מסעו של ברק אובאמה לישראל בשבוע הבא יהיה הביקור התשיעי בארץ של נשיא אמריקני מכהן. קדמו לו הנשיאים ריצ'רד ניקסון, ג'ימי קרטר, ביל קלינטון (ארבע פעמים) וג'ורג' בוש הבן (פעמיים).
למעט ביקורו של קרטר, שסלל את הדרך לחתימתו של הסכם השלום בין ישראל לבין מצרים, התאפיינו כל שאר הביקורים הנשיאותיים בפער בולט בין המימד הטקסי לבין המימד התוכני?מהותי. אף שירושלים נשמה, לרגע, אוויר פסגות כשהיא עטופה ואפופה בזוהר נשיאותי, היה מדובר בתפאורה הדורה וחגיגית שנעלמה מייד לאחר שכבו אורות הבמה והאורח רם המעלה נפרד ויצא לדרכו. במילים אחרות, בנוגע למרבית אירועים אלה הקלישאה הנודעת, "חשיבותו של הביקור היתה בעצם קיומו", הוכחה כנכונה, והציפייה ששרביטו של הנשיא יפעל כבמטה קסמים ובאבחה אחת להשגתה של פריצת דרך מדינית - נכזבה שוב ושוב.
יתרה מזאת - לגבי חלק מן הביקורים, לא היתה יומרה כלשהי לקדם במהלכו תוכנית מדינית או אסטרטגית ספציפית. במקרים אלה היה מדובר בסדר יום פנים?אמריקני מובהק (למשל ניסיונו הנואש של הנשיא ניקסון להשתחרר מלפיתת החנק של שערוריית ווטרגייט באמצעות המחשה רבת רושם של הישגיו בזירת המזרח התיכון), או במחווה של הזדהות עם ישראל (דוגמת ביקורו של הנשיא בוש הבן במאי 2008, שהתקיים על רקע חגיגות יום הולדתה ה?60 של המדינה). מכל מקום, גם אם ברקע הדברים היה קיים מתווה פוליטי כלשהו, וגם אם היה מעוגן בו ניסיון להשפיע על דעת הקהל הישראלית (או לנהל דיאלוג עם הציבור הישראלי מעל לראשיהם של מנהיגיה), לא היתה לרובם המכריע של הביקורים השפעה מיידית, ברורה ומוחשית על מארג היחסים שבין וושינגטון לבין ירושלים. העובדה שלוח הזמנים הנשיאותי היה גדוש וצפוף ולא הותיר כמעט זמן למו"מ ממשי, תרמה אף היא לכך שביקורים אלה הפכו בעיקרם לריטואל ריק מתוכן ממשי.
תמונה זו של הדר מלכותי מחד גיסא, ושל חסכים מהותיים מאידך גיסא, צפויה לאפיין גם את ביקורו הקרוב של נשיאה ה?44 של ארה"ב. יתרה מזאת, בניגוד לביקורים נשיאותיים קודמים, ששאפו לקדם מתווה מדיני קיים (דוגמת הסכמי וואי, שעמדו במרכז ביקורו הרביעי של קלינטון בישראל, שהתקיים בדצמבר 1998, או מסגרת אנאפוליס שניצבה ברקע ביקורו הראשון של הנשיא בוש הבן, שנערך בינואר 2008), לא עומדת היום על סדר היום תוכנית מדינית ספציפית כלשהי במרחב הישראלי?פלשתיני. לפיכך אין המדובר במאמץ נשיאותי להעניק תמריץ ועידוד לתהליך מוגדר, שכן התהליך עצמו טרם קרם עור וגידים.
תמציתו של המסע הנשיאותי של אובאמה עתידה, אפוא, להתכנס אל תוך שתי אמירות מפורשות או משתמעות: ראשית, עצם הביקור אמור להמחיש את נחישותה של מעצמת העל שלא להתנתק כליל מן הזירה המזרח?תיכונית כחלק מתהליך ההתכנסות שלה בתוככי ההוויה האמריקנית. למרות הקיצוץ המסיבי הצפוי בתקציב ההגנה, ולמרות סדרי העדיפויות החדשים שהתווה הממשל, מבקש אובאמה לאותת על כך שהמשך מחויבותה של ארה"ב לביטחון האזור, בייחוד לנוכח הסכנה הגרעינית האיראנית המתעצמת (ומובן שגם הדאגה לביטחונה של בעלת בריתה הישראלית), אינו עומד כלל בסימן שאלה גם לאחר השלמת הנסיגה האמריקנית מן הזירה העיראקית.
שנית, הביקור עתיד להעניק ביטוי לדאגה האמריקנית ומפנה זליגתו של "האביב הערבי" הסוער והאלים גם אל המישור הפלשתיני. מבחינה זו, הגם שאין מדובר אפילו בקצהו של חוט מדיני מובנה כלשהו, גלומה בביקור זה הבעת תקווה שיהיה אפשר - במהלך החודשים הקרובים - לנהל (גם אם לא ליישב) את הסכסוך הישראלי?פלשתיני באופן שימנע הסלמה מסוכנת. לא נותר אלא להמתין ולראות אם אכן, כמו בביקורים נשיאותיים קודמים, יימוגו הנאומים הרהוטים והנמלצים עד מהרה אל תהום הנשייה, בלי להטביע חותם כלשהו על הזירה המזרח?תיכונית.