פעם עוף השמיים הוליך את הקול. בימינו האינטרנט עושה זאת הרבה יותר מהר והרבה יותר טוב. ישר בפרצוף, בלי צנזורה, בלי מורא (אבל עם מורה) ובלי משוא פנים. כצפוי, חברי ועד ההורים בבית הספר בכפר סבא מיהרו להסתייג, אך כמה מהם העדיפו להתבטא בנחרצות לא נגד תוכן הדברים שאמרו מורי בית הספר על התלמידים, אלא כלפי העובדה שחוות הדעת השליליות דלפו החוצה, והמורה נתפסה בקלקלתה.
"תינוק מגודל", "לא דברנית, לא חכמה גדולה", "קטע עם בנים". אלה הן רק מקצת הברכות שהרעיפו המורים בתיכון רבין על תלמידיהם. בפגישה שקיימו המורים עם תלמידיהם לאחר חשיפת הרשימה השחורה, הודו כמה מהם כי טעו והצהירו ש"נלמד את הלקח". יש לקוות רק שהלקח שנלמד הוא כי אסור למורה לבוז כך לתלמידיו, ולא הלקח שמותר להמשיך לכתוב ולתייג בסגנון מעליב זה, אך אסור להיתפס.
יותר משיש בתארים אלה להעיד על התלמידים, יש בהם עדות להידרדרות - אישית, אנושית ומוסדית - בחלק ממוסדות החינוך בישראל. במקום לחנך, הפכו רבים מהמורים לחיילים נאמנים במשטרת ציונים. ובמשטרה כמו במשטרה, בונים קלסתרון של ה"פושע", מתייגים אותו ומכניסים אותו לרשימה השחורה, שספק אם יוכל אי פעם להיחלץ ממנה.
רבים מהסטודנטים המצטיינים שאני נתקל בהם בכל יום הם אנשים טובים, מוכשרים, רחבי אופקים ותאבי ידע וסקרנות. לא אחד ולא שניים מהם מודים שכשלו כישלון חרוץ בלימודי התיכון, ורק בדרך נס, תוך כדי גיוס משאבים עצומים של כסף, זמן ומוטיבציה, הצליחו לעלות בחזרה על דרך הישר.
קשה להיחלץ ממעל הנחשלות
חלקם העדיפו בשנות התיכון את החיים הטובים על פני המטלות המשמימות מבית הספר. מקצתם נעלבו או נואשו מהיחס המחפיר והמזלזל שבו נתקלו מצד מוריהם ומנהליהם. "במקום לטפל בבעיות הם מעדיפים לטאטא אותן מתחת לשטיח כדי לא לפגוע בשמו הטוב של בית הספר", הסבירו - והתוצאות בהתאם.
לאחר ההיתקלות הראשונה והתיוג שבא בעקבותיו, כבר קשה לעיתים להיחלץ ממעגל הנחשלות. כישלון רודף כישלון, ורבים מהתלמידים שאינם הולכים בתלם נפלטים לבסוף ממעגל הלימודים. מגזרים לא קטנים במערכת החינוך הפכו למכונה משומנת של ציונים (לקיים מה שנאמר "כי מציו?ן תצא תורה") ולמסגרת הכנה לבחינות הבגרות.
באמצעות שיטות ה"מיקוד" למיניהן התלמיד הישראלי מפנים כי העיקר הוא "להספיק את החומר" ולהצליח בבחינה. על הרחבת אופקים ועל לימוד תורה לשמה, לא לשם מבחן, אין מה לדבר. רבים מגיעים למערכת ההשכלה הגבוהה עם ידע כללי בהיסטוריה ובתרבויות העולם השואף לאפס, ועם שפה עלובה, דלה ועילגת, שאינה מאפשרת להם לכתוב חיבור קצרצר ראוי לשמו.
בפני שר החינוך, תהא זהותו אשר תהא, ניצבים משימה קשה ואתגר רב עניין - להחזיר את החינוך למקום הראוי לו ולהתייחס לכל תלמיד בכבוד המגיע לו, כדי שיוכל למקסם את כישוריו ולנצל את השנים היפות בחייו לרכישת ידע, כישורים וערכים, שיקבעו במידה רבה את גורלו.