יום האישה: תנו לגברים לעזור

"שיטת השעון הגמיש שאנו נוקטים מאפשרת לאמהות לתמרן בין הבית לעבודה", אמר הקול הגברי באייטם קצר שהוגש השבוע בתוכנית בוקר בערוץ 2, בעקבות הודעתה המרעישה של מנכ"לית "יאהו" כי היא מפסיקה את נורמת העבודה מן הבית, הנתפסת כפוגעת יותר בנשים.

אני בעד שעון גמיש. הוא מנטרל את הצורך בהמצאת תירוצים שונים ומשונים לנוכח משימות היומיום המתחילות במשפחה וממשיכות בבנק ובעירייה ובהוצאת החולצות מהגיהוץ. הוא מעניק לעובד עצמאות. היכולת לנהל את הזמן מגדילה את התפוקה. אז איפה הבעיה? בעובדה שהצורך לתמרן בין הבית לעבודה מוזכר רק בהקשר של האמהות. השוויון בין המינים עדיין רחוק מלהיות מובן מאליו: נכון, התקדמנו יפה ואנו צועדות בדרך הנכונה, אבל כדי לייצר את הקפיצה הבאה דרוש מאבק אחר - השוואת נורמת העבודה המצופה מן הגברים.

האם התינוק שהעיר את הבית בצרחותיו הדיר שינה רק מעיני אמו? ברור שלא. האם התמונה שהגיעה ב?what's up לאב במהלך ישיבה שנקבעה לשעה מאוחרת מדי, ובה בתו הבוכייה מעל הכותרת "אבא, אני מתגעגעת", לא גורמת לו לרצות לעזוב הכל ולחבק אותה? ברור שכן.

הבשורה הטובה: המהפכה הזו כבר כאן, והאבות הצעירים נוטלים חלק משמעותי יותר בגידול ילדיהם. הבשורה הרעה: העבדות המודרנית שהשתלטה על המשק מאז פריצת עידן שוק המחשבים לחיינו, על תפארתו ועל קללותיו, עדיין כאן. מחד גיסא, מחוברים לבני הבית באורח וירטואלי. מאידך גיסא, רחוקים ממנו פיזית. יום עבודה בן 14-12 שעות הוא בבחינת נורמה. קריירה משמעה התמסרות כמעט טוטאלית. מעסיקים רבים עדיין אינם רואים בעין יפה גברים אשר חולקים את נטל הטיפול בילדים עם נשותיהם, מגיעים לעבודה רק לאחר שהביאו את הילדים לגן ולבית הספר ותובעים לעזוב את העבודה לפחות פעמיים בשבוע בשעות שתאפשרנה להם לאסוף את הילדים ולבלות איתם. הטובים שבהם מעניקים בונוסים לעובדים בלא הגבלת זמן. אצל האחרים, להט החרב המתהפכת מעל ראשם של שכירים צעירים המשתכרים פרוטות, למשל במשרדי עורכי דין, מתריעה בלי סוף: אם לא תעבוד כמו כולם (קרי, בלי סוף), פשוט לא תהיה כאן.

לכאורה, מצבן של הנשים עדיף: אמהות הממהרות לצאת מן העבודה הביתה מסתכנות בעיכוב הקידום, אך האבות המקדימים לצאת מסכנים את מקום עבודתם.

לצורך קביעת נורמות חדשות בעבודה, המדגישות את החשיבות שמייחסת המדינה למשפחה, דרושה חקיקה ברורה. היעד: להכריח את המעסיקים להעניק "שעות בית" גם לאבות. צעד מרומז בכיוון זה כבר קיים בחוק "יום עבודה מקוצר להורה בשירות המדינה". אך יותר מחקיקה, דרושה התארגנות של אבות בפרט ושל כל הגברים בכלל כדי להציב את הנושא על סדר היום. אי אפשר להפריז בחשיבותו של המאבק הזה. הוא שובר אי שוויון. לצד העובדה שנוכחותם של הגברים בבית תאפשר לנשים הרוצות בכך לעבוד יותר ולפתח את הקריירה שלהן, באורח פלאי משהו, יעברו כל הדיונים החשובים להתקיים בשעות המאפשרות לכולם ולכולן להשתתף.

צריך לקדם את תפיסת העולם, שלפיה מחויבותם ותרומתם של שני ההורים לתא המשפחתי צריכות להיות שוות ומשותפות. בדיוק כפי ש"יום האם" הפך ל"יום המשפחה". כל עוד נורמת העבודה לא תשתנה ומקומות העבודה לא יראו כמובן מאליו את הצורך הטבעי של האבות להיות נוכחים פיזית בחיי ילדיהם, זה לא יקרה.