לפני קצת יותר מ?19 שנה התקשר אלי הרב מנחם פרומן זצ"ל וסיפר לי שהוציא ספר שירה, שרובו שירי אהבה לגולן. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. "אני נותן לך רשות לעשות בו כל שימוש שיוכל לסייע למאבקנו על הגולן, לפי הבנתך", אמר. למחרת הגיע אלי ספרו "אדם מן הארץ". את שיריו עיטרו איוריה היפים, בשחור?לבן, של רעייתו הדסה. והשירים - שירי אהבה. והאיורים - איורי אהבה. אהבת האל, אהבת האדם, אהבת המולדת, אהבת הגולן. שירים יפים ועמוקים.
ומה אעשה איתם כדובר של מאבק? שירה אינה סיסמה קולעת וגם אינה טיעון פוליטי או אידיאולוגי משכנע. אבל השירה מזינה את הנפש, מחסנת את הרוח, מחזקת את האדם. וכך פירסמתי אחדים משירי הספר בעיתון "הרי גולן" שערכתי, כדי שיפיחו רוח אמונה ואהבה במפרשי המאבק.
הנה אחד השירים, "כ??חו?ל?ל?ב?ן": מ?ע?ל פ??נ?י מ?ימ?י נ?ח?ל י?הו?ד?י??ה / ע?כ??ב?יש? א?ר?ג קו?ר?ים ע?ד?ינ?ים // מ?ת??ח?ת ל?נ??פ?יל?ה ה?ח?ז?ק?ה ש??ל ה?מ??פ??ל / מ?ת??ח?ת ה?חו?מו?ת ש??ל ה?ב??ז??ל?ת ש??ב??ת??רו? / מ?ת??ח?ת ל?ש??ל?ד?י ב??ר?ז?ל ה?ט??נ?ק?ים ש??פ??ז?רו? / ב??ימ?י ה?מ??ל?ח?מו?ת ה?ח?ז?קו?ת א?ש??ר ע?ב?רו? // נו?ת?רו? ה?ע?נ?נ?ים ה?ל?ב?נ?ים ע?ל פ??נ?י?ה?ת??כ?ל?ת ש??מ??ע?ל.
לכאורה, שיר אהבה אוניברסלי לטבע. אך לא בכדי בחר פרומן בכותרת "כחול?לבן", כאומר: העננים הלבנים על פני התכלת שמעל, המייצגים את הנצח שמעל ומעבר לתמורות הזמן, אינם רק צבעי הטבע, אלא הם מבטאים את היות הגולן שלנו. האהבה לגולן אינה אהבה לטבע יפה, היא אהבת מולדת.
"מה אתה מפרסם את החמאסניק הזה?!" גער בי בשאגות קרב, בשיחת טלפון נזעמת, אחד מתושבי הגולן. ממש נעלבתי בשם הרב פרומן. הרי הוא עצמו לא היה מן הנעלבים. ככל שסנטו בו כך חייך את חיוכו המבויש, כאותו אליפלט בשירו של אלתרמן.
חזון שראוי לערוג אליו
ולמה "חמאסניק"? מכיוון שהרב פרומן, אותו מתנחל מתקוע, אותו משורר שירי אהבת הארץ, מי שביקש לגייס את שירתו למאבקנו, נפגש עם מנהיגים דתיים מוסלמיים בקרב הפלשתינים, ובהם המנהיגים הרוחניים של חמאס, כדי לדבר איתם שלום. הוא לא ראה בכך שמץ של סתירה, כפי שהיה שותף פעיל במאבק נגד עקירת גוש קטיף בד בבד עם שיחותיו עם הפלשתינים. הוא האמין שהסכסוך הוא סכסוך דתי שייפתר בשיחות בין אנשי הדת משני הצדדים, שהרי כולנו בניו של אברהם אבינו וכולנו מאמינים בשלום הנצחי, בחזון אחרית הימים.
הרב פרומן היה תמים במובן של נאיבי, אך גם במובן של תום, של שלמות. סוג השלום שעליו חלם היה שלום של שלמות, המכיל את הכל ואת כולם. ואף שהוא וחלומו היו כל כך בלתי ריאליים, הוא עימת את מציאות חיינו עם חזון אחרית הימים; חזון שראוי לכסוף ולערוג אליו.
"האור בליבו עיוור את עיניו" ספד משה דיין, נציג העולם הריאלי האכזר, לרועי רוטברג, הנער התמים, רודף השלום, שנרצח בידי מחבלים פלשתינים. נזכרתי בשורה הזו לא אחת כשראיתי את הרב פרומן, שהאור בליבו קרן מעיניו ומפניו. הרב לא תמיד הסכים לקבל את המציאות, אך היה מיחידי הסגולה שזכו לראות באור הגנוז; הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, האור שבעדו הם רואים מקצה העולם ועד קצהו.
יהי זכרו ברוך.