האלימות במצרים הפכה לשיגרה. במציאות כזו היה ברור כי ברגע שבית המשפט יאשר את גזר הדין נגד הנאשמים בפרעות משחק הדמים בפורט סעיד (74 הרוגים), הרחוב שוב ידמם. וזה בדיוק מה שהיה אתמול. בית המשפט אישר את הפסיקה, ובכך גזר עונש מוות לא רק על 21 הנאשמים אלא גם על מפגינים בכיכר תחריר ובפורט סעיד. כרוניקה ידועה מראש.
בפורט סעיד זעמו על הוצאה להורג של אוהדי המועדון שלהם (מועדון אל?מאסרי), ואילו בקהיר זעמו אוהדי אל?אהלי על זיכוים של שבעה שוטרים, שהיו לטענתם אחראים להחרפת המצב ולמותם של אוהדים רבים שהגיעו מקהיר. רק שני קציני משטרה הורשעו.
אלימות משחק הדמים ב?1 בפברואר 2012 רק מקצינה את הכאוס שהשתלט על מצרים של אחרי עידן מובארק. שנתיים אחרי נפילת הראיס ותשעה חודשים אחרי הבחירות הדמוקרטיות הראשונות, שהביאו את איש האחים המוסלמים מוחמד מורסי לשלטון, אף אחד לא רואה את האור בקצה המנהרה. מורסי צריך את הצבא כדי להרגיע את הרחוב, הצבא לא סומך על מורסי והרחוב לא סומך על שניהם. עם יחסי אמון שכאלה קצת קשה למצרים להתקדם.
בכלל, דומה כי המצב במדינה רק מידרדר. שלשום התפטר מפקד היחידה לפיזור הפגנות בטענה כי אין לכוחותיו ציוד הולם. גם שביתת ענק (נוספת) של המשטרה תרמה להתפטרות. לשוטרים נמאס לשלם את המחיר של הכאוס הפוליטי במדינה ונוסף על כך, מאז נפילת מובארק הם איבדו כל סמכות ברחוב.
בית המשפט החוקתי של מצרים ביטל את הבחירות לפרלמנט, שהיו מתוכננות לסוף אפריל, בטענה כי הן היו מנוגדות לחוקה. תוסיפו, כמובן, את הבעיות הכלכליות החמורות שמהן סובלת המדינה, ותבינו מדוע לא רחוק היום שנשמע בקהיר, אולי אפילו בתחריר, על געגועים למובארק.