אגם בוחבוט (9) עמדה על הבמה במסיבת הסיום של "בית ספר למוסיקה" (הגמר, בלשון העם), וליבה הלם בחוזקה. הקהל לא ידע עד כמה היא נרגשת ומה עבר עליה עד השנייה הזאת, שבה היא לקחה נשימה עמוקה ופצחה בשיר.
"לא היה לי פשוט בהתחלה", היא אומרת בקול ילדותי מתוק. "כשהייתי קטנה לא הסכמתי להתקרב למיקרופון ולשיר, אפילו שאח שלי רון, שהוא בן 15, הוא ממש זמר ודחף אותי לזה. היה לי סוג של לחץ, ובשיר הראשון כאבה לי הבטן מרוב התרגשות. אני עוד ילדה, ויש לי פחדים. זה לא קל פתאום לעמוד מול קהל וציפיות, וידעתי גם שמצלמים אותי בטלוויזיה ושכל הארץ תראה אותי. רק כשהצלחתי לעלות לגמר הרגשתי פעם ראשונה שיש לי ביטחון בשירה שלי. שאני קצת יותר זמרת גדולה".
מסיבת הסיום, שתשודר בשני חלקים, בימים ראשון ושלישי ב"קשת", צולמה כבר לפני כמה שבועות.
אגם: "בערב שלפני הגמר הייתי בלחץ. לא הפסקתי לחשוב על השיר שלי. פחדתי לעשות פדיחות, להיכשל דווקא ברגע הזה. בלילה, כשהבית היה שקט וההורים שלי כבר ישנו, אני עוד זימזמתי לעצמי את המילים של השיר. כל הזמן התהפכתי במיטה והייתי מלאה במחשבות ובהתרגשות. בבוקר הייתי עייפה ולחוצה. זה לא היה בוקר קל".
נו, ושרת טוב בגמר?
"לפי התגובות של הקהל, כן. הם עמדו שם וצעקו לי, היא גדולה, היא גדולה. אני בכיתי. זה היה הרגע הכי מרגש שלי מכל התוכניות. הכל השתחרר אצלי פתאום".
רגע של שתיקה. גאיה ואגם מסתכלות על עילי, חיוך שובב נסוך על פניהן. יש להם כבר שפה משלהם, לילדים האלה, ולנו לוקח זמן להבין מה הולך כאן.
"אני לא בכיתי, לא בכיתי בגמר", מצטדק עילי (10). "יש לי לב הכי חזק, של גבר. באמת, אני לא יודע מה אתן רוצות. לא בכיתי".
אגם לא מוותרת. "עילי, אתה כן בכית בגמר. וזאת לא בושה!"
"אני אותו ילד, אבל אחר"
את הראיון קבענו בלונה פארק בתל אביב. הילדים הפרטיים שלי, אופיר (11.5), אלה (9) ועידן (6), ששמעו שאני הולך לראיין את האלילים שלהם מהטלוויזיה, לא הסכימו לוותר על החלום לראות ולשמוע אותם מקרוב. במשך שבוע הם רשמו בחריצות שאלות במחברותיהם, מוסיפים ומוחקים, נרגשים ככתבים מתחילים שבאים לראיין כוכבים גדולים. כשראו אותם מגיעים, באיחור אופנתי כיאה לסלבס בהתהוות, לא היה קץ להתרגשות.
הזמרים הקטנים נשפכו מהמוניות והתחבקו זה עם זה. אחר כך פיזרו קצת חיוכים לכל עבר ופסעו לעברנו בביטחון. עילי, הלוא הוא עילי אבידני מירושלים, פצצת אנרגיה, לא חיכה לגינונים הפורמליים ופצח מייד בסיפור על מסיבת הפורים של ילדי "בית ספר למוסיקה". "אה, איזו מסיבה היתה לנו, כל החברים באו מחופשים, השתוללנו, היה כיף". גאיה מספרת שהתחפשה לחייזרית, ואגם נזכרת איך הצוות של גיא פינס צילם אותם.
אבל אז, בקסם ובפשטות של ילדים, עידן הקטן מצליח להפתיע אותם. הוא שואל אותם, בקול הילדותי שלו, אם הם אותם ילדים היום.
גאיה ממן (9), הקיבוצניקית מלהבות חביבה, מחייכת את החיוך המבויש והכובש שלה ומורידה את העיניים עמוק לתוך השולחן. אגם משחקת עם השיער, ועילי מתבונן בנו ברצינות תהומית, ואז נותן נאום של בחור שכבר ראה כמה דברים בחיים. לא נגענו:
"אני אותו ילד, אבל אחר. אם הייתי הילד של לפני התוכנית, לא היה לי כיף. להיות ילד סלב זה דבר מחייב, אני מרגיש שיש לנו תפקיד בחיים. אני צריך לצאת מהבית עם בגדים יפים ומכובדים, כי מזהים אותי ומסתכלים עלי. אני לא יכול ככה סתם לצעוק בבית, כשהשכנים שומעים אותי. אני חייב להתייחס יפה ובנימוס לכל האנשים והילדים שעוצרים אותי ברחוב ומזהים אותי".
אגם לא יכולה להתאפק. "יום אחד הלכתי עם אמא בבאר שבע, ליד הבית, ופתאום עצרה אותנו אמא אחת, דחפה לי את התינוק שלה לידיים וביקשה צילום. חייכתי ועשיתי הכל בכיף, אבל זה היה קצת מוזר. אני מרגישה שאני אותה אגם, אבל התגובות לגביי בסביבה כבר אחרות לגמרי".
גאיה נבוכה מהכוכבו?ת הזאת שנחתה עליה פתאום. "זה כיף ללכת בקיבוץ ולשמוע דברים טובים, אבל אותי זה גם קצת מביך לפעמים". אופיר ואלה שואלות אם כדאי להן להשתתף בתוכנית, וגאיה אומרת מייד שכן. "זה העלה לי מאוד את הביטחון העצמי. בהתחלה לא האמנתי בעצמי מספיק. לא האמנתי שאתקבל בכלל, לא האמנתי שאני יכולה לשיר טוב, ללמוד את כל המילים. למשל את השיר 'אליפלט', שבו כולם מאוד התלהבו ממני, למדתי בבית עם אחותי הקטנה, שהיא בת 5. בשיר הזה בחרו אותי למצטיינת, וזה מאוד חיזק אותי".
אנחנו מבקשים ממנה שתשיר לנו בית אחד מהשיר, אבל גאיה לא מסוגלת. החיוך המבויש תופס לה את כל הפנים. אגם, סוג של "הילדה האחראית", מחלצת אותה מהמבוכה ומעבירה נושא.
"תשמעו משהו. לי היתה חוויה ענקית בתוכנית הזאת. בתור ילדה קטנה, הלכתי עם המשפחה להופעה של משה פרץ - ופתאום הוא היה המורה שלי. הוא מאוד עזר לי להשתחרר, והתאמן איתי על המילים בחזרות. הפכנו קצת לחברים. כשהתוכנית משודרת בטלוויזיה ואני יושבת בבית ורואה אותה, אני מסתמסת איתו. שואלת אותו איך הייתי, הוא תמיד עונה לי שהייתי נהדרת. הוא ממש נשמה. בזכותו התחלתי להרגיש יותר ביטחון לשיר מול קהל, להוציא את הקול שלי החוצה".
אלה, בת גילה של אגם, שואלת אם הילדים בבית הספר מפרגנים. "פתאום כולם סביבי", משיבה אגם, "הם מבקשים ממני לשיר להם בכיתה, בהפסקות, כל הזמן! אני לא כל כך מצליחה. זה מביך להיות פתאום הזמרת של הכיתה ולהתחיל לשיר סתם ככה, בלי הכנות".
ולמרות זאת, הילדים סביב השולחן נותנים בה מבט של "אז אולי בשבילנו?" אגם מתרכזת, מגביהה את הראש ואת הצוואר, מותחת את הגוף כלפי מעלה ושמה את ידיה לצידי הגוף. בתוך רגע היא שוב זמרת?על.
"אך לעת ערב, עם רוח ערב, עלה נושר לו על גג ביתי... אני יודעת, אני שומעת, מישהו הולך תמיד איתי..."
עילי נותן לה חיבוק. כולם מסביב מוחאים כפיים. ההורים שלהם, שיושבים ליד, מתפוצצים מגאווה. אפשר להבין אותם.
"אני חייב להגיד עוד משהו לילדים שלך", אומר לי עילי במבט רציני. "צריך לדעת גם לקבל ביקורת. אני לומד בכיתה ה'. שמעתי ילדים מכיתה ו' שצחקו עלי, אמרו 'הוא שר ככה, והוא עושה תנועות ככה'. ולמדתי איך להתמודד עם זה. אז הם דיברו. בסוף כולם אמרו לי שאני שר יפה".
הילדים לא מוותרים לו על "הנני כאן" ("שרתי אותו בגיל 3 וחצי, ועכשיו עשיתי אותו בתוכנית אחרי שהתאמנתי בבית עם אבא שלי שהוא מוסיקאי ועם ארבעת האחים שלי, שכולם מנגנים"). הוא מסדר את הכיפה על הראש ומסלסל בגאון.
מודל לחיקוי: מירי מסיקה
17 זמרים בני 8 עד 13 השתתפו השנה ב"בית ספר למוסיקה", 15 בודדים ועוד זוג תאומים, שנכנסו על הכרטיס ה?16. במסיבת הסיום שרו כולם דואטים יחד והשתתפו בשיר משותף עם יגאל בשן. ששת התלמידים שעלו לגמר - אגם, גאיה ועילי, וגם דור אפרים (12), פיני פולטוב (13) ושיר ביטון (12) - זכו לשיר סולו.
עילי אומר שהמפגש הראשון עם המורים הזמרים לא היה פשוט. "אני ילד רגיל מירושלים. ילד רביעי במשפחה של חמישה אחים, כולם אוהבים מוסיקה. כבר מגיל צעיר התחלתי לשיר, אבל זה היה בבית, עם כל המשפחה, והייתי זייפן בטירוף. בבית היו מעמידים לי כיסא על כיסא ועוד כיסא, ובקושי הייתי מגיע לגובה של משה פרץ. ופתאום אני בחזרות עם זמרת ענקית כמו קרן פלס, שהיתה המורה שלי, ועם יהורם גאון ועם מתי כספי, ואני ככה עומד מולם ושר. וגם היה את העניין הזה שאני מת על אייל גולן ואיציק קלה ואיציק שמלי ושר תמיד מזרחית, ובתוכנית נתנו לי לשיר קלאסיקות שלא הכרתי, שהן לא ממש הסגנון שלי".
אופיר: "איך למדת את השירים?"
"עשיתי הרבה חזרות. בשכונה שלי בירושלים שמעו אותי לא מעט. יש לנו בבית מערכת הגברה רצינית, אז לקחתי מיקרופון והתאמנתי כל הזמן".
גאיה: "אני הגעתי לתוכנית בשביל החוויה, לא בשביל לזכות במקום הראשון או לעלות למסיבת הסיום. ברור שרציתי להצטיין, וברור ששמחתי לשיר דואט עם יהורם כפרס על השירה הטובה שלי, אבל לא היתה לי מטרה לנצח. לא חשבתי כל הזמן לאן אגיע בעקבות התוכנית. בכלל לא נראה לי שאהיה זמרת. אני בעיקר אוהבת יצירה - לצייר ולרקוד ג'אז. אני רוצה להתחיל ללמוד לנגן בגיטרה".
גאיה מצטיינת בריקוד ג'אז בבית הספר שלה, וכבר זכתה פעמיים בתחרות כישרונות צעירים. אגם מספרת שהיא בחוג מחול, אבל לשיר זה הכי כיף מבחינתה. עילי מסכים. הוא פתוח יותר, בטוח בעצמו ואוהב לדבר. "אני מאוד התרגשתי שהתקבלתי. אפילו נלחצתי כשצביקה וקרן באו אלי הביתה להגיד לי שהתקבלתי. כמעט לא תפסתי את זה. אבל כשהייתי כבר בתוכנית רציתי מאוד להצליח, ועכשיו אני רוצה להגיע ולהיות זמר מכובד כמו אייל גולן".
הוא מדבר בשיא הרצינות, מה שגורם לאגם לשחרר צחוק בריא. שלוש פעמים במהלך העונה היא נבחרה למצטיינת, וזכתה לשיר שלושה דואטים עם המורה שלה, משה. גם לה, איך לא, יש מודל לחיקוי: מירי מסיקה. אלה שואלת מה היה הרגע הכי מרגש שלהם בתוכנית, ואגם נזכרת ברגע שפגשה את מסיקה באחת התוכניות. "איזה כיף היה איתה! היא נישקה אותי ונישקה ושאלה אותי מה זה הנמשים האלה. אבל הגמר היה הכי מרגש. לי זה לא רגיל כל ההופעות האלה מול קהל. לשמחתי זה עבר מהר".
עכשיו, אחרי כמה שבועות אינטנסיביים עם המורים, כבר יש להם הבחנות חדות על כל אחד. יהורם הוא "המבוגר הטוב הזה". משה הוא "הבן של יהורם", מתי "נורא מצחיק, בכלל לא רציני כמו שחושבים", וקרן היא "המצחיקה והחמודה". וצביקה הדר? "הוא הצחיק אותנו בטירוף. כל הזמן. היה קטע כזה שיושבים מאחורי הקלעים לפני השירים, ושם הוא מאוד עזר לנו. צחקנו והשתחררנו, ועודדנו אחד את השני".
כמו מבוגרים קטנים
ועדיין, קשה להימלט מהתחושה שיש בילדים האלה משהו קצת ממושמע מדי. מאומן מדי. מבוגר מדי. בסבלנות ובנימוס אין קץ הם מקשיבים למטר השאלות שאנחנו ממטירים עליהם, משיבים, שרים. היה אפשר לצפות מילדים בגיל הזה לקטר קצת, לחרוג מהגבולות שהוכתבו להם, להשתובב, אפילו להתעייף. זה לא קורה. לא להם. הנה הם יושבים ערב שידור תוכניות הגמר, יודעים כבר מי זכה ומי לא, אבל לא מסכימים אפילו לרמוז במי מדובר, כמו חיילים ששומרים על סוד גדול. גם כשאנחנו מדברים על הגמר, שום מילה מיותרת לא נפלטת בטעות. שום חיוך ממזרי.
גם כשהם עולים על הסוסים והנדנדות של הלונה פארק לצורך הצילומים הם נשמעים בסבלנות לכל גחמה של הצלמת. לא ממש כמנהגם של ילדים. גאיה, שבאה בבגדים דקים, כבר כמעט מכחילה מהקור בזמן הצילומים, ועדיין לא תשמעו ממנה מילת תלונה. הילדים שלי מתקשים להירגע: "אבא, תגיד להם משהו, היא קופאת מקור". כשעילי רוטן, אחרי שעתיים, שהוא לא יכול לעלות על מתקן זה או אחר, מזדעקת אמו מייד ומרגיעה אותו ש"בפסח נבוא לכאן שוב".
האמהות שלהם, דורית, דנה ורחל, מוכנות להישבע שהתוכנית לא שינתה להן את הילדים, למרות שהן מודות שאת ההשפעות האמיתיות יהיה אפשר לבחון רק לאורך זמן. "עבר לנו בראש מה יהיה אם הוא ייכשל, ואיך זה ישפיע על הילדות שלו, כל הפרסום הזה", אומרת דורית אבידני, אמא של עילי. "אבל הרצון שלו גבר על הכל. הוא הצליח להתמודד וקיבל הרבה פרגון. גם בבית הספר גילו הבנה, ובכל מקום שיכלו להקל עליו, הקלו. אבל היו פעמים שהיינו חוזרים מהתוכנית ב?11 בלילה הביתה לירושלים, ולא הייתי מוותרת לו על שיעורי הבית באנגלית ובחשבון. דווקא עכשיו, כשהעונה הסתיימה, אני רואה אצלו ירידת מתח בלימודים".
דנה ממן מספרת שלא הכל הלך חלק, שגאיה חוותה גם רגעי לחץ. "יש רגעים שצריך ללמוד שיר, וזה לא פשוט. אבל כולם מאוד פירגנו לשירה שלה. ידענו שזה כרוך בפרסום, אבל יש צוות מדהים שליווה את הילדים בתוכנית ותמך בהם - פסיכולוג, מנהל מתמודדים והרבה אנשי הפקה שהיו צמודים אליהם כל הזמן. אני לא רואה שזה פגע לה בילדות או שינה אותה. האמת היא שאנחנו מצטערים שזה כבר נגמר".
רחל בוחבוט מחייכת. "אתה יודע, תמיד אומרים שכשאתה מפורסם אתה כבר לא יכול להסתובב ברחוב. לי ולבעלי מאיר יש סופרמרקט בבאר שבע, ואני אומרת לך - אנחנו לא יכולים לשבת שם דקה בלי שכולם ידברו איתנו על הילדה. כבר אי אפשר לעבוד ככה. אבל זה לא רק זה, אנחנו מקבלים תגובות מכל הארץ עד כמה אוהבים אותה. זה כיף. אני לא חושבת שאגם השתנתה, היא לא הפכה להיות שחצנית, היא נשארה חברה טובה של החברות שלה, ואני רואה כמה ביטחון זה נתן לה בחיים. היא ממשיכה ללמוד יום בשבוע בתוכנית לפיתוח קול. אני לא לוחצת עליה להיות זמרת כשתגדל, מה שהיא תבחר מקובל עלינו".
האמהות מספרות שמד הלחץ עלה לקראת חצי הגמר והגמר. "בשלבים האלה כבר ראינו קצת יותר תחרותיות, כל ילד רצה לעלות. אבל בגלל שאין הדחות ומרפדים את זה ב'מסיבת סיום' במקום לקרוא לזה גמר, זה היה קצת יותר קל".
אתם כבר כמה חודשים טובים באים איתם כמה פעמים בשבוע לחזרות, לתוכניות, לפיתוח קול. התוכנית הזאת היא ש?עבוד בשבילכם.
דורית: "תראה, זה לא קל. בזמן הצילומים היתה להם פגישה שבועית עם המורה ויום צילומים לתוכנית וחזרה גנרלית עם הנגנים לפני התוכנית. בהתחלה היה מדובר בנסיעות מירושלים למרכז פעמיים בשבוע, ולפני חצי הגמר והגמר גם שלוש פעמים. מה שהיה מדהים זה האדרנלין של עילי, שסחף את כולנו. ברגע שהבנתי שהוא זכה להתקבל ל'בית ספר למוסיקה', להיות בין 16 המאושרים מתוך אלפים שנרשמו, זה העניק לי תחושה שיש לו מזל, והתגייסנו כל המשפחה לעניין הזה. לא הרגשתי מעמסה, הרגשתי עומס שהצלחנו להפוך לקטע חיובי. בגלל הפורמט של התוכנית, שמאוד עוטף את הילדים, מפרגן ודואג להם, אני חושבת שיש הקלה גם להורים".
דנה: "אני מרגישה שאנחנו עושים את זה בהרבה אהבה ובכיף. הנה, אחרי הראיון אנחנו נוסעים להקליט עוד משהו בשביל התוכנית, ויש אנרגיה טובה. לקחנו את זה כחוויה חיובית".
האמהות אומרות שהפכו בחודשים האחרונים לחברות טובות. "התוכנית הזאת מוכיחה שריאליטי היא לא מילה גסה", אומרת דורית אבידני.
סגרו להם את הפייסבוק
מה הם אוהבים לראות בטלוויזיה? "אה, ברור שאת 'כוכב נולד', וגם את 'דה וויס'", אומרות גאיה ואגם כמעט יחד. ועילי מוסיף: "אני אוהב גם את 'אייל גולן קורא לך', וגם 'מאסטר שף' בסדר, אבל לפעמים יש שם מנות לא כשרות עם בשר וחלב, מה זה?"
עילי ואגם קראו לאחרונה את "יומנו של חנון" ואהבו מאוד. גאיה מספרת שהיא מאוד אוהבת לטוס לחו"ל, וכבר היתה בקפריסין ובטורקיה. עידן שואל אותה אילו זמרים היא אוהבת, וכיאה לאחת שלא תעליב איש, היא משיבה בלי להתבלבל: "מוסיקה ישראלית".
הילדים שומרים ביניהם על קשר רציף. "אנחנו מדברים הרבה בטלפון, וגם נפגשים פעם בשבוע עם התלמידים האחרים אצל המורה לפיתוח קול", מספר עילי. "היינו בקשר גם בפייסבוק, אבל את זה די סגרו לנו כי אנחנו הרי עוד ילדים קטנים. לי פתחו הרבה דפים של מעריצים בפייסבוק, וזה כיף".
"גם לי פתחו!" צוהלת אגם.
עוד רגע אנחנו נפרדים. הכוכבים הקטנים מורידים את בגדי הצילום וחוזרים לאוהל המחומם. שתי נערות מסתערות עליהם לפתע. "וואו, את אגם, נכון? ריגשת אותנו... מה אתם עושים פה? תשמעו, אתם שרים נהדר". הילדים נבוכים.
עכשיו יש להם את המשימה החשובה ביותר: אופיר, אלה ועידן שולפים דפים נקיים ומבקשים מהם שיחתמו להם. הילדים מציירים לבבות, משרבטים - איך לא - חתימה מקצועית, ומתארגנים לקראת ערב ארוך של צילומי פרומואים לתוכניות הסיום.
"איפה אתם הכי אוהבים להתאמן על השירים?" מסיים עידן, והשלושה עונים במקהלה: "במקלחת!"