הרבה יותר יעיל מבית משפט, זה בנוי על התרשמויות וקבלת החלטות. מה שבטוח זה שאצלי הרבה יותר מהיר".

      "אני סוג של במאי"

      הטלפון שלו מצלצל. בצידו השני של הקו מישהו שמודה לו מקרב לב על הבוררות שקיים יומיים קודם לכן. "ברוך השם, הכל הסתדר", אומר האיש. לוי מסביר: "שלשום הגיע אלי בן ישיבה, סיפר שהוא עומד להתחתן, יש אולם, וההזמנות כבר יצאו. אלא מה? משפחת הכלה לא מסכימה שהוא יתחתן איתה, עשו לו בעיות. היא כבר היתה לפני המקווה. הוא נכנס לפה עם עוד שני חברים שאני מכיר ותינה את צרותיו. שמעתי את הסיפור, ואני, יש לי חולשה לבני תורה. אמרתי לו למסור להם שאורי לוי אמר שאם לא יפסיקו להטריד את הזוג הצעיר, אני אשחט אותם. כמובן שהם יודעים מי אני. אמרתי לו גם שאשלח כמה גרוזינים שישמרו עליו. היום, ברוך השם, הוא התחתן".

      רוב הבוררויות הן כאלה? סכסוכים אישיים?
      "לא, רוב הזמן אני עוסק בעניינים כספיים. עכשיו אני עובד על מקרה, שמישהו פנה אלי בטענה שעשקו אותו ב?200 אלף שקלים. הוא הציע לי 100 אלף כדי שאני אעזור לו להחזיר את הכסף. זו בוררות מסובכת יותר שנקראת 'חץ שנורה', כי הכסף כבר הלך, מישהו עקץ מישהו, והחץ נעלם. הוא בעצם לוקח אותי כדי שאחזיר לו את הסכום, אני עושה חקירה ומגיע לכסף, ובמקרים האלה תמיד מתחלקים פיפטי פיפטי. במקרים אחרים, אני מקבל סכום שמוסכם מראש או אחוזים. בשוק יש כאלה שלוקחים שלושים אחוז, אבל אני תמיד מקפיד על עשרה, כי כתוב בתורה 'עשר יעשר', מהמעשר תבוא ברכה. לפעמים אני גם בורר לשם שמיים, בתור טובה לאנשים".

      זה עולם שבנוי על פחד, הרי אנשים יחזירו את הכסף כי הם חוששים ממך.
      "ברור שזה בנוי על פחד, אין מה להסתיר. חברים שלי אומרים שאני האדם הכי מפחיד בארץ. אני כבר איש מבוגר, ולא נראה מאיים במיוחד, ובכל זאת מצליח להפחיד. אני אנסה להסביר. בעברית לפחד זה לעשות משהו מהר. כמו שאומרים, 'האמבולנס הבהיל את החולה לתל השומר'. ככה זה, 'The fastest gun alive'. אולי משהו במהירות שלי עושה את זה, אני מנסה לפעול לפני שמבינים מה קורה, וזה מלחיץ אנשים".

      לפעמים, הוא אומר, אני סוג של במאי, "צריך להקים תפאורה שתעשה את העבודה". באופן נדיר הוא משחזר מקרה מהעבר. לא לבעלי לב חלש.

      "פעם, באחת הבוררויות, היה נציג של אדם שנקרא לו מ', שהיה חייב כסף. לקחתי אותו לפרדס, והיו שם שני קברים פתוחים, חפורים. על אחד היה כתוב מ', ועל השני את שמו של הנציג שלו בבוררות. אמרתי לו: 'יש לך 24 שעות לפתור את הבעיה, אחרת הקברים האלה יתמלאו'. הבחור ההוא, מסכן, נהרג אחר כך בתאונה מוזרה בזמן שבנה בית, נפל מקומה שלישית. הם לא עשו מה שהיו אמורים לעשות. הרגשתי שהכריזו עלי מלחמה, ובמצב כזה, הבא להורגך השכם להורגו".

      הבוררויות הכי מסובכות, הוא מספר, לא נוגעות בכלל לכסף, אלא דווקא לתחום הרומנטי. ליתר דיוק, למשולשים רומנטיים. "שם זה הכי מסוכן. יש הרבה רגש, כי לרוב זה כולל פגיעה בכבוד. כדי לפעול במצבים כאלה אתה חייב להיות מאומן. שמענו על נשים שקיבלו חומצה לפנים בגלל בגידה. זה לא ביזנס שבו הרווחתי פעם או הפסדתי פעם. פה זה או הוא או אני, חד?משמעית. זה עניין של כבוד, ואנשים בשביל הכבוד שלהם ילכו רחוק מאוד".

      מה קורה בין המסוכסכים מהרגע שהם יושבים אצלך ועד שאתה מקבל החלטה?
      "כשאני נכנס לתמונה יש הפסקת אש. קיפאון. עד להחלטה שלי אף אחד לא עושה כלום לשני. זה נותן לאנשים גם אפשרות לנשום".

      את פסק הדין אתה נותן במעמד שני הצדדים?
      "מה פתאום, זה תמיד בשושו. לרוב דרך צד שלישי. אני מתקשר למישהו ואומר לו מה ההחלטה שלי. זה יוצר סיטואציה. אמרתי לך, אני במאי".

      ואיך אתה מוודא שהפסיקה שלך מתבצעת?
      "תראה, אני שופט. המילה שופט מורכבת מ'שוט' ומהאות פ', שזה הפה שלי שמדבר. ככה זה, הכל עניין של שכר ועונש. הבנת?"

      היו גם מקרים שאתה בעצמך הלכת לאנשים לסגור חשבון?
      "בוודאי. זה תמיד הופך אישי, אין פה עניינים על העצים. האחריות האישית שלי היא חלק מאוד חשוב מהעניין, אין דיבורים בעלמא. זה תפקידו של הבורר: הוא עושה את העניינים ברורים. קצרים וברורים. חד?משמעיים".

      היו פסקי דין שהוצאת והתחרטת עליהם בדיעבד?
      "כן, בטח, אבל אני לא אספר יותר מזה. תבין לבד שאם פסק הדין שלי כל כך נורא שאני מתחרט עליו, אז זה אומר גם שזה פסק דין שאי אפשר כבר לתקן. מבחינתי הכי טוב כשזה נגמר בלחיצת יד. תסתכל על כף היד שלך. בארבע אצבעות מתוך החמש יש שלושה פרקים, באגודל יש שניים. יחד זה יוצא 14 פרקים. כשאנחנו לוחצים יד, יש לנו 28 פרקים יחד, ובגימטריה זה כ??ח. אין חזק יותר מהכוח של לחיצת יד, חייבים לתת כבוד ללחיצה".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      "הסרן" (צילום: ישראל היום)

      בשנים האחרונות גופו של הסרן מתחיל לבגוד בו. הוא הולך באיטיות, מקבל אנשים רק בישיבה על הספה, לבוש במכנסי טרנינג ובגופייה. אבל המוח חד כתער. הוא קורא אנשים ומחליט ברגע אם הוא אוהב את מי שיושב לפניו, או לא.

      המשפחה אצלו מעל הכל, הוא מעיד, אבל פעם אחת הוא הסגיר את בנו למשטרה. חברו, שלמה קוהנה, היה ידוע כ"מומו המפנצ'ר", בגלל הסכין שנהג להסתובב איתה ועבדה שעות נוספות.

      "מומו היה אילתי, היינו באים אליו לפעמים, אני והבן שלי. יום אחד מצלצל אצלי הטלפון, הבן שלי מתקשר מאילת ואומר: 'הרגתי את מומו'. אחר כך מצאו את הגופה, עם 14 דקירות סכין.

      "הוא אמר לי, 'אבא, תן לי יום אחד', כי הוא כבר הצליח לברוח. אמרתי לו: 'לא, אתה תסגיר את עצמך'. הבנתי שזה היה הגנה עצמית. בסופו של דבר עשיתי בשכל, כי בערעור התחשבו בזה. הבאתי אותו לשוטר שהכרתי טוב, וביקשתי ממנו: 'אני מסגיר את הבן שלי, רק תשמור לי עליו'. והוא נתן לי את המילה שלו. זה היה לי קשה, אבל תזכור תמיד - רק מה שקשה שווה. מה שחפיף לא שווה. הנשיקה של הלחם היא הכי טעימה".

      איך נגמר המשפט של הבן?
      "הוא קיבל מאסר עולם, ערערנו והוכחנו שזאת היתה הגנה עצמית. הפחיתו לו את העונש לשבע שנים. היום הוא בחוץ. המפנצ'ר היה חבר טוב שלי. קורה, מה לעשות".

      מה הקטע עם כל הכינויים האלה שאתם נותנים אחד לשני?
      "למפנצ'ר אני נתתי את הכינוי. הוא לא היה חזק פיזית, אז הוא היה דוקר כל היום. אלה כינויי חיבה, ככה נהוג אצלנו. מי שמכיר את האנשים מבין את הדקויות, למה כל אחד נקרא איך שהוא נקרא. לא צריך לקחת את זה יותר מדי ברצינות".

      לוי הוא עוף מוזר בעולם הזה. הוא הצליח להגיע למעמד מכובד ולשיבה טובה, יחסית, בלי לבלות את חייו מאחורי סורג ובריח. "כל חיי ישבתי בכלא רק שמונה חודשים", הוא אומר בגאווה. "זה היה בשנת 1986. עשו לי איחוד תיקים, רובם על אלימות. היה מאז מעצר פה ומעצר שם, אפילו חודש, אבל זה הכל. אסיר של ממש הייתי רק בשנה ההיא".

      ניסו להתנקש בחייך?
      "כמה פעמים. שני כדורים עברו בתוך הגוף שלי. אחד יצא לי מהתחת, נכנס מצד אחד ויצא בצד שני, לא פגע בשום עצב. אם כבר לקבל כדור, עדיף שם. הכדור השני פגע באצבע, ואני לא יכול ליישר אותה עד היום".

      למה ירו בך?
      "למה? הבן אדם בא לירות בי, נראה לך ששאלתי אותו למה? נתתי לו מכה על האקדח וברחתי".

      והיה גם הסיפור על דוד טויטו, שבשכונה קראו לו "דוביק", והיה חבר שלו ומבאי ביתו. "הוא היה קצת משוגע, עם קול מפחיד כזה. פעם קיבלתי במתנה מתאילנד שתי חרבות נינג'ה, יפות כאלה, בתוך נדנים מעוטרים. נתתי לו חרב אחת במתנה, אבל כשרציתי אותה בחזרה, הוא לא הסכים להחזיר והחזיק אותה בין הירכיים. משכתי את החרב, עשיתי לו חתך בגיד האחורי של הרגל, והוא התעצבן".

      ביתו של לוי נמצא בקומת קרקע, ובאחד הימים בא טויטו לחלון חדר השינה שלו ושוחח עם לוי מבחוץ. "פתאום הוא שפך על הפנים שלי כוס בנזין והדליק. התגלגלתי על המיטה וכיביתי את עצמי, אבל אחר כך הייתי מאושפז 52 יום, חלק מהזמן מונשם, כוויות דרגה 2. אני חושב שמישהו שילם לו בשביל שיעשה את זה".

      את תגובתו של טויטו לא היה אפשר להשיג; הוא כבר אינו בין החיים. הסרן אומר שהתאבד.

      הצביע לציפי לבני

      הוא נולד בתל אביב וגדל בה, אבל בגיל 13 עברה משפחתו לגבעת שמואל, והוא התאהב במקום. עד היום הוא גר באותו בית. אמו, רחל, היתה דמות מוכרת באזור, "מאדאם רחל" כינו אותה, והיא נהגה לקרוא בקפה לשכנים. הרחוב הקטן שבו הוא מתגורר אפילו קרוי על שמה, סמטת רחל לוי. הסרן טוען בתוקף שלא היתה לו יד או רגל בהחלטה, אבל המחווה מאוד ריגשה אותו.

      בשנות השבעים הוא רץ למועצה המקומית בגבעת שמואל בראש רשימת הליכוד ואפילו נבחר, אבל פרש אחרי שנה. "הבנתי בכמה שטויות מתעסקים שם". זה היה הניסיון היחיד שלו להתקרב לפוליטיקה. בבחירות, אגב, הוא הצביע לציפי לבני, "כי היא הכי גבר מכל מי שנמצא שם".

      קלרה אלפרון, אחותם של האלפרונים, שחזרה בתשובה וקרויה כיום פייגה, מספרת כמה כבוד נותנים ללוי כל השנים בגבעה. "אני מכירה אותו מילדות, היינו אצלו מלא. איש יקר. איש שעושה הרבה חסד, קירוב לבבות. העבודה שלו כבורר היא קדושה. הבית שלו הפך לבית השני של האחים שלי".

      לוי מאשר: "כן, לימדתי אותם הרבה ולמדתי מהם הרבה. מכל מלמדיי השכלתי. הם משפחה מקסימה. פה באזור, כשאומרים 'המשפחה', מייד יודעים שהכוונה אליהם. דע לך שאני אוהב אותם מאוד, את האחים האלה, והם אוהבים אותי. כשאני מרים טלפון לניסים, הוא תמיד מתחיל את השיחה ב'אורי לוי הגדול מכולם'".

      מה חשבת על ניסיון החיסול שלו?
      "יש לו הרבה מזל, הוא מזליקו. אבל לא רק, הוא גם מקצוען. הוא ראה אותם במראה ויצא שנייה לפני. הוא יודע מה הוא עושה. בצער רב אני אומר, שליעקב לא היה כזה מזל. יש נפגעים ויהיו עוד".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      רשף לוי (צילום: ישראל היום)

      ראית את "הבורר"?
      "לא, לא ראיתי אף פרק. מספרים לי. על אבי הטחול וכאלה. שמעתי שאיבגי משחק אותי, זה גאווה. יותר מהכל אני גאה ברשף, חמוד כזה. אני שמח שאיכשהו אני עוזר לו בחיים".

      רשף לוי, יוצר הסידרה, אומר ש"דוד שלי הוא קודם כל, מעבר להיותו בורר, גם איש אינטליגנטי ומרשים מאוד. אמו, סבתא שלי, לא ידעה קרוא וכתוב, והוא עשה שני תארים אקדמיים. ואני, הנכד, בעצם חי מכתיבת מילים. זה מראה עלינו משהו, כמשפחה. חוץ מזה, תמיד התגאינו במשפחה שכל מי שעוסק במקצוע כלשהו יגיע לטופ שלו, ואני גאה בו שהצליח להגיע לשיא במקצוע כל כך קשה".

      רק על שאלה אחת אין לסרן תשובה. למה הסכים בכלל להעניק לראשונה ראיון.

      "שאלה טובה. האמת היא שגם הסובבים אותי נגד זה, אבל אני מנסה תמיד ללכת הפוך על הפוך. אני מנסה ללכת איפה שאחרים לא הולכים. תמיד אמרתי - המעז מנצח".

      יכול להיות שאתה פשוט מחפש אקשן?
      "מה זה מחפש? אני מוצא. כל חיי, כשראיתי מרחוק אקשן, רצתי פנימה".

      shishabat@israelhayom.co.il