הדבר הכי מעניין במפגש עם מאט דיימון בפסטיבל הסרטים בברלין, לרגל יציאת סרטו החדש "אדמה מובטחת", היה העובדה שהוא התרחש כשבועיים לפני טקס האוסקר. דיימון, שזכה באוסקר ב?1997 על כתיבת התסריט ל"סיפורו של וויל האנטינג", לא היה מועמד השנה, אבל זאת היתה ללא ספק השנה של חברו הטוב מימי בית הספר והחצי הנצחי שלו, בן אפלק. בזמן שדיימון התמודד עם מיני סופת שלגים שהקפיאה את ברלין ועם עשרות עיתונאים אירופאים שהתעניינו במספר ימי הצילום של הסרט ובדעתו על שדה התעופה החדש שנבנה בברלין, רץ אפלק משטיח אדום אחד לאחר וקטף עוד פרס ועוד פרס, בדרך לפסלון המוזהב על סרטו "ארגו".
הזוגיות ההוליוודית שלהם נולדה עם וויל האנטינג, לפני 17 שנים, כשהיו שחקנים צעירים בני 25 וזכו לתהילת עולם. מאז זרמו הרבה סרטים בנהר ההוליוודי, אבל בעוד דיימון הפך לאחד השחקנים המבוקשים בשכונה ולכוכב סרטי דרמה ומתח, ובהם סידרת סרטי "אושן" ו"זהות כפולה", הקריירה של אפלק התרסקה עם רצף של סרטים כושלים, רומן מיותר עם ג'ניפר לופז שהסתיים בביטול נישואים דרמטי ברגע האחרון ונישואים לשחקנית ג'ניפר גארנר, שהפכו אותו לסוג של מוקצה באולפנים הגדולים של האחים וורנר ושאר החבר'ה של הוליווד הילס.
"מה לדעתך הסיכויים של 'ארגו' לזכות באוסקר?" הפרתי את החוק הלא כתוב של פסטיבלי הקולנוע, שלפיו אסור לשאול שאלות אישיות שלא נוגעות לסרט שלשמו התכנסנו. דיימון לא התחמק: "אני מאוד שמח עבור בן על המועמדות של הסרט ועל כל הפרסים שהוא קוטף בדרך. אני חושב שהוא לגמרי ראוי לזה. מצד שני, גם אם הוא לא יזכה, אנחנו נמצאים מספיק שנים בתעשיית הקולנוע כדי לדעת שהפרסים לא תמיד קשורים לאיכות של הסרט. לפעמים הם נובעים ממניעי הפצה, יחסי ציבור ופוליטיקה פנימית. כך או אחרת, בן נמצא במקום מצוין, והוא יהיה בסדר גם אם לא יזכה".
ב"אדמה מובטחת" אתה מתאחד עם גאס ואן סנט, הבמאי שעבד איתכם ב"סיפורו של וויל האנטינג". יש מצב לאיחוד משולש?
"האמת היא שזה כמעט קרה הפעם, אבל בגלל לוחות זמנים זה לא הסתייע. אחר כך הייתי אמור לביים את הסרט, אבל בגלל לוח זמנים צפוף שהיה לי פרשתי מעניין הבימוי והשם הראשון שעלה לי בראש היה גאס. כך שהאיחוד הוא מקרי ביותר. אפשר לומר, בדיעבד, שהדבר הכי טוב שעשיתי כמי שגם הפיק את הסרט הוא שפיטרתי את עצמי מלהיות הבמאי".
אגב, אחרי כל השנים האלה של קריירה עצמאית, עד כמה זה מעצבן אותך ששואלים אותך שוב ושוב על בן אפלק?
"החיים של בן כל כך מעניינים בעיניי, שאף פעם לא נמאס לי לדבר עליו", הוא פורץ בצחוק מתגלגל. "בן נמצא ב?15 השנים האחרונות בסוג של רכבת הרים מקצועית. שנים הוא חטף על הראש מצד התקשורת, המבקרים והקהל, והגיע לנקודות שפל איומות. אני זוכר שלפני עשר שנים, כשהוא היה בתחתית, הוא אמר לי: 'אני נמצא במקום המקצועי הכי גרוע שיש. אני מוכר כמויות של מגזינים צהובים, אבל לא מצליח למכור כרטיסים לסרטים'. זאת תחושה מאוד מתסכלת לשחקן, ואני שמח שבחמש השנים האחרונות הוא הצליח להתאושש ולשנות את התפיסה לגביו. הוא עשה עבודה מעולה כבמאי בשלושה סרטים, ועשה עבודה מצוינת כשחקן ב'ארגו'. הוא ממש המציא את עצמו מחדש. מצד שני, שנינו נמצאים די שנים בתעשיית הסרטים כדי לא להתרגש מהצלחה או מכישלון. זה חלק מהעניין".
אז יש מצב לאיחוד קולנועי ביניכם?
"לבן ולי יש חברת הפקות משותפת, והרבה פעמים עולות לנו מחשבות לפרויקט משותף. לפני כמה חודשים הוא התקשר אלי ואמר: 'עכשיו, עם ההצלחה של 'ארגו', אנחנו חייבים שיהיו לנו גם משרדים משותפים'. אז אנחנו הולכים לשכור משרדים משותפים בשנה הבאה. אולי אפילו יהיה לנו שלט גדול עם האותיות הראשיות של השמות שלנו, כך שהקשר בינינו יהיה אפילו רשמי יותר. איחוד על המסך? הכל פתוח".
מלאי של מים מינרליים
דיימון (42) הגיע לאירוע התקשורתי בסווטשירט בצבע כחול, חולצת טי פשוטה ומשקפי ראייה, וחשף קווצות שיער לבנות, שלא כמקובל אצל היושבים באולימפוס. "אדמה מובטחת", שכתב והפיק, ובו הוא גם משחק בתפקיד הראשי, עוסק בהשלכות של תעשיית הנפט האמריקנית על איכות הסביבה ועל חיי התושבים שמתגוררים ליד שדות לחיפוש נפט. כבר עם פרסום הידיעות המקדימות על הצילומים זכה הסרט לחיצי רעל מצד תאגידי נפט, אנשי עסקים ופוליטיקאים בעלי אינטרסים; הביקורת המוקדמת, בשילוב הנושא שנתפס כטרחני ולא זוהר, גרמו למבקרי הקולנוע לפהק והשאירו לא מעט מהצופים בבית. המבקרים שכן אהבו ציינו כי "מדובר בסרט מעורר מחשבה שפונה לקהל חושב". בסיום פסטיבל ברלין, אגב, זכה הסרט, שהשתתף בתחרות, בציון לשבח.
אתה חושב שהוויכוח סביב הסרט, עוד בטרם יציאתו, פגע בסיכויי ההצלחה שלו באמריקה?
"זה היה מדהים לראות איך כבר עם פרסום הידיעות הראשונות על הסרט, עוד הרבה לפני שהתחלנו להיכנס לתהליכי הפקה וצילום, היו מי שיצאו נגדנו למתקפה, בלי לדעת בכלל על מה בדיוק הסרט ומה הזווית. זה הרגיש כאילו בכל פעם הם מתכננים עוד שלב בהתקפה, ועוד שלב. כשהסרט לא ממש הצליח, בין השאר מכיוון שהוא נטחן עד דק חודשים לפני יציאתו, הם פשוט הרפו מאיתנו והשתררה דממה תקשורתית. בשורה התחתונה, לא באמת הרגשתי מותקף. ההתקפה הכי קשה היתה מצד המבקרים", הוא צוחק.
מה לא עבד בסרט?
"קשה לי לומר מה בדיוק עבד או לא עבד, זאת תמיד תעלומה בעיניי. לשמחתי יש לי כבר די ניסיון כדי לדעת שגם סרטים שלא הצליחו מייד עם יציאתם לבתי הקולנוע או לא זכו להערכת המבקרים, יכולים להחזיר את ההשקעה בעתיד במכירות די.וי.די ובהקרנות ביתיות, וגם לזכות להערכה מאוחרת של צופים. אני חושב שבעוד 15-10 שנים נוכל להסתכל באובייקטיביות על הסרט ולהחליט מה ערכו. באופן טבעי, אני חי בתוך בועה של עשייה עצמית, כך שנדמה לי שכל מה שאני עושה הוא נהדר. לכן אני באמת אוהב להקשיב לקולות חיצוניים שחושבים גם אחרת. עשיתי לאורך השנים הרבה סרטים שחובקו על ידי הקהל, וגם כאלה שהקהל ממש לא התחבר אליהם, כך שאני מרגיש שאני די חסין למצבים של חוסר חיבוק".
למה בחרת לעסוק בתעשיית הנפט?
"ככל שאני מתבגר, חשוב לי להשתמש בכוח הקולנועי שלי על מנת לפקוח עיניים. חשוב לי לנצל את העובדה שהתקשורת רוצה לשמוע את דבריי, כדי להשמיע את קולי. האמת היא שהנפט לא היה הנושא המקורי של הסרט, ומבחינתי הוא עדיין לא הנושא המרכזי, אלא רק המעטפת והתפאורה. כשהתיישבתי לכתוב את התסריט עם ג'ון קרסינסקי (שגם משחק לצידו ומוכר מהסדרות "אבא אמריקני" ו"המשרד"; י"א), רצינו לכתוב סרט על הערכים האמריקניים, על המציאות של היום, על השבר החברתי, המרדף אחרי הכסף, ועוד סוגיות שמטרידות אותנו. בשלב מסוים חשבנו שאם נלביש את סוגיית הנפט על הדברים האלה, יהיה הרבה יותר קל לספר את הסיפור. את הסרט צילמנו בדרום פנסילבניה, שבה יש לא מעט שדות חיפושי נפט, ולא היה יום שלא הגיע לסט תושב מקומי ששאל אותנו 'זה סרט על קידוחי נפט? אם כן, אז אל תגידו עליהם שום דבר רע, הם עוזרים לנו לחיות ברווחה'. מנגד היו שהגיעו ואמרו: 'זה סרט על קידוחי נפט? תגידו שזה גרוע והורס לנו את הארץ'. אנחנו בכל מקרה לא הגענו מעמדה שיפוטית של טוב או רע, אלא רק ניסינו לתאר מציאות.
"אני חושב שהפכנו לחברה מאוד חומרית וחומרנית. בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מקדשים את הכסף וזונחים את הערכים שלהם. במסגרת התחקיר לסרט פגשתי חקלאי שמכר את האדמה שלו לחברה שמחפשת נפט. שאלתי אותו: 'אתה מודע לכך שקידוחי הנפט פוגעים במי השתייה שלך?' והוא ענה לי: 'עם כל הכסף שקיבלתי אני יכול לקנות לעצמי מלאי של מים מינרליים'. זאת בדיוק הסיבה שהיה חשוב לי לכתוב ולעשות את הסרט הזה. נדמה לי שלפני עשרים שנה, למרות אי ההבנה של הפגיעה באיכות הסביבה, היתה יותר התחשבות בסביבה. עם השנים הפכנו לאנשים שרצים אחרי הכסף בכל מחיר".
איך הצלחתם לגייס כסף לנושא שנתפס כלא סקסי?
"בקושי רב. היום קשה יותר לגייס כסף לסרטים שלא פונים לבני נוער או לסרטים שהם לא בידור בטוח. הצלחנו לעשות סרט בתקציב של 18 מיליון דולר, שזה הרבה מאוד כסף יחסית, אבל עדיין תקציב מוגבל ביחס לסרטים הגדולים שהאולפנים עושים. הצלחנו לשלם לכולם ולרתום צוות מקצועי של שחקנים ואנשי צוות, אבל זאת היתה משימה מורכבת. יש היום זליגה של הרבה אנשי תוכן, אנשי צוות ושחקנים לטלוויזיה, שם הכסף הוא מיידי כתוצאה מהפרסומות. זה יהיה מעניין לראות איפה יהיה הקולנוע בעוד עשר שנים מהיום".
רוצה חיי משפחה נורמליים
את האהבה למשחק גילה דיימון, יליד קיימברידג' הסמוכה לבוסטון, כבר בילדותו. הוא העריץ את גיבורי?העל של אמריקה, אסף בכפייתיות חוברות קומיקס ונהג להסתובב בבית כשמגבת דקה תלויה על צווארו, על תקן גלימת גיבור?על. בגיל 12 נרשם, בעידוד הוריו, לחוג דרמה בבית הספר. שם נוצרה, לימים, החברות עם אפלק.
"מהרגע הראשון שהצטרפתי לקבוצת המשחק קיבלתי תפקידים ראשיים, עד שבן הצטרף לקבוצה ואז הרגשתי מאוים ממנו", סיפר פעם בראיון. "בן הופיע כילד בתוכנית טלוויזיה, ופתאום הוא היה 'ההוא מהטלוויזיה'. חששתי ממנו, אבל לשמחתי הוא די לא השקיע, כך שהוא קיבל מהמורה שלנו תפקידים די קטנים. אני זוכר שבשלב מסוים אמרתי לו שעם הגישה שלו הוא לעולם לא ישחק בתיאטרון".
כשעברו לקולג' נפרדו דרכיהם, אך הם שמרו על קשר טלפוני לאורך השנים. במהלך לימודי האנגלית בהרווארד התבקש דיימון לכתוב סצנה למחזה. "הסצנה הפכה במהירות לארבעים עמודים, שהיו הבסיס לתסריט של בן ושלי ל'וויל האנטינג'. המורה שלי אמרה לי שיש לי ביד רעיון מצוין, ושאני חייב לפתח אותו. נסעתי לקליפורניה והראיתי את זה לבן, שאהב את זה מאוד ואמר לי: 'אני לא יודע מה יהיה, אבל אני יודע שאני רוצה לכתוב את זה איתך'. עברתי לגור איתו ועם אחיו, ובמשך שנה עבדנו על התסריט. כתבנו אלפי עמודים, שבסוף נדחסו לתסריט קצר. ברגע שהיה לנו תסריט ביד, התחלנו לרוץ בין משרדי הפקה. מהר מאוד קנו את זה מאיתנו. אפשר לומר שהחיים שלנו השתנו בתוך שבוע".
העלייה המטאורית של שני השחקנים האנונימיים והזכייה באוסקר הפכה אותם לנערי הפלא של הוליווד. בתוך שבועות מצא עצמו דיימון מלוהק לסרטים עם הכוכבים והבמאים החמים ביותר שביקשו לעבוד איתו. "מוריד הגשם" שבוסס על ספר של ג'ון גרישם, "להציל את טוראי ריאן" של שפילברג, "הכישרון של מר ריפלי"; "השתולים", סידרת "אושן" ו"זהות כפולה". מי שהרוויח בתחילת דרכו 10,000 דולר לסרט מתקרב היום לשכר של כ?25 מיליון דולר כשהוא משתתף בסרטי האולפנים הגדולים.
"ההתחלה שלי לא היתה קלה בכלל", הוא נזכר בימים הראשונים של קריירת המשחק, לפני כ?25 שנים. "התפקיד המשמעותי הראשון שלי היה בסרט 'אומץ תחת אש' - שיחקתי חייל שחוזר מעיראק, ולצורך התפקיד הורדתי ממשקלי כ?20 ק"ג. אכלתי במשך שלושה חודשים תפוחי אדמה וירקות. רצתי בבוקר ובערב שישה ק"מ, עד שפגעתי בעצמי. אני חושב שעשיתי עבודה די טובה כשחקן, למרות שבביקורת שום מבקר לא ציין את שמי. נפגעתי. לא הבנתי מה לא בסדר. זה היה רגע שחשבתי לעזוב את המקצוע, עד ש'סיפורו של וויל האנטינג' שינה את המצב".
דיימון נשוי ללוסינה בוזן בררוסו, ארגנטינאית תושבת מיאמי, שהכיר במועדון שבו עבדה כברמנית. השניים התחתנו בשנת 2005 ומאט הפך לאב חורג של בתה הביולוגית של לוסינה. מאז נולדו להם שלוש בנות. המשפחה מתגוררת בניו יורק, ודיימון מעיד על עצמו שהוא מקפיד על חיי משפחה נורמליים, גם ממרומי מעמדו. כדי להיות קרוב למשפחה הוא מקפיד לעשות הפוגות מהצילומים ולהגיח מעת לעת להופעות אורח טלוויזיוניות, כמו שעשה ב'וויל וגרייס", ב"הפמליה" וב"רוק 30". לא פעם הצהיר שביום שימצא את התפקיד המאתגר עבורו בטלוויזיה, ישקול לקחת פסק זמן מעשיית סרטים ברחבי העולם לטובת שהות קרובה לבית.
התקשורת מצידה רצתה לדעת על החצי השני הלוהט שלו ושבה לעסוק שוב ושוב בבן אפלק.
מה הפרויקט הבא שלך?
"האמת היא שאני חוזר בקרוב מאוד לברלין, לצלם סרט ששמו 'The Monuments Men' שכתב ויביים ג'ורג' קלוני וישחקו בו ביל מאריי, ג'ון גודמן וקייט בלאנשט. אני ממש מצפה לסרט הזה, שעומד להיות מאוד מעניין: הוא עוסק בחבורת חובבי אמנות שמנסים לאתר יצירות שהצבא הנאצי גנב, רגע לפני השמדתן בהנחיית היטלר. בקרוב ייצא גם סרט טלוויזיה שצילמתי לרשת HBO עם מייקל דגלאס, שמתאר מערכת יחסים קרובה ואינטימית בין הפסנתרן ליבראצ'ה ובן הזוג שלו".
זה לא הביך אותך?
"אני מניח שאם זה היה סרט על גבר ואישה זה היה אולי מביך אותי קצת, בגלל האינטימיות. אבל דווקא בגלל שמדובר בשני גברים, וזה משהו שעדיין לא ראינו בצורה כזאת, אני די גאה בסרט".
אתה מקבל היום יותר הצעות לתפקידים מאתגרים משקיבלת בעבר?
"בהחלט. באופן טבעי, אני נמשך היום לסרטים עם אמירה ומשמעות, יותר מאשר לעשות סתם עוד סרט. בגלל המציאות הלא קלה של גיוס כספים לסרטים הקטנים שלי אני משחק בסרטים של האולפנים הגדולים - ואחר כך הם מסייעים לי לממן את הסרטים על הנושאים שמעניינים אותי. אשתי אמרה לי תוך כדי תהליך הכתיבה של 'אדמה מובטחת': 'גם אם זה לא יהפוך לסרט בסופו של דבר, מזמן לא ראיתי אותך מאושר כל כך'. אושר הוא דבר כל כך חמקמק, כך שאני שמח שהיתה לי אפשרות לכתוב שוב אחרי כל השנים האלה".