אור בקצה מנהרת האפליה באקדמיה

כמחצית מהלומדים לכל התארים הן נשים, אך רק כחמישית מהפרופסורים, ושבריר מהזוכים בפרסים מדעיים. לרגל יום האישה, מנכ"לית קרן וולף מבשרת כי המגמה החלה להשתנות

ליאת בן דוד
08/03/2013

"אין לך מה לפנות לפרופסור ג'. הוא אמר, ואני מצטט, שהוא לא יקבל יותר סטודנטיות כי נמאס לו להניק". את הדברים האלה אמר לי עובד מחקר באחת המעבדות בארץ, בה ביקשתי לבדוק את האפשרות לעשות עבודת דוקטורט. הוא הביט במבט המזועזע שעל פניי בעיניים משועשעות. "מה את מתפלאה כל כך?", תהה. "הוא לא רוצה חוקרות שנכנסות להיריון ויוצאות לחופשת לידה". כך, בהבל פה מזלזל, פטר עצמו אותו פרופסור ממחצית פוטנציאל החשיבה האנושי.

גדלתי בחממה מוגנת היטב. הוריי לימדו אותי שאוכל להיות מה שרק ארצה. מעולם לפני כן לא נתקלתי באפליה על בסיס מגדרי, וכששמעתי שמועות על קיומה ביטלתי אותן כרגשי נחיתות של נשים. ופתאום זה היה שם, לפניי, במלוא הכיעור המקומם.

בסופו של דבר עשיתי את הדוקטורט שלי במעבדה אחרת. הייתי סטודנטית יחידה מתוך ארבעה. במהלך חמש שנות מחקר, כולנו נעדרנו פחות או יותר אותו זמן - מי בגלל מחלות (כולנו), מי בגלל מילואים (הם) ומי בגלל חופשת לידה (אני). נכון שעברו מאז כמעט 30 שנה, אבל תחושת הכעס נשארה.

עוד בוואלה!

ארוחה שלמה בסיר אחד: תבשיל צ'ילי קון קרנה על מדורה בשטח

וואלה! רכב בשיתוף דאצ'יה

אישה לא מצאתי

אחת הדרכים שבהן אנו נוהגים להוקיר את המצטיינים שבינינו היא באמצעות פרסים. בדיקה מהירה של סטטיסטיקת הזוכים בפרסים העיקריים במדעים בארץ ובעולם חושפת את הנתונים הבאים: בפרס נובל, המוענק מאז 1901, היו עד כה רק 2.7% מהזוכים בפרסים המדעיים נשים. כך גם בפרס וולף הישראלי, המוענק מאז 1978. בפרס ישראל זכו מעט יותר - 4.2% מהזוכים במדעים הן נשים. התמונה הזו אינה מפתיעה. עד שנת 2000, היו רק חמש נשים חברות באקדמיה הלאומית למדעים של מדינת ישראל (בהן כלת פרס נובל לכימיה פרופ' עדה יונת).

ימהרו החשדנים להציע הסבר: ייתכן שפשוט יש הרבה יותר מדענים-גברים מאשר נשים? ובכן, זה אפילו לא קרוב למציאות: כיום, במדינת ישראל ניתן למצוא יותר נשים מגברים כמעט בכל אחד משלושת התארים הגבוהים. ובכל זאת, כשבוחנים את שיעור הנשים בסגל האקדמי, המספרים צונחים במידה ניכרת: רק 19% מהפרופסורים במדינה הן נשים.

באופן מסורתי, נשים תפסו מקום מזערי בהשכלה, אם בכלל. "א?ד?ם א?ח?ד מ?א?ל?ף, מ?צ?את?י--ו?א?ש???ה ב?כ?ל-א?ל??ה, ל?א מ?צ?את?י" (קוהלת, פרק ז', פסוק כח'). חז"ל הרחיבו ואמרו: מאלף תלמידי תורה, רק מאה ימשיכו ללמוד הלאה, מתוכם יתעמקו אף יותר רק עשרה, ומתוך אלה, רק אחד יגיע לדרגת היכולת האינטלקטואלית הגבוהה ביותר. גם האקדמיה בנויה כך: אנו מכשירים אלפים, מתוכם מעטים יותר ימשיכו לחקור ולבחון את שאלות קיומנו, ורק בודדים מתוכם יהיו בעלי היכולת האינטלקטואלית האקדמית היצירתית, יוצאת הדופן, הייחודית, שמעשירה את תפיסותינו ומשנה את חיינו.

בימינו, כשהחינוך זמין ונגיש לכל, היכולת לזהות ולתמוך בפרטים ייחודיים אלה מורכב אף יותר. זו מטרת עידוד המצוינות: חיזוק הטובים שבטובים, להעשרת חיי הגוף והנפש של כולנו.
ובכל אלה, "אישה לא מצאתי".

הדור הבא

כמו מרבית הפרסים המצוינים לעיל, קרן וולף מעניקה את פרסיה אך ורק על בסיס מצוינות, ללא הבדלי דת, צבע, גישה פוליטית, מצב סוציו-אקונומי, גיל או מגדר. בפרס שהוא כה נטול-מגבלות, עצוב במיוחד לראות כה מעט נשים זוכות.

הגורמים לנוכחות ההיסטורית הדלה של נשים במדע אינם שונים מהגורמים לנוכחות הדלה שלהן בכל תחום "גברי" אחר. די אם ניזכר בעובדה שנשים זכו בזכות בחירה ובהשתתפות בחיים ציבוריים לפני פחות ממאה שנה. גורמים חברתיים ומסורתיים, המפנים נשים למקצועות הומניים וטיפוליים, מצטרפים לגורמים כלכליים ותרבותיים, היוצרים יחס שונה בין נשים לגברים בכל הקשור לשכר ותנאי העסקה. זה מושרש בנו הרבה יותר מכפי שנדמה לנו. אנחנו עדיין מרימים גבה כשאנחנו מוצאים "גנן" - גבר מטפל בילדים רכים - או "מזכיר" במשרד של מנכ"לית; אנו עדיין משתאים לראות נשים המטיסות מטוסים או מנתחות בכירות בבתי חולים, ואנו עדיין קוראים לכריתת רחם "היסטרקטומי" - כריתת איבר ההיסטריה...

ובכל זאת, מתחילים לראות אור בקצה המנהרה. בשנים האחרונות, אנחנו עדים לעלייה בתכניות המחזקות את מקומן של נשים במחקר מדעי וטכנולוגי. כך, למשל, בשנת 2012, למעלה מ-50% ממסיימי לימודי הדוקטורט באוניברסיטה העברית היו נשים; בפרויקט "בשביל המחקר", המעודד תלמידי תיכון צעירים לבחור ללמוד את מקצועות המדעים, 55% ממשתתפי שנת 2013 היו בנות; התבוננות בזוכי פרס קריל, שהוא פרס חדש יחסית הניתן מטעם קרן וולף מאז 2005 לחוקרים צעירים בשנות ה-30 וה-40 לחייהם, שיעור הנשים הזוכות הוא 21% - זינוק של כמעט פי עשרה משיעורן בפרסים הוותיקים, הניתנים לחוקרים מבוגרים יותר הנמצאים כבר בשנות ה-60 וה-70 לחייהם.

ההבדל הדורי הזה עשוי להעיד על שינוי מגמה מבורך. חשוב ששינוי זה ילווה בחיזוק מקומן של הנשים גם בקרב הסגל האקדמי-מחקרי הקבוע, אחרת נמצא את עצמנו במצב שבו יותר ויותר נשים משכילות פונות למקומות אחרים בחיפוש אחר היכולת לבטא את כישוריהן, הידע והמומחיות שרכשו - היבט שכדאי שמרכזי המצוינות החדשים של פרויקט "השבת המוחות" יביא בחשבון.

נקודת אור גדולה בנושא מצאתי לפני כמה שבועות בדרום. במסגרת ביקור בתכנית לתלמידים מצטיינים בפיזיקה, נכנסתי לאחת הכיתות. כל תלמידי הכיתה, גילאי 17-18, היו מהמגזר הבדואי - ולמעלה ממחצית מהם בנות. אני מודה שהופתעתי. כמי שיודעת היטב שהגורמים לבחירת מקצוע קשורים בראש ובראשונה לתפיסות התרבותיות שנער או נערה גדלים בהם, שאלתי מה חושבים בבית על ההשתתפות שלהן, לא סתם בלימודי מדעים, אלא לימודי פיזיקה למצוינים. הן הביטו בי בתימהון. "למה?" שאלו, "מה הבעיה?"

ובזאת, הן אמרו את הכול.

הכותבת, ד"ר ליאת בן דוד, היא מנכ"לית קרן וולף, המעניקה פרסים למדענים ואמנים מצטיינים מהארץ ומרחבי העולם

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully