היה לנו הכל בוונצואלה. משפחה ענפה, עסק משגשג, מעגל חברים בתוך הקהילה היהודית ומחוצה לה ותחושה כללית שאנחנו נמצאים במקום טוב בחיים. הכל התערער כשהוגו צ'אבס נבחר לנשיאות.
איני שותפה לדמעות הצער בוונצואלה על מותו של הנשיא. עבורי, כמי שהתגוררה בעיר הבירה קראקס במשך 12 שנים, תקופת שלטונו של צ'אבס סימלה את כל מה שמנוגד לחופש, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, ובעיקר - לזהות היהודית שלי.
לוונצואלה הגעתי ב?1991 בעקבות בעלי, יליד המדינה, שאותו הכרתי במהלך שהותו בישראל במסגרת לימודיו. בקראקס הוא עבד כמעצב אופנה וניהל רשת חנויות בגדים, והעסק המשפחתי התנהל היטב, כמו בתי עסק רבים אחרים של יהודים בקהילה המקומית. אמנם גם השלטון בתקופה שקדמה לצ'אבס לא היה נקי משחיתויות, אבל הוא לפחות לא הכביד יותר מדי את ידו על התושבים היהודים ואיפשר להם לנהל בשקט את חייהם. הכל השתנה ב?1999, עם בחירתו של צ'אבס לנשיאות.
ההצהרות הרבות של צ'אבס בתקשורת נגד היהודים - כאשר כינה אותם "חזירים", הטיל ספק בשואה והאשים את ישראל ברצח הפלשתינים - תרמו לאווירת האנטישמיות שהתגברה משנה לשנה. פתאום היה מפחיד ללכת ברחוב בשעות החשיכה מחשש להתנכלויות, על בתי הכנסת ועל בנייני הקהילה היהודית הופיעו לעיתים תכופות צלבי קרס וכתובות אנטישמיות, והתחושה היתה שצ'אבס "מחמם" את האזרחים ומדבר "בשפה שלהם" נגד היהודים. הוא לא היסס לומר שהעסקים הגדולים בוונצואלה נשלטים בידי יהודים ש"שודדים את הכסף של העם", ואנחנו הרגשנו את זה בכיס. המצב הכלכלי של כולנו הידרדר ככל שעבר הזמן וזכורה במיוחד סגירתו של קניון גדול בקראקס, שבעליו היה יהודי. צ'אבס החליט להלאים את המבנה לטובת המדינה, ומשום שרבים מבעלי החנויות בקניון היו יהודים הרגשנו שהמניע הוא אנטישמי לחלוטין.
סגר על בתי הספר היהודיים
הקהילה היהודית לא סבלה רק מהתנכלות בתחום הכלכלי. גורמים מטעם השלטון היו מבצעים לא פעם מעקבים אחרי פעילויות של בתי הספר היהודיים ואחרי משפחות יהודיות עשירות, כדי לחטוף ילדים ולדרוש תמורתם כופר. במקרים אחרים, לאחר שצ'אבס השתלט על המשטרה ועל הצבא, היו כוחות הביטחון מטילים מפעם לפעם סגר על בתי ספר של הקהילה היהודית, כשהילדים בתוך המתחם והוריהם אינם מורשים לגשת אליהם, בטענה שהיהודים החביאו נשק וכי יש לבצע סריקות כדי להחרימו.
ההתנכלויות, ההגבלות והאווירה הכללית הפכו את החיים כיהודייה בוונצואלה לבלתי נסבלים, אבל קיוויתי שהעם יאמר את דברו ושצ'אבס יוחלף בנשיא אחר. מה ששבר אותי לבסוף ו"שיכנע" אותי להשאיר את הכל מאחור ולהסכים להפצרותיו של בעלי לעזוב, היה חוק האחריות על הילדים שחוקק צ'אבס: חוק זה קבע כי ילדים עד גיל 3 שייכים להורים, לאחר מכן הם עוברים עד גיל 10 לבית ספר שבשלטון המדינה ועד גיל 18 הם לומדים בפנימייה צבאית. מאותו רגע הבנתי שהעתיד שלי ושל משפחתי נמצא במקום אחר. כמעט כל המשפחה החליטה להגיע איתנו לישראל, ואילו השאר ברחו לארה"ב, לספרד, לפרו ולמדינות אחרות.