שובו של האיש בעל אלף הפרצופים

נחזור רגע תשע שנים אחורה, לנקודה שבה הכל נעצר. דיוויד בואי היה אז בעיצומו של המסע העולמי שלו, "A Reality Tour" - הכרטיסים נחטפו, 722 אלף איש צפו ב?112 הופעות, שהתפרסו על פני שמונה חודשים וארבע יבשות; הקצב היה אינטנסיבי, והביקורות היללו. אולם ככל שהטור התקדם, כך הוא גם החל להשתבש. במאי 2004 בוטלה הופעה לאחר שעובד במה קיפח את חייו בתאונה; חודש וחצי לאחר מכן, באוסלו שבנורבגיה, זכה בואי לקריאות בוז וקטע את ההופעה לאחר שמעריץ השליך עליו סוכרייה על מקל, שממש ננעצה בעינו השמאלית. "איפה אתה, קריפ?" קילל בואי במיקרופון. "כן, אני מנחש שקל להיעלם בתוך הקהל, ממזר".

כעבור שבוע, כשהופיע בפראג שבצ'כיה, נטש בואי פעם נוספת את הבמה בשל תלונות על כאבים עזים בכתף. הרופא קבע כי מדובר בעצב תפוס. אחרי יומיים, ב?25 ביוני 2004, עלה בואי על הבמה המרכזית של פסטיבל הוריקן בגרמניה, ושוב לא הצליח לסיים את ההופעה: הכאבים בכתף חזרו, הוא לקה בהתקף לב מאחורי הקלעים, הובהל במסוק לבית החולים עם חסימה בעורקים והוכנס לניתוח כשמצבו מוגדר קשה.

זאת היתה ההופעה האחרונה שלו. המשך סיבוב ההופעות בוטל, ושמועות על פרישה ועל מצב בריאותי מידרדר נפוצו מכל כיוון.

"התקף הלב הפתיע אותי, כי סגנון החיים שלי היה די בריא, אפילו הפסקתי לעשן", הרגיע בואי כעבור שנה באתר האינטרנט שלו. "בכל אופן, לקחתי חופש כדי לדאוג לעצמי. אני הולך לחדר כושר, לא שותה אלכוהול ומרגיש מצוין. נמאס לי מתעשיית המוסיקה, אני מרגיש כך כבר הרבה זמן. לכן החלטתי להעביר את השנה הקרובה בלי אלבומים ובלי הופעות חיות. אני צועד בכל בוקר ורואה המון סרטים. היה יום שאפילו ראיתי שלושה סרטים של וודי אלן ברצף".

"מוסיקה היא לא רק מקצוע עבורי - היא מקור החיים שלי, ולכן יהיה לי קשה מאוד להפסיק לעשות מוסיקה", הצהיר בואי בראיון ב?1991. "ברגע שאני לוקח גיטרה או מתיישב ליד פסנתר, מייד יוצאת ממני מנגינה". אולם במשך תשע שנים הוא כמעט לא היה קיים בעולמנו. מדי פעם עשה גיחה קצרה לקידמת הבמה, ושוב נעלם. הוא קפץ להתארח בהופעה של ארקייד פייר, צץ בהופעה של דיוויד גילמור ושר איתו להיטי פינק פלויד, ביצע נאמברים בטקסים ובאירועי צדקה, שר בסרטים ("שרק 2", למשל), נכח בהשקת תערוכת צילומים של חברו לו ריד, שיחק בסרט של כריסטופר נולאן "יוקרה" ובדרמה הקולנועית "אוגוסט", השתתף בתפקיד עצמו בפרק בסידרה "ניצבים" של ריקי ג'רווייס, שר עם אלישה קיז, ואפילו דיבב את דמותו של לורד רויאל היינס בפרק של "בוב ספוג" בערוץ ניקלודיאון, כדי להרשים את בתו הקטנה (הפרק, אגב, הביא רייטינג של 9 מיליון צופים והתחרה בפרק הסיום של "הסופרנוס" כתוכנית הנצפית ביותר בכבלים ב?2007).

בנו הבכור, דנקן ג'ונס, שהפך בינתיים לבמאי קולנוע, סיפק לו כמה רגעי גאווה. ב?2009 צעדו השניים על השטיח האדום בפסטיבל סאנדנס, לרגל הקרנת הסרט "ירח" שביים הבן; בואי אף הגיע לפרמיירת הסרט בניו יורק, אולם נעדר מטקס פרסי האוסקר הבריטי "באפטה", וראה בטלוויזיה איך קוטף בנו את הפסלון על בימוי. בשנים האחרונות גם נצפה בואי באירועי אופנה בניו יורק מלווה באשתו אימאן, סופר?מודל ילידת סומליה. "בלי אימאן כבר הייתי מכניס את הראש לתנור", סיפר פעם לחבר.

הוא סירב בעקשנות להתראיין. באתר האינטרנט שלו הכחיש כל העת את הידיעות על קאמבק, דחה כל הצעה שקיבל לחזור להופיע, ומדי פעם נקלט בעדשות הפפראצי מסתובב ברחובות ניו יורק עם בתו הקטנה אלכסנדריה, שנולדה בשנת 2000. את מרבית זמנו בילה באחוזת המשפחה שבצפון מדינת ניו יורק.

בואי ניסה לתקן עם אלכסנדריה את מה שהחסיר עם בנו דנקן, ותיפקד כאבא במשרה מלאה. כשהילדה היתה בת 8 סיפרה אימאן לצהובון הבריטי "סאן" כי בעלה מנסה להעביר לבתם חינוך מוסיקלי, אך היא מסרבת להקשיב לו. "לפני שבועיים אלכסנדריה הקשיבה לשירים של הילארי דאף, ודיוויד פשוט עזב את החדר. הוא חושב שהיא צריכה להאזין למוסיקה מחתרתית".

עשר שנים חלפו מאז האלבום האחרון, תשע שנים מאז התקף הלב, וכשכל העולם כבר הפנים שבואי לא חוזר, הגיע יום הולדתו ה?66. ב?8 בינואר האחרון, ללא שום רמז מוקדם, עלה לפתע ביו?טיוב סינגל חדש וטרי, "?Where Are We Now". במהרה התפשטו החדשות והרעידו את עולם המוסיקה: האלבום ה?24 של דיוויד בואי, "The Next Day", הוקלט בחשאי ועומד לצאת במארס.

דיוויד בואי, הרוק?סטאר הראשון, תמיד ידע להקדים את זמנו, להתחדש ואז להמציא את עצמו שוב מחדש. אם זה בכניסה לגלאם רוק של שנות השבעים או לדיסקו של האייטיז; או בצד השיווקי, כשהיה הראשון להציע סינגל להורדה בחינם באינטרנט, עוד ב?1997; ואפילו בשבועות האחרונים, כששיחרר קליפים ליו?טיוב ואיפשר האזנה חופשית לאלבומו החדש באייטיונס, שבוע לפני מועד יציאתו הרשמי. הוא בנה לעצמו פרסונה ואז זרק אותה ועטה על עצמו אחת חדשה - הוא היה גברי ונשי, פרוע ומיושב, חייזר בשם זיגי סטארדאסט, ובעצם, כמעט כל מה שתחשבו עליו, בואי כבר היה שם.

הוא נולד בבריקסטון, לונדון, ב?1947 בשם דיוויד ג'ונס. בגיל 12 התאהב במוסיקה, כשאביו הביא הביתה תקליט עם שירו הראשון של ליטל ריצ'רד, "טוטי פרוטי". "הלב שלי כמעט התפוצץ מהתרגשות", סיפר פעם, "הצלילים מילאו את החדר באנרגיה ובצבעים. הרגשתי שאני שומע את אלוהים".

דיוויד הקטן החליט שהוא רוצה לעשות מה שריצ'רד ואלביס פרסלי עשו - לעמוד מול קהל ולתת להם הרגשה שמדובר במשהו שהם לא ראו לפני כן. תפיסת העולם הזאת כיוונה אותו בכל צעד שעשה בקריירה. כבר בגיל צעיר ניגן בלהקות, לרוב עם חברו ג'ורג' אנדרווד, שיום אחד בבית הספר - תוך כדי ריב על בחורה - שלח אגרוף לעינו השמאלית של דיוויד. הפציעה הרחיבה את האישון בעינו, מה שהעניק את האשליה כי צבע העין כהה יותר מצבע העין האחרת והפך לסימן ההיכר הייחודי של בואי.

בגיל 16 הוא הפך מכוון מטרה, הסתובב בלונדון וחיפש פרסום. הוא היה מוכן לעשות הכל כדי לפרוץ: להופיע בפרסומות, בהצגות ובסרטים, לשיר שירים דביקים או לשכב עם גברים מבוגרים, שיוכלו לקדם את הקריירה שלו.

אחרי שגילה שגם חבר להקת המאנקיז נקרא דיוויד ג'ונס, בחר בשם הבמה "בואי", על שם הגיבור מקרב אלאמו, ג'יימס בואי, וסכין הבואי המפורסמת שלו, שנחשבת לאחת הקטלניות שנוצרו אי פעם. בזמן שהקריירה המוסיקלית שלו עדיין דישדשה, השתתף בואי בהצגות מחתרתיות והצטרף ללהקתו של לינדזי קמפ, שם התנסה בריקוד ובפנטומימה. ב?1964, בגיל 17, השתחל לתוכנית של הבי.בי.סי והתראיין כמי שייסד את "הליגה הבינלאומית לשימור השיער הטבעי", אגודה סמי?דמיונית שטענה להתנכלויות לנערים עם שיער ארוך. "הגיע הזמן שנתאחד ונגן על התלתלים שלנו", אמר בחיוך למראיין.

בואי אוהב מוסיקה על כל צורותיה, ויש לו חיבה מיוחדת למחזות זמר ולדיוות מוסיקליות מהדור הישן, וגם למדע בדיוני. בתור מוסיקאי שעדיין חיפש את עצמו בסיקסטיז, הוא הושפע המון מהביטלס, הסטונס, הקינקס, קלפטון והיארד?בירדס. שני אלבומיו הראשונים היו בעיקר תערובת של פופ ופולק, ועד גיל 20 הוא נחשב לכישלון. ב?1969, יום לפני נחיתת אפולו 11 על הירח, יצא להיטו הראשון, "Space Oddity" - בלדה על מייג'ור טום, אסטרונאוט שאבד בחלל. הבי.בי.סי השתמשו בשיר במהלך שידורי הנחיתה ההיסטוריים, והלהיט זינק למקום החמישי במצעד הבריטי.

בואי הצעיר ניצל את מראהו החיצוני ואת הפתיחות המינית שלו כדי להתחבר עם האנשים הנכונים, להתערבב בקהילות שונות ומגוונות, וגם להעצים את הפרסונה שלו. הוא ניהל רומנים עם נשים ועם גברים וסיפר בראיונות לתקשורת כי הוא הומוסקסואל - משהו שבאותם ימים היה טאבו. הוא התחתן עם אנג'לה בארנט והזוג ניהל אורח חיים פרובוקטיבי וצבעוני, וגם נישואים פתוחים. ב?1971 נולד בנם דנקן.

"אנג'לה העניקה לדיוויד תמיכה אדירה בתקופה שבה החל לצמוח ולפתח ביטחון כפרפורמר", סיפר מאוחר יותר המפיק טוני ויסקונטי. היא תמכה בו כשאביו מת מדלקת ריאות באוגוסט 1969; פגי, אמו, העדיפה לטפל בבעלה בכוחות עצמה ופנתה לעזרה רפואית באיחור ניכר. דיוויד האשים אותה במות אביו, ולא סלח לה על כך.

אלבומו השלישי, "The Man Who Sold The World", היה יצירה משותפת ועוצמתית עם ויסקונטי ועם הגיטריסט מיק רונסון. בואי התנסה בו ברוק כבד, הקדיש שיר לאחיו המעורער בנפשו, שר על יחסי מין עם אלוהים והשטן, והדגיש את חזותו האנדרוגינית. זאת היתה יריית הזינוק לתקופה הפורייה והמוצלחת ביותר בקריירה שלו - בזה אחר זה שיחרר שלושה תקליטים אגדיים, שביססו אותו ואת המיתולוגיה שלו כיוצר הכי משפיע של אותה תקופה. ב?1971 היה זה "Hunky Dory", שכלל מחוות רבות לאליליו של הזמר, סגנונות שונים ולהיטים נצחיים. בשנה שלאחר מכן שיחרר את אחד האלבומים החשובים והמשפיעים בהיסטוריית המוסיקה - "The Rise And Fall Of Ziggy Stardust And The Spiders From Mars" (אלבום קונספט המספר את סיפורו של חוצן אנדרוגיני בשם זיגי סטארדאסט, רוק?סטאר אולטימטיבי, המגיע לכדור הארץ שעומד להיחרב).

בתפקיד זיגי, בואי חירפן לחלוטין את הנוער באנגליה השמרנית והנאיבית של תחילת הסבנטיז. הוא היפנט אותם במראהו ובדמותו הלא ברורה, הציג להם שירים עשירים ומורכבים עם חדשנות ועם כתיבה קלאסית. במהרה התפתחה כת מעריצים שהתלבשה כמו זיגי והזדהתה עם בעיות הזהות של כוכב הרוק החוצני עם השיער האדום והעיניים המיוחדות. האלבום אף שימש מקור השראה לתרבות הפאנק, שהתפתחה בהמשך העשור. בינתיים גם ארה"ב גילתה את בואי, וכעבור שנה הוא הוציא את "Aladdin Sane" - מעין תיאור של מסע ההופעות שערך זיגי באמריקה.

בואי החל להוציא סכומים אסטרונומיים על הפקות תיאטרליות מוגזמות ועל אביזרים בימתיים והקיף עצמו בשומרי ראש. באותן שנים, עם התפרקות הביטלס ואגדות רוק אחרות שמתו בגלל בעיות שתייה או סמים, הרוק הפך קודר ואפור, אבל בואי - עם הפרצוף היפה והלוק הנרקומני השדוף - הצליח לשמר את הזוהר והצבעוניות. הוא היה מתאפר ומחליף תלבושות כל הזמן, ובאמצעות זיגי סטארדאסט שימש מקור השראה למיליונים. הם ראו בו אייקון פופ המייצג את החופש על כל גווניו - מחופש הדיבור, דרך החופש להתלבש ולהתאפר ועד החופש המיני.

ב?1973 הודיע בואי במפתיע לקהל בלונדון, רגע לפני שהחל לנגן את "Rock 'n' Roll Suicide", על פרישתו של זיגי. "זאת לא רק ההופעה האחרונה שלנו בסיבוב, אלא ההופעה האחרונה שאי פעם נבצע. ביי ביי, אנחנו אוהבים אתכם", הכריז בלי שאפילו הודיע על כך קודם לכן לחברי הלהקה, שעמדו לצידו על הבמה המומים. בבת אחת, בואי פיטר את חבריו מהלהקה.

"התחלתי לכתוב חומרים לפרויקט אחר לגמרי, והייתי מותש ומשועמם מכל הקונספט הזה של זיגי", סיפר כעבור שנים. "לא הצלחתי להעניק להופעה את תשומת הלב המתאימה... הייתי מבוזבז ואומלל".

אחרי הפרידה מזיגי והעכבישים, החל בואי לחפש את דמותו הבאה, ואט אט הפך לדוכס הלבן והרזה. אלבומו "Diamond Dogs", שיצא ב?1975, הכניס בפעם הראשונה שיר שלו למקום הראשון גם במצעד האמריקני ("Fame", שכתב וביצע עם ג'ון לנון), אולם בואי כבר היה בשלבי התפרקות מתקדמים. "לא הצלחתי להבין אם אני כתבתי את הדמויות האלו או שהן כתבו אותי, או שבעצם השלמנו זה את זה והיינו אחד", סיפר.

בואי חשש כי הזהויות השונות שלו יובילו אותו לכדי שיגעון. היה לו ממה לחשוש: אמו פגי אובחנה כנמצאת על גבול הטירוף, ושלוש מאחיותיה סבלו ממחלות נפשיות. טרי, אחיו למחצה, נכנס ויצא מבתי חולים לחולי נפש וניסה להתאבד כמה פעמים, עד שעשה זאת בהצלחה כשנשכב על פסי רכבת. להלוויה בואי לא בא, אבל שלח פרחים וצירף מכתב פרידה. "היו יותר מדי התאבדויות במשפחה שלי", הסביר בואי בראיון ב?1993. "כל עוד אוכל לתעל את כל מה שיש לי בתוך הנפש אל המוסיקה שלי, אוכל לדחוף את השיגעון הרחק ממני".

העבודה האינטנסיבית ותרבות הרוקנרול דחפו אותו לקוקאין. הוא התמכר לסם (אשתו טענה כי צרך קוק בשווי 200 דולר ליום), הדיבור שלו הפך מהיר ובלתי הגיוני, והוא שיחרר הצהרות הזויות על פאשיזם ועל היטלר ("היטלר היה הרוק?סטאר הראשון", אמר בראיון ל"פלייבוי" ב?74'. "תסתכלו על הסרטים שלו, תראו איך הוא זז. אני חושב שהוא טוב לפחות כמו ג'אגר"). צילום של בואי מצדיע במועל יד באירוע יחצנות חולל שערורייה גדולה. הוא דיבר על פרישה, פיטר את אמרגנו, השיל קילוגרמים רבים ממשקלו והחל דועך לתוך עולם של פרנויות.

את התקופה שבה הסתגר בואי בביתו בסוף 1975 שיחזר גלן יוז (דיפ פרפל) בביוגרפיה של הכוכב: "דיוויד לא ישן אף פעם. אף פעם. הוא היה בסערת קוקאין, רצה לדבר על כל מיני דברים מוזרים שקשורים למכשף אליסטר קראולי ולנאצים. הוא היה משונה מאוד. משונה ואחוז מאניה. כל הזמן על סף פרנויה. הוא דיבר בלי סוף, ולא הבנתי בכלל על מה הוא מדבר. היו שם הרבה סקס והמון הוללות. הדילר שלי היה תמיד בבית, אף פעם לא נגמר לנו הקוקאין".

"שילמתי על זה בדיכאון הכי גדול בחיים שלי", סיפר בואי לימים. "המצב הנפשי שלי היה על הפנים. הנפש שלי פשוט נשברה לרסיסים. היו לי הזיות 24 שעות ביממה".

בשלב מסוים השתכנע בואי כי מכשפות שחורות רודפות אחרי הזרע שלו ומתכוונות להשתמש בו כדי לברוא ילד שיוקרב לשטן. הוא הזמין לביתו מכשפה לבנה ממנהטן, וזו גירשה עבורו את השדים, "שהתמקמו בבריכת השחייה". המכשפה אף כתבה בשבילו לחשים וכישופים כדי שיוכל להשתמש בהם לגירוש השדים, אם יחזרו.

ב?1977 נפרד מאשתו הראשונה אנג'לה, אחרי שניסתה להתאבד בתום ריב גדול סביב גידול הילד. היא כמובן ניצלה את הפרידה כדי לכתוב ספר על חייהם המשותפים, כולל תיאורים מפורטים על חיי המין הפוריים, ועל היום שבו שבה הביתה ומצאה את בעלה במיטה עם מיק ג'אגר, סולן האבנים המתגלגלות.

זמרת הליווי אווה צ'רי חשפה בספר על חייו של ג'אגר כי "למיק ולדיוויד היתה אובססיה מינית זה לזה. למרות שהייתי איתם במיטה הרבה פעמים, בעיקר הסתכלתי עליהם מקיימים יחסים". שפנפנת הפלייבוי ביבי בואל סיפרה לאחרונה כי יצאה עם כל אחד מהשניים באותו זמן, ללא ידיעתם, וכשהם גילו על כך החלו לנסות לפתות אותה להצטרף אליהם לאורגיות. "הייתי מקבלת מהם שיחות מוזרות בשלוש לפנות בוקר. הם היו מזמינים אותי להצטרף אליהם למיטה עם ארבע נשים שחורות יפהפיות, או ארבעה גברים שחורים".

ויסקונטי, שהתגורר בביתו של הזוג עם מוסיקאים נוספים, סיפר איך דיוויד ואנג'לה היו חוזרים הביתה יחד ממסיבות, כשכל אחד מביא איתו סטוץ שמצא במועדון. "לא היה לי מושג מה הולך בחדר השינה שלהם", סיפר, "אבל יכולנו לשמוע עד חדר השינה שלנו את כל הצחוקים והצעקות והגניחות שעלו מהחדר שלהם".

ב?1983 סיפר בואי למגזין "רולינג סטון" כי "הבי?סקסואליות היתה הטעות הכי גדולה שעשיתי. תמיד הייתי הטרוסקסואל בארון". כעבור 20 שנה, כשעומת עם הציטוט הזה, הסביר בראיון ל"בלנדר מגזין": "לא היתה לי בעיה שאנשים יידעו שאני דו?מיני, וידעתי לנצל את זה יפה מאוד. זה הדבר הכי טוב שקרה לי, כל עוד זו היתה התנסות מינית. הבעיה היתה שהדו?מיניות הפכה להיות הכותרת שלי בארה"ב לתקופה ארוכה מדי. אמריקה היא מקום פוריטני מאוד, ואני חושב שזה הפריע לי בדברים שרציתי לעשות".

ב?1976 העתיק בואי את מגוריו למערב ברלין, כדי להתנקות ולקחת את עצמו בידיים. הוא חלק דירה עם איגי פופ, הפך לשתיין כבד, ודו?וח כי לפחות פעם אחת הקיא בסמטה באמצע הלילה וקרא אל עוברי אורח המומים: "בבקשה, תעזרו לי". הוא עבד עם בריאן אינו וספג השראות חדשות מסצנת המוסיקה הגרמנית וגם מהמלחמה הקרה, ששררה בעיר החצויה. שלושת אלבומיו הבאים קיבלו את הכינוי "טרילוגיית ברלין"; הם לא זכו להצלחה מסחרית, אבל עזרו לבואי להמציא את עצמו מחדש פעם נוספת.

"(Scary Monsters (and Super Creeps", שיצא ב?1980, סימן את תחילת השינוי. הוא הנפיק להיטים ושימש מקפצה לסאונד הסינתיסייזרי הקופצני של האייטיז. המעריצים שזנחו אותו גילו פתאום בואי חדש, שהעלה במשקל, השתזף והתפאר במראה בריא ובפנים מחייכות. האלבום "Let’s Dance" מ?1983 זכה להצלחה מסחררת, שהחדירה אותו עמוק לתוך המיינסטרים, הפכה אותו למגה?סטאר והוציאה אותו לסיבוב הופעות עולמי.

בד בבד המשיך בואי להופיע בסרטים, לרוב בתפקידים ביזאריים - חייזר בסרט "האיש שנפל לכוכב אחר" (1976), ערפד בסרט "הרעב" (1983), מלך הגובלינים ב"המבוך" (1986), או חבוש פאה לבנה משונה בסרט של "טווין פיקס" (1992).

אחרי ההצלחה המחודשת של שנות השמונים, משהו נתקע במכונת הרוקנרול. בעשור שלאחריו התרסק בואי מסחרית, ואלבומיו נכשלו. הוא התקשה להוציא להיטים חדשים, אם כי ידע לתחזק בהצלחה את דמותו המיתית. הוא התנסה ברוק אלטרנטיבי ואלקטרוני, כתב מוסיקה למשחק מחשב (שבו אפילו הופיע עם אימאן כאחת הדמויות), קיים מסע הופעות רווחי ברחבי העולם והפך לבריטי השני הכי עשיר בתעשיית הבידור, מייד אחרי פול מקרטני, עם שווי נכסים שהוערך לפני כעשור ב?510 מיליון פאונד.

בשנת 2000 ערך מגזין המוסיקה "NME" משאל בין 150 אמנים, תקליטנים ובעלי לייבלים כדי להבין מי האמן שהכי השפיע עליהם, ובעקבות כך על תעשיית הרוקנרול כולה. הביטלס הגיעו למקום השלישי, רדיוהד למקום השני, ובואי השתלט על המקום הראשון. "זה הימם אותי", הודה כששמע את התוצאות.

"Look into my eyes, he tells her / I’m going to say goodbye, he says, yeah" - אלו המילים שבהן בחר בואי לפתוח את השיר הראשון באלבומו החדש, ששבר עשר שנות שתיקה. המבקרים מיהרו להלל, לנתח כל שורה וכל מסר שיסביר את פשר הקאמבק. "Here I am, not quite dying", הוא מכריז בפזמון של שיר הנושא "The Next Day", ונראה כי דווקא מבט על העבודה שמאחורי הקלעים יכול לפענח קצת מיהו דיוויד בואי של ימינו.

"לפני שנתיים וחצי דיוויד לקח אותי, את גרי לאונרד ואת טוני ויסקונטי ומצא כמה אולפנים זולים ונידחים, כדי לשמור על פרופיל נמוך", שיחזר למגזין המוסיקה "Uncut" המתופף סטרלינג קמפבל, שהצטרף לבואי ב?1992 וניגן איתו עד הפרישה. "הוא ניסה המון רעיונות שהיו לו, ואנחנו אפילו לא היינו בטוחים אם בכלל הולכים להקליט את זה. וככה היינו כולם בתוך חדר חזרות, וניג?נו איתו, מה שלא קרה הרבה זמן. עבדנו על חומרים נורא בוסריים, ואז דיוויד התחיל כל הזמן לשנות דברים, כך שכבר לא ממש ידעתי מה אני מנגן".

"אם אנשים מחפשים את בואי הקלאסי, הם ימצאו אותו באלבום החדש", סיפר ל"בילבורד" המפיק ויסקונטי, שעבד איתו גם באלבומיו הגדולים משנות השבעים. "אם הם מחפשים את בואי המתחדש, עם הכיוונים החדשים, הם ימצאו אותו באלבום הזה. הוא חזק ויפה. כבר מההתחלה היה ברור שהשירים מהממים, אפילו בגירסת הדמו שלהם".

הגיטריסט גרי לאונרד, שהיה המנהל המוסיקלי של סיבוב ההופעות "ריאליטי", מודה כי עבורו זאת "היתה חזרה למקום מוכר ולנקודה שבה הפסקנו. בואי קרא לי ואמר: 'רק תסמוך עלי ותביא איתך את הגיטרה המועדפת עליך'. כולנו התאספנו מסביב לפסנתר, ודיוויד ניגן דמו גולמי של משהו שהוא עבד עליו בבית או של החומרים שהרכבנו יחד ב?2010. ואז כל אחד הלך לעמדה שלו והתחלנו לעבוד על הצלילים ועל הרעיונות. הסשנים התקדמו במהירות, אבל לא בחיפזון. דיוויד אוהב לעבוד קשה ולהשלים את הכל בזריזות. היו זמנים שבהם עבדנו על שיר והוא היה כותב מילים במקביל. זה כל כך מספק לעבוד איתו, הוא הזמר היחיד אי פעם שביקש ממני לנגן חזק יותר: 'הצליל נהדר, גרי. אתה יכול להגביר אותו, בבקשה?' הוא היה מבקש ממני".

בסך הכל הקליטו החבר'ה 29 שירים. כמחציתם כלל לא נכנסו לאלבום. ההקלטות נעשו כמו פעם, בתוך אולפן ההקלטות, כשמנגנים לייב את התבנית הבסיסית של השירים. "זה יצא אורגני מאוד", מספר המתופף זאקרי בלפורד. "דיוויד פשוט היה מאושר והשתוקק להמשיך את המומנטום, כי זה בדיוק הדבר שהזין אותו. האלבום הזה מזכיר את ההקלטות המוקדמות שלו, שנעשו בדרך דומה. זה מילניום חדש, הוא לא ניסה לעשות סאונד שמזכיר את החומרים הישנים שלו. בשיר אחד שיניתי את המקצב, ודיוויד אמר: 'אני אוהב את זה', ולקח את השיר לכיוון חדש לגמרי".

ארל סליק, שמלווה את בואי לפרקים כגיטריסט מוביל מאז 1974, מוסיף: "כל העסק היה כל כך סודי, שנפגשתי לקפה עם גרי לאונרד כמה פעמים, והוא בכלל לא סיפר לי שהוא היה שם לפניי. כשגיליתי את זה, אמרתי לו 'אתה ממזר', אבל כולנו הבנו עד כמה חשוב לשמור על סודיות. זאת היתה דרישה של דיוויד. אחרי 40 שנה של עבודה עם הבן?אדם, אתה מוכרח לכבד אותו".

הבסיסטית גייל אן דורסי, שהופיעה עם בואי בניינטיז, ובאלבום החדש עשתה קולות רקע ושרה איתו דואט באחד השירים, מספרת כי "הדבר הבולט שהבחנתי בו אצל דיוויד הוא שהוא מרגיש נורא נוח בתפקיד עצמו, הוא לא צריך עוד להוכיח משהו למישהו. אז הוא די רגוע ומאוד נהנה מכל התהליך הזה של יצירת המוסיקה. אני לא חושבת שאי פעם ראיתי אותו במצב הזה".

nirw@israelhayom.co.il