בראשית מינו בעבודה את חברי הכנסת באמצעות ועדה מסדרת קטנה, שקבעה קודם כל את הרכבה ואחר כך שיבצה את האחרים על פי ותק ועדה, מין וגיל, אזור מגורים וצורת חיים (עיר, מושב, קיבוץ וכו'). אחר כך עבר הכוח למרכז המפלגה, ושם בחרו החברים (עשירייה אחרי עשירייה) את המועמדים לכנסת. בשיטה הראשונה נוצרה תלות מוחלטת של חברי הכנסת בהנהגת המפלגה, וכמעט לא היה מקום לקולות חריגים, ואילו בשיטה השנייה באו חברי המרכז בתביעות למינויים ולקידומים אל הח"כים שבהם בחרו. די היה לומר למזכירה "מדבר חבר מרכז", כדי שיתאפשר לו להגיע אל הנבחר ולהציג בפניו את דרישותיו. חשבנו שגרוע מכך לא יכול להיות.
בוועידת העבודה ב?1991, שהתקיימה באווירת ה"מושחתים נמאסתם" של אותם ימים, הצלחנו להשיג רוב לשינוי השיטה לטובת פריימריז בקרב כל חברי המפלגה, והיינו משוכנעים שצעדנו קדימה לעבר דמוקרטיה אמיתית, כפי שהיה מקובל אז בליכוד. הצלחת השיטה היתה חלקית. השתחררנו מן התלות הגדולה כל כך בהנהגה, וגם מן הדרישות של חברי המרכז. אבל עמדנו, פתאום, בפני תופעה בלתי מוכרת של "קבלני קולות" - אנשים הטוענים כי עשרות או מאות חברי מפלגה יעשו את אשר הם מורים להם.
הפריימריז יצרו סוגים חדשים של עבירות. רוב חברי המפלגות השונות הם אנשים שהנושא הפוליטי חשוב להם, הם מוכנים לשלם את דמי החברות הצנועים וטורחים להגיע ביום הבחירות הפנימיות אל הסניף כדי להצביע עבור מועמדיהם. אבל בכל מפלגה יש קבוצות של אנשים אשר אינן מחשיבות את הנושא הפוליטי ואת האידיאולוגיה, ואשר מוכנות להעניק את קולן למי שמבטיח לקדם את האיש המקומי העומד בראשן, ובמקרים קיצוניים יותר - לקבל מאדם אחר את התשלום עבור חברות במפלגה ולהצביע עבור המועמדים המועדפים על ידי המשלם. גם אם מדובר בעבירה על החוק, אין הם מתייחסים לכך כאל עבירה פלילית, אלא כאל עניין פנימי בתוך המפלגה, אשר אינו צריך לעניין את גורמי אכיפת החוק, כזה שאפשר "להחליק".
האנשים הללו, שהבחירות הפנימיות (ולעיתים גם החיצוניות) לא חשובות להם באמת, הם העומדים מאחורי "מפקדי הארגזים" הזכורים גם בקדימה, מאחורי הזיופים ושאר מרעין בישין הכרוכים בפריימריז. רוב האנשים הללו הם אנשים לא אמידים מדי, שהאינטרסים הקיומיים שלהם תופסים מקום מרכזי הרבה יותר מאשר נושאים כמו שלום עם שכנינו או "שוויון בנטל". הם האנשים המנוצלים בידי "קבלני הקולות", הלוקחים על עצמם את הסיכון הפלילי, מגיעים לחלק מן המועמדים ומציעים להם את מרכולתם למכירה.
מה שקורה בימים אלה לפי החשד במפלגות שונות - מהבית היהודי ועד העבודה - מעלה מחדש את השאלה אם יהיה נכון לבטל את שיטת הפריימריז כדי להימנע מן העבירות הפליליות הכרוכות בהם. למרות הכל, אישית איני ממליץ על כך. איני מכיר שיטה טובה יותר מזו ודמוקרטית יותר מזו. טיפול מחמיר על ידי הרשויות וענישת מי שיימצאו אשמים הם הדרך הנכונה יותר לסלק את התופעות הללו, שחובה לשים להן קץ.