צריך להוכיח "מעל לכל ספק סביר"

לשקר אין רגליים, אך לעיתים יש לו טביעות אצבע וטביעות רגליים. החלטת בית המשפט העליון להתיר לסניגוריה הציבורית להביא ראיות חדשות בשלב הערעור, ובעקבותיהן לשקול מחדש את הכרעתו של בית המשפט המחוזי בתיק הרצח של תאיר ראדה, היא החלטה חריגה ביותר ויוצאת דופן.

הכלל הרווח והנוהג הוא שעל בעלי הדין להביא את ראיותיהם בפני הערכאה הראשונה בלבד. זו יכולה להתרשם מהן באופן בלתי אמצעי ולבסס על פיהן את מסקנותיה.

בית משפט של ערעור רשאי לגבות ראיות בעצמו או להורות לערכאה הקודמת לשוב ולגבות ראיות רק אם הוא סבור כי הדבר דרוש ל"עשיית צדק", שעיקרה מכוון כלפי מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן.

כפי שנפסק כמה פעמים, השיקולים שבהם על בית המשפט הדן בערעור להתחשב בבואו לדון בשאלה אם יש להתיר את קבלתן של ראיות נוספות הם בעיקרם שלושה: ראשית, האם היה באפשרותו של המבקש להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בערכאה הקודמת; שנית, האינטרס בדבר השמירה על עקרון סופיות הדיון; ושלישית, טיבן של הראיות הנוספות והסיכוי שהגשתן תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת.

מעבר למקרה הפרטני, החלטת בית המשפט העליון משקפת את החשיבות שבקיום מתן רשות ערעור, כמו גם את תפקידה החברתי החשוב של הסניגוריה הציבורית. זו מאפשרת גם לנאשמים דלי אמצעים וחסרי ידע ויכולת למצות את זכויותיהם מול מערכת תביעה מנוסה, משוכללת ומשומנת היטב, רבת עוצמה ומשאבים.

יהיו תוצאות ההליך הנוסף אשר יהיו - ובשלב זה מוקדם לומר אם תוצאות ההרשעה והעונש שנגזר על זדורוב ישתנו בעקבותיו - יש חשיבות לעצם קיומו.

משפט הוא לעולם תוצאה של היסקים לוגיים וניתוח ראיות, אך אינו מדע מדויק. הצורך בהוכחה מעל לכל ספק סביר במשפט פלילי מאפשר לנאשם, כפי שקרה במקרה דנן, להעלות ספקות בדבר מוחלטותה ונכונות החלטתה של הערכאה הראשונה.

כשמדובר בשלילת חירות של אדם, ולמשך עשרות שנים, יש חשיבות מיוחדת למתן האפשרות לנאשם וגם למי שהורשע להוכיח את חפותו, תוך כדי איזון בינה לבין עקרון היסוד של סופיות הדיון.