"האיש החולה על הבוספורוס"

בנושאים שכנראה יעלו בפגישה הקרובה בין הנשיא אובאמה לראש הממשלה נתניהו צפויה להיות גם טורקיה. "האיש החולה על הבוספורוס" כינו אותה במאה ה?19, ועיתון בריטי חשוב כתב אז שהתנהגותה "עלולה לסבך את אירופה ואף להביא למלחמה". גם היום מסתבכת טורקיה של ארדואן, לא רק עם אירופה אלא גם עם ארה"ב ועם ברית נאט"ו שהיא חברה בה. בין היתר, טורקיה אינה יכולה להשתחרר מהזיכרון שעיראק היתה פעם חלק בלתי נפרד ממנה, והיא מתערבת בענייניה הפנימיים ומגבירה את אי היציבות שם. דיפלומט מערבי התבטא לאחרונה ש"קשה שלא להפריז בתיאור חוסר האחריות של טורקיה". חוסר האחריות שלה מתבטא גם בסיוע שהיא מגישה לאיראן בשיווק הנפט שלה חרף הסנקציות.

גם בהקשר של קפריסין מרגיזה טורקיה את בעלות בריתה במערב: האיחוד האירופי דורש מאנקרה להכיר בעצמאות החלק היווני של האי, אך היא מסרבת; המערב תובע ממנה לפנות את כוחותיה הצבאיים מחלקו הצפוני של האי ולהסיר את החרם הכלכלי שהטילה על הרפובליקה הקפריסאית היוונית, אך לשווא. אדרבה, היא מאיימת לפגוע במיזמים הקפריסאיים לגילוי מאגרי גז במים הטריטוריאליים שלה. מעל כל אלה מרחפת העננה השחורה של יחסי האהבה?שנאה בין טורקיה לאיחוד האירופי. עוד בשנת 2000 גיבשה אירופה מסמך שקבע את התנאים להצטרפות טורקיה לאיחוד, כולל צעדים בתחום הפנים והכלכלה - שרובם לא מולאו. לפני שבועות אחדים הביעה קנצלרית גרמניה מרקל בעת ביקור בטורקיה את אמונה בהצטרפות טורקיה, אך הוסיפה ש"עוד צפויה דרך ארוכה". סיכוייה של טורקיה להתקבל לאיחוד בוודאי לא השתפרו אחרי דברי הדיבה של ארדואן על הציונות. שר החוץ הגרמני (בדומה לאמריקני) גינה אותם בלשון חריפה, ו?20 חברי הפרלמנט האירופי שיגרו מכתב תקיף לממונה על יחסי החוץ באיחוד, הגב' אשטון, בדרישה לגנות את הצהרת ארדואן בכינוס מועצת שרי החוץ הקרוב.

איפה נכנסת אמריקה לתמונה? באופן כללי מזדהה וושינגטון עם המגמות האירופיות, אך מעבר לכך היא ממשיכה לראות בטורקיה משענת אסטרטגית חשובה בשמירת האינטרסים האמריקניים במזרח התיכון - אינטרסים שעודם חשובים ביותר - גם אם אובאמה הכריז שהציר המרכזי של מדיניות החוץ והביטחון האמריקנית יופנה מעתה לדרום?מזרח אסיה. בעבר התבססה האסטרטגיה האמריקנית בהקשר זה על המשולש אמריקה?טורקיה?ישראל - אך זה שנים אחדות (ועוד לפני סיפור המאווי מרמרה) הצלע הטורקית?ישראלית במשולש הזה הלכה ונסדקה.

וושינגטון חותרת, אפוא, להחזיר את הדברים לקדמותם, וירושלים מסיבותיה שלה מעוניינת לסייע לה בכך - גם אם תצטרך "לבלוע רוק" וללכת לקראת התביעות של אנקרה בעניין המשט לעזה. שיתוף הפעולה הביטחוני בין ארה"ב לטורקיה חשוב גם לישראל, כשם ששיתוף הפעולה הביטחוני האמריקני?ישראלי חשוב גם לטורקיה, אך אם לשפוט על פי ההצהרות המתריסות של ארדואן ושר החוץ שלו דבוטאולו, הסיכויים לשיקום ה"משולש", חרף ההשתדלות האמריקנית, אינם רבים.

אדרבה, מתברר יותר ויותר שארדואן רואה בניגוחן של ישראל והציונות מנוף לקידום שאיפותיו במרחב הערבי והאיסלאמי. פעם קיוו במערב שטורקיה בשליטת "מפלגת הצדק והפיתוח" האיסלאמית "המתונה" תוכל לשמש דוגמה לחיקוי לעולם הערבי "המתעורר". ברם, אף שטורקיה מתיימרת לעמוד בראש הקשת המוסלמית הסונית, מטרתה האמיתית ליצור מסגרת גיאו?פוליטית ואידיאולוגית בהשראתה ובהנהגתה שתכלול את מירב הארצות והעמים שהשתייכו בעבר לאימפריה העות'מאנית, מטרה שעמדה ביסוד מדיניותה של "אפס בעיות עם השכנות" (חוץ מישראל, כמובן). מדיניות זו לפי שעה העלתה חרס, אך גרמה להעכרת יחסיה עם ארה"ב ולכמעט ניתוק (אף שרק במובן הפורמלי ולא הכלכלי) היחסים עם ישראל. האם "האיש החולה על הבוספורוס" ישתקם בקרוב? האמריקנים ודאי ינסו לפעול בכיוון זה וישראל תהיה מוכנה לסייע - אך הסיכויים שיצליחו אינם מעודדים.