הפרוטוקולים של ארדואן

מנהיגי עולם נוהגים להיפגש בהתכנסויות בינלאומיות במטרה לקדם ערכים ומטרות חיוביות משותפות, שאמורות להביא לשלום, ליציבות ולרווחה. הכנס בווינה בשבוע שעבר, לקידום פיוס והידברות בין הדתות, לא היה אמור להיות שונה. ואולם, דווקא מעל במה זו של סולידריות וסובלנות, בחר ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, לצאת בדברים שערורייתיים נגד ישראל והציונות. ארדואן כינה את הציונות "פשע נגד האנושות".

דברי ארדואן בווינה, בה הגיעה בשעתה ההשתוללות הנאצית לשיאה, הם שקר והסתה לא מקוריים - אך מסוכנים. אמירות כאלו נגד הציונות עלולות לדרדר את הקהילה הבינלאומית בחזרה לימים החשוכים באולם העצרת הכללית של האו"ם בנובמבר 1975, שם התקבלה החלטה 3379 שהשוותה בין הציונות לגזענות. החלטה זו התקבלה כמובן באמצעות הרוב הערבי האוטומטי באו"ם.

בתולדות הדיפלומטיה הישראלית, החלטה זו נחשבת לנקודת השפל החמורה ביותר ביחסי ישראל וארגון האומות המאוחדות. החלטה זו חשפה באופן המוחשי ביותר את ניסיונותיהם אויבי ישראל לעשות לה דה-לגיטימציה באמצעות הכחשת ההיסטוריה וסילופה.

ניסיונות הדה-לגיטימציה לישראל הם גלגול מודרני של האנטישמיות ההיסטורית. בימים שלאחר השואה והשמדת ששת מיליוני היהודים באירופה, הוקעה האנטישמיות ברוב המדינות ההגונות בעולם - הן כעבירה על החוק, והן כפגם מוסרי. לכן, כיום מכוונים האנטישמים החדשים את חציהם נגד מדינת ישראל והציונות, בניסיון ליצור תודעה כוזבת כאילו יש הפרדה בין הציונות ומדינת ישראל ליהדות בכללה.

אמנם לא כל ביקורת על מדינת ישראל או חילוקי דעות עם מדיניותה הם ביטויי אנטישמיות, אולם הניסיונות לבטל את זכות הקיום של ישראל והציונות הם אנטישמים, לא פחות מ"הפרוטוקולים של זקני ציון". כמו שהחלטת "ציונות-גזענות" הייתה נקודת השפל ביחסי ישראל והאו"ם אז, כך כיום דבריו האחרונים של ראש ממשלת טורקיה הם נקודת השפל ביחסי ממשלת ארדואן-דאווטאולו לבין ישראל והעולם היהודי.

ההסברים המלומדים שמספקים מומחים לטורקיה להתנהגות ארדואן ושר החוץ שלו, אחמט דאווטאולו - כאילו התקפותיהם על ישראל הן תגובה על הפגיעה בכבוד הלאומי הטורקי בעקבות פרשת ה"מרמרה", או ניסיונות לזכות בהגמוניה - הם חלקיים בלבד. כל אלו מתעלמים מהיסוד האנטישמי שבבסיס תפיסת עולמו של ראש הממשלה הטורקי.

ישראל, אגב, אינה לבד במערכה מול ארדואן. הוא נוהג לתקוף כמעט את כל שכנותיה של טורקיה, לרבות ארמניה, יוון, קפריסין, ומדינות נוספות באיחוד האירופי - וכמובן את הכורדים. אך רק במקרה של ישראל, הוא מנסה לחתור תחת הלגיטימיות של עצם קיום המדינה. הבעיה היא פרסונלית גרידא: טורקיה עצמה איננה מדינה אנטישמית, ובין המגזרים החוץ-ממשלתיים באנקרה ובירושלים מתקיימים יחסים מצוינים ומתנהלים שיתופי פעולה לרוב.

לאו"ם לקח 16 שנים תמימות, ורק ב-1991 ביטלה העצרת הכללית את ההחלטה האומללה המקבילה בין ציונות לגזענות. נקווה שטורקיה תתעשת מהר יותר, ותחזור בה מדבריו של ראש ממשלתה הנוכחי. בינתיים, חובה מוסרית ואחריות מדינית מוטלת על מנהיגי העולם הנאור לגנות בתקיפות את הדברים. שר החוץ החדש של ארה"ב, ג'ון קרי, מימש אחריות זו במפגשיו בשבוע שעבר עם דאווטאולו וארדואן באנקרה. ראוי שכך ינהגו גם יתר המנהיגי העולם.

הכותב, דני אילון, שימש כשגריר ישראל בוושינגטון, חבר כנסת וסגן שר החוץ