פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עובדים היינו: להיות מורה מחליפה בחטיבה שבה למדתי

      להעביר שיעור ולשמוע מורה שהוכתה - מיכל רשף, כתבת החינוך של וואלה! חדשות, הזיעה לצד תלמידי כיתה ט'1 רק כדי להבין שהיא לא החמיצה קריירה מזהירה. פסח של עבודה עברית

      בערב שלפני אני מנסה להתכונן. המחשבה על כיתה שלמה של בני 15 עם סף ריגוש גבוה במיוחד, ביום שישי חם ושרבי, שנאלצת להאזין להרצאה במשך 45 דקות – מעוררת בי בעתה של ממש. "אל תדאגי, אני אצרף לך מורה. אני לא אזרוק אותך לבד למים", מרגיעה אותי רונית, סגנית מנהלת חטיבת הביניים יד גיורא שהרצליה, מי שלפני 15 שנים הייתה המחנכת האהובה שלי באותה חטיבה בדיוק.

      מלבד המצגת ומערך השיעור שהכנתי, אני מנסה לקבל גם קצת טיפים ממורים מנוסים. "תזכרי מי הקהל שלך, תשתפי אותו", מייעץ לי שכן שעסק בעברו בחינוך, "הדבר הכי חשוב – אל תגידי שאת מורה מחליפה, תגידי שזה שיעור מיוחד", מייעץ לי חבר אחר. העצה הזו תתברר אחר כך כמועילה במיוחד.

      פרויקט עבדים לפסח וואלה! חדשות (נמרוד סונדרס)
      "תזכרי מי הקהל שלך", אמר לי שכן. העצה נהדרת, רק לכי תיישמי אותה. מיכל רשף בכיתה ט'1 בבית הספר יד גיורא בהרצליה (צילום: נמרוד סונדרס)

      אני נכנסת באותם שערים מוכרים לחטיבה שמזכירה רק במעט את בית הספר שבו העברתי חלק משנות ההתבגרות. השולחנות הירוקים והכיסאות הכחולים נותרו כשהיו לפני 15 שנה, אולם המבנה, החדרים, המקרנים המשוכללים, הלוקרים החדשים – מזכירים יותר תיכון מסדרה אמריקאית מאשר את הסטיגמה שיש על מערכת החינוך הישראלית.

      בכיתה מחכים לי 20 בני ובנות כיתה ט'1, עייפים ומיוזעים משיעור ספורט שהסתיים זה עתה, רק ממתינים לצלצול הגואל שיאפשר להם את חוף הים ולי את אנחת הרווחה. כשאני נכנסת לכיתה הם עומדים ומורשים לשבת רק על ידי הסגנית רונית – מנהג שמראה כבוד למורה, ושאני שמחה לגלות שעדיין מתקיים. אחד התלמידים מציע לחבר לי את המחשב למקרן ועושה זאת במיומנות ובזריזות שגורמים לי להרגיש כמו דינוזאור נטול ידע טכנולוגי.

      פרויקט עבדים לפסח וואלה! חדשות (נמרוד סונדרס)
      המקרן מחובר בזריזות על ידי תלמיד מנומס שרק גורם לי להרגיש דינוזאור מיושן. מיכל רשף בכיתה (צילום: נמרוד סונדרס)

      45 דקות מתחילות עכשיו בשאלה בנאלית: "מה האסוציאציות שעולות לכם כשאתם שומעים את המילה תקשורת?". השקט ממנו חששתי – אפילו יותר מהאפשרות של רעש בכיתה – רוחש כעת, עד שנגאל בידי אחת התלמידות. "טלוויזיה", היא אומרת. "חדשות", "מידע", מוסיפים אחרים - הכדור מתחיל להתגלגל, אולם לא נראה עדיין שהצלחתי להצדיק את קיומי.

      אולי בגלל החום, אולי בגלל שיעור הספורט שרק הסתיים, אולי בגלל המילים "שיעור מיוחד" שהחליפו את "מורה מחליפה", ואולי בגלל הסגנית רונית שיושבת איתי בדקות הראשונות לשיעור – אני זוכה רוב הזמן לשקט מופתי. השקט הזה מלחיץ אותי דווקא יותר ואני עושה כל שביכולתי כדי להעיר את המנומנמים שבוהים בי כעת, בלי יכולת להבין מה אני באמת רוצה מחייהם. את השקט, ואת ההרצאה שלי, קוטע לרגע צלצול פלאפון של אחת התלמידות, אולם כאן מסתיימות בעיות המשמעת בכיתה.

      פרויקט עבדים לפסח וואלה! חדשות (נמרוד סונדרס)
      הבזק של צלצול מאחת התלמידות, ובזאת תמו בעיות המשמעת. הכל בזכות סגנית המנהל, רונית (צילום: מיכל רשף)

      לאחר כעשר דקות אני נשארת לבד מול הפרצופים הבוהים. אט אט מתפתח דיון, כמה מהם אפילו נראים מתעניינים בעבודת הכתב ובאופן שבו מייצרים חדשות. את הנשיא אובמה או משפט אולמרט הם מכירים פחות, אבל כשאני מזכירה את הסיפור של המורות שכתבו הערות מעליבות על תלמידיהן בתיכון "רבין", שנמצא במרחק לא רב מכאן, פתאום מתעוררות הרוחות. אני מסתובבת בכיתה, שואלת אותם שאלות, עונה לשאלות שלהם וממשיכה להסביר מה עומד מאחורי כותרות העיתונים שהם (לא) קוראים. "מישהו כאן חושב על קריירה בעיתונות?", אני שואלת בהססנות. אף יד לא מורמת. "תלוי. מרוויחים בזה הרבה כסף?", שואלת לבסוף אחת התלמידות. "לא", אני עונה לה בכנות מתסכלת.

      וידויה הכואב של מורה שהוכתה

      הדיון נמשך, יש כבר כמה שאלות לעניין, ידיים מורמות ופחות עפעפיים צונחים, ודווקא אז – בדיוק כשהתחלתי להרגיש שאולי יש איזשהו סיכוי שהצלחתי להגיע אליהם – נשמע הצלצול. אני קושרת את ההרצאה במשפט מפתח שאני מקווה שיישאר איתם לפחות לשעה הקרובה, אורזת את חפציי והולכת לחדר המורים.

      שם, בין מכונת הקפה למקרר העמוס בעוגות יום הולדת, אני פוגשת במורות ובמורים שעושים יום יום ושעה שעה את מה שדרש ממני הבוקר כוחות רבים. חלקם ותיקים מאוד, חלקם חדשים. חלקם מורים מחליפים כבר שנים רבות, וחלקם מחנכים ומורים מקצועיים.

      פרויקט עבדים לפסח וואלה! חדשות (נמרוד סונדרס)
      המורות מדברות על העבודה היומיומית, שב-45 דקות נראתה לי כנצח. מיכל רשף בחדר המורים (צילום: נמרוד סונדרס)

      אני מאזינה לשיחות על תלמידים שנוטלים ריטלין וכיצד זה משפיע על ההתנהגות שלהם בכיתה, על מערכי שיעור במתמטיקה ואנגלית וגם על הקשיים שמביא עמו המקצוע. מורה אחת, בחורה צעירה ויפה, מספרת לי שכאן אין סובלנות לאלימות. "כל מקרה הכי קטן מטופל במקום", היא אומרת. זאת בניגוד למקרה קשה שקרה לה בבית ספר אחר בעיר אחרת בה לימדה: תלמיד כיתה ו' היכה אותה בפניה וגרם לה לחבלות, ובעיקר לכאב לב גדול. "בסוף הוא היה התלמיד הכי מוצלח שלי", סיפרה בגאווה ששמורה רק למי שמאמין בכל מאודו בחינוך והכלה, ויכול להסתכל מעבר לסימנים הכחולים.

      את שיחתי עם המורות קוטע הצלצול והן מתפזרות לכיתות. בחוץ, רונית עדיין מנסה להכניס תלמידים סוררים לשיעור, והיכרותה השמית עם כל אחד ואחד מהם ועם השיעור בו הוא אמור להיות עכשיו מדהימה אותי. אבל לצד המתבטלים במסדרונות, יש גם יוזמות מקסימות: מספר תלמידים מוכרים פיצות ושתייה במסדרון בניסיון לגייס כסף לפעילות של מועצת התלמידים, ותלמידות מבוישות אחרות מביאות שי לכבוד חג הפסח לעובדות המזכירות ולצוות הניקיון, מחווה שמצליחה לרגש מאוד את העובדות.

      פרויקט עבדים לפסח וואלה! חדשות (נמרוד סונדרס)
      ההערכה למורים רק גדלה כשנכנסים לנעליים שלהם. מיכל רשף בכיתה (צילום: נמרוד סונדרס)

      השיעור מתקיים ביום שישי, ומוקדם מהצפוי אני כבר נמצאת בדרכי הביתה. ברור לי ששיעור אחד לא יכול לתת מושג אמיתי על עבודתם היומיומית של מורים שנאלצים להתמודד עם בעיות משמעת, הפרעות קשב וריכוז, אלימות וגם חומר לימודי שלא תמיד מעניין אותם, אולם הטעימה הקטנה הזו ממסלול חיים בו בחרו מאות אלפים בישראל גורם לי להעריך אותם הרבה יותר. במיוחד בחום הזה.

      «object width="466" height="260"»«param name="movie" value="https://mm.walla.co.il/archive/1476057-28.swf "»«/param»«param name="allowFullScreen" value="true"»«/param»«param name="allowScriptAccess" value="always"»«/param»«embed src="https://mm.walla.co.il/archive/1476057-28.swf ?lm_supplier=&lm_bc=&utm_source=&utm_medium=&utm_campaign=&utm_term=&utm_content=" allowfullscreen="true" allowScriptAccess="always" width="466" height="260"»«/embed»«/object»