אשת המרתון

"כמה את מדברת! תתחילי לרוץ". ככה, במילים אלו ממש, ניסה אחד ממדריכי הריצה לגרום לי לנטוש את משימתי העיתונאית החשובה. להסבר שלי, שאני כאן לצורכי כתבה על מרתון ג'ילט תל אביב, הוא הקשיב בחוסר ריכוז. "תשאירי את התיק כאן ורוצי!" הוא אמר בטון שלא השאיר מקום לספקות: הבחור רציני.

טוב, נכנעתי. בחוסר חשק זרקתי את התיק על הספסל. השארתי מאחוריי את בקבוק המים, המחברת והעט, והנייד! מה אני אעשה בלי הנייד שלי??? אם אני לא יכולה לדבר תוך כדי ריצה, אני אבודה. מבט חטוף למדריך: הוא עדיין מחכה שאתחיל לזוז. אוקיי, הבנתי את הרמז. לא צריך להתעצבן, הנה, אני מתחילה. אני מביטה קדימה ומבינה שאני מפגרת אחרי הקבוצה לפחות ברבע סיבוב. הי, חכו לי!

נתחיל מהסוף: אני לא עומדת לרוץ במרתון. בחיי שרציתי, אבל הקרדיולוג אסר עלי. טוב, לא ממש הקרדיולוג, אלא נציגתו עלי אדמות, אמא שלי, שאמרה שבשום פנים ואופן אני לא יכולה להשתתף במירוץ והבטיחה לצייד אותי באישור רפואי מפוברק, מהזן שעזר לי לחצות את החטיבה ולסיים תיכון (כולל בגרות בספורט, שאת הציון שלה אני חבה לעבודה התיאורטית בנושא "שרירי גוף האדם"). מה שאמא שלי לא יודעת הוא שאני מתכוונת ללכת למרתון. אם לא לרוץ, אז לפחות לעודד את חברי קבוצת הריצה שלי - כמעט עשרים אנשים מצוינים, שבניגוד אלי, לקחו את העסק ברצינות הראויה ואחרי חודשים של הכנות במסגרת "Get Ready", שיתוף פעולה בין עיריית תל אביב לחברת אדידס, הם מוכנים ליריית הזינוק.

לפני חודשיים וחצי זה נראה אחרת לגמרי.

בתחילת ינואר נרשמתי לקבוצת ריצה. איך זה קרה? אין לי מושג. בדיעבד אני חושבת שעשיתי את זה כי ריצה היא טרנד היסטרי. בשנה האחרונה יותר ויותר אנשים סביבי התחילו לרוץ כדי "לנקות את הראש". התעניינתי. התחקיר שלי העלה שאנשים מנקים את הראש שלוש פעמים בשבוע, או יותר. אחר כך הם עושים את זה על שפת הים, בשש בבוקר. בהמשך, במהלך אופייני לאנשי כתות, הם מבטיחים גאולה לכל מי שיצטרף אליהם. לא נכנעתי. גם לא כששמעתי מכמה מקורות, חלקם קרובים לליבי, על הרוקי מורקמי.

גם אחר כך, כשאנשים בעבודה החלו להיעלם לימים שלמים לרגל אימונים ותחרויות ריצה בארץ ובחו"ל, לא התפתיתי. רק כשהגיע האי?מייל עם אישור הרשמתי לקבוצת הריצה של פארק רמת גן, כולל כמה פרטים מזהים שלי - הבנתי שאין לי ברירה. כשהחברות שלי שמעו על העניין, הן הגיבו בצחוק פרוע. קשה לומר שנעלבתי.

עכשיו אני חלק מהטירוף. אין לי מושג מה זה אומר, אבל כתוב שאני הולכת לרוץ מרתון. אמא'לה!!!

כמתבקש מעינוי מתמשך, אימון הריצה הראשון נקבע ליום שישי בבוקר. אין לי מושג איך, אבל הגעתי. השאלה הראשונה שלי למדריך היתה כמה קילומטרים זה מרתון, כאילו, על מה אנחנו מדברים פה בכלל. אחרי שהוא סיים לצחוק עלי בנוכחות קהל - הי, אני עומדת פה, מולך! - הוא הסביר לי שיש כמה מסלולים. מרתון אמיתי הוא 42.195 ק"מ (לא בא בחשבון), יש מסלול של 10 ק"מ (גדול עלי) ולמתקשים הותאם "מסלול ידידות" בן 4.2 ק"מ, משהו שנשמע לי כמו ארוחת ילדים בבורגראנץ'. כלומר, נסבל.

על המקום הודעתי בספונטניות אדירה שבכוונתי לרוץ במסלול האחרון. ההכרזה לא התקבלה בתגובות שציפיתי להן. ליתר דיוק, נרשמה אדישות מוחלטת. הקבוצה סביבי כללה כעשרים איש, חלקם נראו לי ממבט ראשון שועלים ותיקים בענף הריצה. אף אחד לא התרגש מפקאצה שמתכוונת לרוץ חמישה צעדים וחצי, לזחול לספסל, לשתות מים ולכתוב על זה 3,000 מילה.

שיחת היכרות. המדריך מציג את עצמו ומספר לנו מה עומד לקרות פה. אוקיי, הוא מדבר על אימונים דו?שבועיים. מייד הודעתי שלא אוכל להגיע לאימוני יום שלישי, שבהם אני מכהנת כאמא בשעות אחה"צ (תירוץ אדיר!). ביני לביני החלטתי שאסתפק באימוני שישי בבוקר, ואוסיף לעצמי אימון באמצע השבוע. "צריך שלושה אימונים בשבוע לפחות", אמרו גורמים יודעי דבר למדריך. הוא הסכים מייד. אני התעלמתי. הגוף הזה לא יכול להניע מאפס למאה בשישים שניות, צריך לתת לו זמן להתארגן על אימון דו?שבועי. אז בבקשה - דונט פוש איט.

ואז נשלחנו לרוץ. ככה, בלי אזהרה.

כל חיי, במצטבר, לא רצתי 4.2 ק"מ, כולל ריצות אחרי אוטובוסים ובחורים. אז עכשיו, אחרי שחגגתי 30 ארבע פעמים, בגילי המופלג להתחיל לרוץ? מה חשבתי לעצמי שיקרה? שאגלה שיש לי סבולת לב?ריאה של סניה ריצ'רדס?

אנחנו מתחילים בסיבוב ריצה קצר. כלומר, הם רצים, ואני מדדה מאחור. מייד אפשר לדעת מי מקצוענית ומי באה עם פיג'מה (נחשו). הקצב לא מהיר מאוד, ובכל זאת, אני מנסה לרוץ. ישר נתפסות לי הרגליים. כאב שאין לתאר. המחלקה שלי טסה קדימה. אני מביטה בהם מאחור בקנאה. האצניות הרציניות באו מדוגמות: נעלי ריצה, חולצות סופגות זיעה, אוזניות. אני שמה לב שהקוקו שלהן לא מתפרק אחרי דקת ריצה, מה שקרה לי ונורא הפריע לי לרוץ (65 אחוז אמת). חלק מהגברים מדוגמים לא פחות: חולצות של מרתונים, נעליים מתאימות - החבר'ה פה באו לקרוע את המסלול. אני מרגישה לא שייכת בכל רמה אפשרית.

המדריך מבקש שנעבור לספרינטים קצרים. או! זה נחמד. אף אחד לא יודע אם אני מהמובילים או מהאחרונים, אז אני יכולה להעמיד פנים שאני ממובילי הקבוצה. האמת היא שבעולם הריצה, כל אחד עסוק בעצמו. לא מודדים זמנים ולא מנסים לקבע מישהו כמשהו. "זה לא התיכון, זאת קבוצת ריצה", אני מנסה להרגיע את עצמי. עכשיו אנחנו עומדים בשורה לסט תרגילי כוח לפלג הגוף העליון והתחתון. טוב, זה הזמן להתיידד.

שירלי (40), נשואה ואם לשניים, לובשת חולצה ממרתון אמסטרדם. לפני כמה חודשים נסעה עם אחותה הגדולה לתחרות אשת הברזל, ושם זה קרה. "באמסטרדם סתם נדחפתי, אחותי טריאתלטית אז הצטרפתי אליה. הם רצו, ואני נדלקתי. זו התאהבות ממש טרייה".

זו לא התאהבות, זה רומן היסטרי. שירלי לובשת את החולצה שמנציחה את ניצני האהבה, שהפכה אותה לגורו כושר ששוחה ורצה כמעט בכל יום, וזוממת להגיע בקרוב לטריאתלון. בינתיים היא נרשמה למסלול של 10 ק"מ וטוענת שאת המוטיבציה היא מקבלת מאחותה. אני מזכירה לעצמי להתקשר לאחותי בסוף האימון, להודות לה (שהיא נמנעת מספורט).

מהצד השני שלי שרונה (34), עובדת בחברת הפקה, שהגיעה לקבוצה במטרה להיכנס לכושר. ביום המרתון היא תעבוד בכלל, אבל בקבוצת הריצה היא רואה הזדמנות ליצור לעצמה מסגרת מחייבת לאימונים. אני בעדה. אנחנו נשבעות זו לזו להגיע לאימוני שישי. אני תוהה בלב מי תבריז למי קודם, ומהמרת על עצמי.

המדריך כפיר הוא חתיכת טיפוס ספורטיבי, מהדור של המדריכים שישנים בטיייטס עם סטופר. הוא לא מחייך הרבה. נראה לי שחשוב לו באופן אישי שנרוץ. עכשיו הוא מדגיש שכדאי לרוץ עם הידיים. אני שוקלת לעדכן אותו שהבעיה שלי היא יותר הרגליים שמסרבות לזוז, עם הידיים אני דווקא מסתדרת.

עכשיו הוא מורה לנו לרדת לשכיבות סמיכה. הוא מבחין שאני לא זזה, ומסביר לי ולעוד פלגמטית איך אפשר להיעזר בספסלים לשכיבות סמיכה. הטריק הזה מיועד למתקשים, הספורטאים האמיתיים ירדו מזמן לדשא והם כבר באמצע הסט השני. אני והכושלת השנייה ניגשות חרש לספסלים. האמת, זה לא נורא כואב, רק קצת. "תעשי מה שאת יכולה", עוד דז'ה וו משיעורי ההתעמלות ביסודי תוקף אותי.

אחרי הסשן הזה אנחנו נשלחים לריצת שחרור ומתיחות. "ריצה מאוד מאוד קלה" (המממ... בניגוד למה?). כפיר לא אמר כמה סיבובים אנחנו אמורים לרוץ, ולכן כולם פשוט רצים להם (פסיכים, תלכו קצת). אני מדדה מאחוריהם, ממצה את השחרור אחרי סיבוב אחד. אסור לקפוץ מעל הפופיק.

הגיע הרגע שלו חיכיתי: מתיחות! אנחנו עוברים לתרגילי מתיחות לשריר התלת?ראשי. עולים על קצות האצבעות וגורמים לעצמנו כאב "נעים" (איך כאב יכול להיות נעים? מדריכים, אתם לא רואים את הדיסוננס?). אחרי שני סטים אישיים, המדריך מבקש מאיתנו למצוא בן זוג. באופן טבעי, אנחנו בערך חצי?חצי גברים ונשים, ומייד נוצרים גם זוגות מעורבים. אני מגלה שגבר חמוד, שאינו דומה לבעלי, מרוח עלי בצורה מחשידה. אין פה שום דבר מיני, אבל זה רק בגלל ש: א. אני נשואה. ב. אני לבושה בטרנינג די מסריח. ג. התעוררתי בחמש וחצי, אני עייפה מכדי לחשוב על סקס. ד. מעניין אם הוא פנוי, יש לי חברות. ה. כל התשובות נכונות.

אחרי שסיימנו להימתח, אני דורשת מהבחור פרטים. המיועד של החברות שלי מתגלה כצעיר מדי לקידושין. קוראים לו עופר גינצבורג (30), הוא מגיע מתחום המחשבים, והוא חיית מרתונים ותיקה. מרתון תל אביב יהיה השלישי שלו. "כשנרשמתי למרתון קיבלתי הודעה שיש קבוצה, ונראה לי מגניב לרוץ עם אנשים", הוא מתאר איך הצטלבו דרכינו. המפגש שלנו אמנם הותיר עליו רושם רב, אבל הוא מסביר לי שאימוני הקבוצה הם רק חלק קטן משיגרת הספורט שלו, הכוללת חמישה אימונים בשבוע במכביה. "זה היה יחסית קליל, לא רצנו הרבה", גינצבורג מסכם את האימון הראשון (אתה צוחק עלי?) ומייעץ לי לנסות לרוץ בפארק הירקון ("יותר גדול ונחמד שם, כדאי לך לבוא"). אני מבטיחה לנסות ברגע שישתחררו לי השרירים התפוסים. כלומר, ב?2015.

"כל אחד יכול לרוץ 4.2 ק"מ", מסכם כפיר את המפגש הראשון שלנו (רוצה להתערב?). היום עשינו בסך הכל ארבעה תרגילים, אבל אני עומדת להרגיש אותם לאורך כל סוף השבוע. אנחנו נפרדים באווירה ידידותית. כבר לא זרים מוחלטים, עוד לא חברים. כמה מהם יתמידו עד המרתון? כמה ימצאו עצמם על קו הזינוק ביום שישי הבא? קשה לשער אם נשוב וניפגש.

ביום שלישי שלאחר מכן היתה סופה. אפילו המטורפים נשארו בבית. עם מזג האוויר לא משחקים! בשישי, כשאתם, מפונקים, עוד ישנתם בפוך, אני עליתי על בגדי אימון ונסעתי שוב לפארק. בחוץ היו שמונה מעלות. רק משוגעים ועיתונאיות מגיעים לרוץ בתנאים כאלו. היינו 12 אמיצים, אולי פחות. לא ראיתי בעיניים מרוב קור. התחלנו לרוץ, חמישה סיבובים על הדשא הרטוב. חוויתי בבת אחת קוצר נשימה, כאב במותן ימין, אף דולף, עיניים דומעות. קשה לי.

אני רוצה להקדיש כאן כמה מילים על חשיבותם של בגדי ספורט יפים להעלאת המוטיבציה. כשאת לבושה בפיג'מה שסגרה עשור, לא נעים לך לרוץ בחברה. גם לא נוח לך. יש בגדים שנועדו לשינה בלבד. הם לא נועדו גם לריצה, גם לגיחה לקניון וגם לארוחת שבת אצל ההורים של בעלך. עכשיו, כשאני על מדי הספורטאית שלי, אני לפחות מרגישה מתאימה יותר לתפאורה: יש פארק ויש מסלול, ואני חלק מקבוצת מטורפים שהגיעה מוכנה לרוץ, עד שהמבול ישטוף את כולנו.

כמה פרצופים אני כבר מזהה, כמה חדשים. יש מי שנטש אותנו מאז האימון הראשון, אבל מוקדם להספיד: במזג אוויר כזה גם אני לא מבינה מה אני עושה כאן. אנחנו בסיבובי הריצה ה"קצרים", ואני מנצלת את ההזדמנות להכיר חברות נוספות. גלית מעדכנת אותי שהיא בעיצומה של דיאטה. אחרי שהשילה 15 ק"ג היא נרשמה למרתון, והציבה לעצמה יעד לרדת עוד. היא אם חד?הורית לבן 15 שתומך בחלום החדש של אמו, לרוץ 10 ק"מ, עובדת בתחום הרכב, ומצחיקה אותי. אני מחליטה להיצמד אליה. אנחנו בערך באותו קצב, וכשאני מתחילה לזייף היא מעודדת אותי לא להתייאש. אני מקללת אותה בקול רם, ובלב מודה לה.

האמת היא שבאימון הזה אני כבר מתחילה להרגיש טוב יותר. אנרגיה חיובית בגוף, הרבה פחות כואב במתיחות. אני מתחילה להבין מה אנשים מוצאים בעינוי הזה. באימון הבא אני כבר ב"זון". יש להודות שאני עדיין לא רצה כמו יתר חברי הקבוצה, רק לפרקים קצרים מאוד, אבל קלטתי את העניין. בהליכה המהירה ובריצה הקלילה (מאוד) אני מרגישה בהיי. יש לזקוף את העניין גם לזכות הישבן שלי. אני חשה שהוא מצטמק. בחיי.

ואז מגיעה הדעיכה. בשישי אחד יש יום הולדת לילדה בגן. בשישי שאחריו אני חולה. אני מבריזה משני אימונים של הקבוצה, ואז, עטופה ברגשות אשמה, מחליטה לצאת לסידרת אימונים אישיים. אני מגיעה לפארק בבוקר, לבד. חמושה בבגדי ספורט אני עורכת סשן מתיחות קצרצר - יש שיאמרו, דמיוני - ומתחילה לרוץ. הי, אני רצה! אמנם לאט, אמנם למתבונן מהצד זה יכול להיראות כמו הליכה מהירה מאוד, אמנם עם תיק על הגב, אבל זאת אני! ואני רצה!

טוב, העניין עם התיק: איפה כולם שמים את המים ומפתחות הרכב שלהם? אני מבחינה שרק אני רצה עם תיק מצחיק על הגב (שאלתי "הלו קיטי" מהילדה, שמכאיב לי עכשיו בבית השחי. לא, אני לא יודעת לסדר את הרצועות). כדי לא להתייאש, אני מוצאת מישהי ששווה לעקוב אחריה ונדבקת אליה. אולי היא תוביל אותי למדליה. אני מקפידה להישאר מעט מאחוריה כדי לא להיתפס כסטוקרית. למה אין לי כובע מצחייה? זה לא בסדר. הראש שלי לוהט. עכשיו כבר חם, והשמש מבצעת בי משהו שרופאי עור ירוויחו ממנו בעתיד. אני מנסה להדחיק את זה ולהתרכז בריצה. אני רוצה מדליה.

אני הילדה שנבחרה לקבוצות כדורסל רק בגלל אוסף הברביות שלה וקסם אישי. פעם אחת מוניתי למחליפה שלישית במשחק כדורסל בעל חשיבות, והתפללתי שלא יקראו לי לעלות למגרש. בשנים האחרונות הקשר היחיד ביני לבין ספורט ומדליות הוא שמדי ארבע שנים מבקשים ממני לכתוב בעיתון כמה מילים על אולימפיאדה.

הרבה מהרצים בפארק מצוידים באוזניות. אולי אחי יצרוב לי מוסיקה? אולי עם אבבא ברקע זה יהיה פחות קשה? אני מקנאה באלו שהריצה באה להם בקלות.

אני צריכה לחשוב מחשבות מסיחות. אחשוב על אוכל. הקפה של הבוקר? טעות. גם הקורנפלקס. איזה יפה הפארק. אם לא הייתי יודעת שאני ברמת גן, הייתי מהמרת על שבדיה. שבדיה היא מקום נהדר. גם "בורגן", איזו סידרה מצוינת. בא לי לראות עוד פרק. עלים. כמה יפים העלים. אני חייבת לגרור לכאן את בעלי ואת הילדה בשבת. אבל בטח מפוצץ פה בשבת. כל עם ישראל בא לפארק, בטוח. אז אולי בשישי. אבל בשישי היא בגן. איך מתאים לי לישון היום שנ"צ. מגיע לי. קמתי מוקדם עם הילדה, הכנתי לה דייסה, הלבשתי אותה ו... (חולפת לידי אולימפית אחת, שאני רואה רק בהבזק של רגע, כמו מכונית מירוץ ליד צב) מעניין כמה שנים צריך לרוץ כדי לקבל כאלה שרירי רגליים מטורפים. גם אם ארוץ עוד שנה לא איראה כמוה. זה לא חוקי להיראות ככה. בת כמה היא? עשרים ורבע? איפה השומן שלה? רק אני אוכלת ומשמינה? זה לא הוגן. כואב לי במותניים. כמה יפה פה. הלוואי שבפסח נוכל לנסוע קצת לחו"ל. אולי שבדיה? די, רצתי שלוש דקות. אני חושבת שאלך לנוח קצת על הספסל עכשיו.

אני ממשיכה בשיגרת האימונים שלי. קשה לומר שאני מתמידה, אבל גם לא נעלמת לחלוטין מהשטח. פעם?פעמיים בשבוע אני מזיזה את עצמי לפארק. לבד. דווקא כשאני לבד, אני מבינה את חשיבותה של קבוצה. מי שרוצה לרוץ, מוטב שימצא לו פרטנר. קשה לי להתמיד, ואני מגלה שהרבה יותר קל להבריז כשאת קובעת אימון עם עצמך, ואז מחליטה עם עצמך שמגיעה לך עוד שעת שינה בבוקר. גם כשאני באה לאימונים האישיים שלי, אני מוותרת לעצמי די בקלות. מדי פעם רצה למרחקים מינימליים, רוב הזמן הולכת.

ואז אני הולכת יותר לאט.

לשמחתי, אני לא סופגת הטרדות. כשאני עם חולצה צהובה אני מקבלת קריאות "צהוב עולה זה מכבי", אבל בולעת את העלבון. אני יכולה לחיות עם זה שיחשבו שאני אוהדת מכבי ת"א, אבל לא עם דפיקות הלב האלו. מה קורה ללב שלי? למה הוא משתולל ככה? מסביבי אצנים. למה הם רצים כל כך מהר? לאן הם ממהרים? למה לא נראה שכואב להם בכלל?

כשלאדם מן היישוב כואב, הוא הולך לפסיכולוג. כשלעיתונאית כואב, היא מתקשרת למומחה. מנהל מחלקת הספורט של עיריית תל אביב, מוטי אמברם, מקשיב לטענות שלי ולא טורק את הטלפון. אין לו הרבה ברירה, בעצם. "הליכה זה בסדר גמור", הוא מנסה לעודד אותי לא לוותר, "אבל ריצה זה יותר טוב. היא משתפת את המערכת האירובית בצורה פעילה יותר, מעבידה יותר את הלב ואת הריאות ואת כל המערכות. זה משפר את אורח החיים ואת איכות החיים".

"אל תדכא", אני אומרת לו ומרגישה שאני עומדת תכף לבכות, "גם ככה קשה לי".

"אנחנו בעד שכולם ילכו בתור התחלה, ומי שמוצא לנכון - שירוץ".

אתה רץ?
"אני הולך הרבה, ומדי פעם רץ. אני מגיע מענף השיט, הייתי שייט מקצוען, והיום אני שט ביאכטות ובסירות קטנות ומאוד נהנה".

תגיד, במירוץ יהיו מדליות לכולם, נכון? גם למי שילך.
"נכון".

אני שוקלת שוב להשתתף. שיחה לאמא שלי, המלווה באיומים מפורשים הקשורים לצוואה (שלי!), מורידה אותי מזה. אני אעודד מהיציע.

אז אחרי שגמלה בליבי ההחלטה לפרוש (אני שומעת את הצחוק שלכם עד כאן, וזה כואב לי), התמלאתי במוטיבציה. בשישי הבא הגעתי לאימון הקבוצה. פ?יר, התגעגעתי. שבועיים לפני שריקת הזינוק, החבר'ה במצב הרבה יותר טוב מכפי שזכרתי. אה, אז ככה נראים אנשים שמתאמנים בקביעות. הם גומאים את הסיבובים בריצה קלילה, רזים יותר מכפי שהיו בתחילת ינואר, רובם נראים מוכנים לטרוף את המסלול. הקבוצה שינתה פניה, אני מזהה את רוב החברים, אבל יש גם חדשים. בחור אחד משוהם הביא את אשתו, ועכשיו יש לנו זוג בקבוצה (המרתון היה בכלל רעיון שלה, הוא נדלק מייד, נרשם ראשון וסחב אותה לקבוצה). שתי המצטרפות הטריות הן קטינות בנות 28, ריקי וטללית, רואת חשבון ומורה. רק חודש הן באימונים, וכבר מצבן הגופני הרבה יותר טוב משלי.

בהיעדרי נוצרו כאן קשרים וחברויות. האנשים כאן כבר מצוידים בניידים זה של זה. הם נפגשים אחה"צ לקפה ובשישי לפני שבועיים רצו על שפת הים, בשעה שבה אני כנראה ישנתי וחלמתי שאני רצה.

"יש להם גם מוטיבציה וגם יכולת", מחמיא ניב, מדריך חלופי, לחבריי לקבוצה. "יופי! יופי!" הוא מעודד את המובילים, "יאללה, מצטיינים, עוד סיבוב". אני נצמדת לחלופי, מחכה שהוא יתבלבל סופית מהתפקיד שלי בעלילה. זה לא עובד, הוא לא מוותר לי.

"את באת לרוץ". הוא לא שואל, הוא קובע. אני מגמגמת משהו, אבל הוא שולח אותי לסיבוב. אני נוטשת את העמדה ורצה עם כולם ("רצה" = ריצה קלה מאוד, משולבת בהליכה פרועה ולא אסתטית במיוחד). תוך כדי אני מגלה שהמדריך הקבוע, נו, כפיר, נעדר כי הוא בדיוק משתתף במרתון ירושלים. המחליף ואני לא מכירים, ולכן הוא מרשה לעצמו לתזז אותי כהוגן. "את יודעת איפה אנחנו משתפרים? במקום שלא נוח לנו", הוא יורה לעברי.

אני רוצה להסביר לו שזו לא עצלות אלא פחד אמיתי. משהו שמרגיש לי פחות כמו כאב שרירים ויותר כמו ניידת של שח"ל, אבל אני יודעת שזה נשמע קלוש. החלופי רואה לפניו פדלאה בת 34, אני רואה ערכת החייאה.

"סיבוב ריצה קל, תנסו לדבר תוך כדי", מכריז ניב, ואני מבינה שזה הצ'אנס האחרון שלי להיצמד למוביל הטור, אביב. "בהתחלה הצבתי לעצמי יעד של 55 דקות למירוץ של 10 ק"מ", הוא אומר בעיניים בורקות, כאילו המספרים יעשו עלי איזה רושם. "עכשיו אני מאמין שאני יכול לעשות את זה ב?50 דקות". אביב, מתכנת עצמאי, התמכר חזק לריצה. הוא נדלק על הקבוצה, וחרף הסקפטיות של הסביבה ושל עצמו, הצליח להתמיד. עכשיו הוא מוביל את הקבוצה (כשהוא לא מנסה לרוץ בקצב שלי לצורכי שיחה) ומתאר לי שיגרת אימונים של ארבע?חמש פעמים בשבוע, כולל ריצות לילה. לי זה נשמע מטורף, הוא מרגיש שזכה בתחביב לחיים. "כבר שאלתי את כפיר מה יהיה עם הקבוצה אחרי המרתון, והוא אמר שזו בעיה, כי בלי מטרה, קבוצות ריצה כאלו דועכות. אולי אצלנו זה יהיה אחרת". אני מתחייבת לבוא לרוץ עם קבוצת הפוסט גם אחרי המרתון, מתבססת על ההנחה שקבוצה כזו כנראה לא תקום לעולם.

כשאנחנו חוזרים לריצה אמיתית, האמת העירומה מתגלה. האגף הדרומי של הקבוצה, שבו גלית המתמידה, ר' ואני, מזדנב לו מאחור. אנחנו עוסקות בדברים חשובים יותר מריצה: בחורים ודייטים. כל אחד ועולם התוכן שלו. שתי האמהות החד?הוריות כבר הבינו שבקבוצה שלנו אין רווקים מתאימים עבורן, אבל לא איבדו תקווה. "כדאי לייסד מרתון פנויים?פנויות", קובעת גלית תוך כדי ריצונת, "וזה צריך לכלול גם סימון גילאים - 30, 40, 50 - שכל אחת תדע למי כדאי לגשת, ומי מראש הוא בזבוז זמן. נגיד 30 - צעיר מדי, 50 - זקן מדי". נראה לי שהיא כבר גילגלה את המחשבה הזו בראש הרבה זמן.

שוב חוזרים הספרינטים - אני מגלה שבריצות קצרות מאוד, כולל מנוחה לכתיבה, אני די חזקה - ושוב מגיע סיבוב ריצה מקיף. אני שוקלת את המשך דרכי. "תעשו מה שאתם יכולים", מקפיד ניב לומר, ושוב צפים ועולים הזיכרונות מהתיכון. אני לוקחת את המשפט שלו ומאמצת אותו: הספסל נראה כה קורץ ומפתה!

אנחנו במתיחות ובשיחת סיכום. צחוקים. נוצר פה הווי. לא ביליתי איתם מספיק בשביל להרגיש זרה מוחלטת, אבל אני גם לא מסמר הערב. בכל מקרה אני יכולה להעיד שהאנשים פה יחסרו לי. אולי אראה אותם מדי פעם בסיבוב בפארק רמת גן, אבל זה לא יהיה אותו דבר. לא בטוח שכולם ימשיכו לרוץ בפארק. לא בטוח שכולם ימשיכו לרוץ בכלל. אולי נחלוף זה על פני זה בריצה איטית ונהנהן לשלום, בקטע של סטוץ שהיה ואיננו.

אני כבר לא אביא מדליה, אבל רובם הגדול כן. הם הולכים לרוץ, והם יצליחו לסיים, אני חותמת על כל אחד ואחת מהם. אז אביב, גלית, שירלי, עופר, טללית, ריקי, ר' וכל האחרים: אני לא אשכח אתכם. אל תהיו סנובים, וכשתראו אותי בפארק, תעשו שלום עם הראש. אני אהיה זו שהולכת בקצב ממוצע, עם התיק על הגב, ומדברת בנייד.

shirz@israelhayom.co.il