ארדואן שוב מסתבך

אחר הפוגה קצרה של כמה שבועות, שב ראש ממשלת טורקיה , רג'יב טייפ ארדואן, ותפס את כותרות העיתונים בישראל. הפעם - בעקבות הצהרה שקרית ומקוממת שלפיה הציונות, כמוה כאנטישמיות וכפשיזם, היא בבחינת ביטוי של גזענות שבה על העולם כולו להילחם.

אפשר, כמובן, לפטור את ההצהרה האחרונה מבית מדרשו, כמו גם את קודמותיה, כעוד יציאה בלתי נשלטת של דמגוג שאינו מסוגל לשלוט על פיו ושמוכן בפרץ של אימפולסיביות למוטט את קשרי ארצו עם ישראל, ולא רק עימה, בעבור פופולריות זולה בקרב תומכיו, או בשל מה שהוא מפרש כעלבון אישי שישראל עלבה בו. אבל בה בעת אפשר מאוד כי בשיגעון יש היגיון, וכי הזמירות הצורמות המגיעות אלינו מאנקרה מבטאות משהו עמוק יותר המתרחש בטורקיה ומשפיע גם על יחסיה עם ישראל.

ארדואן יציין השנה עשור לעליית מפלגתו לשלטון. יש להניח כי הוא מתמלא גאווה כשהוא מביט על שהתחולל בטורקיה בתקופתו. אחרי הכל, הוא ואנשיו העמיקו את אחיזתם במוסדות המדינה והחברה בטורקיה ומוטטו בהצלחה את איי ההתנגדות האחרונים כלפיהם, בעיקר בקרב הצבא והאליטות הישנות. אם אכן מבקש ארדואן לחסל את מורשתו החילונית של כמאל אטאטורק, מייסדה של הרפובליקה הטורקית, יעד זה הוא בהישג ידו.

אבל על הצלחותיו של ארדואן מעיבים גם צללים לא מעטים. כשעלה לשלטון הכריז על מדיניות של "אפס בעיות", היינו, על כוונה ועל רצון להתפייס עם שכנותיה של טורקיה ולכונן עימן יחסי הידברות ושלום. אלא שעשור לאחר עלייתו לשלטון מתברר כי טורקיה נותרה עם אפס חברים ואילו הבעיות הולכות ומתרבות.

הרעה נפתחה מדרום, מסוריה. וכך הפך בשאר אסד, ידידו הקרוב לשעבר ובעל הברית האינטימי של ארדואן, לאויבו הראשי. ואכן יש להודות כי עם כל החומרה שבה עלינו להתייחס להצהרותיו של ארדואן בגנות ישראל, אין הן מגיעות לשפל שבה מתאפיינת הרטוריקה שלו ביחס לנשיא סוריה, שאותו הוא כינה בשבועות האחרונים מלאך המוות, שטן, רוצח המונים ועוד.

מלחמת האזרחים בסוריה מציבה בפני ארדואן בעיה לא פשוטה. בחסותה של מלחמה זו מכוננים הכורדים בסוריה אוטונומיה למחצה בשיתוף פעולה עם אחיהם בעיראק. לכך עשויה להיות השפעה על הכורדים החיים בטורקיה, שהם כ?30 אחוזים מאוכלוסייתה. ארדואן, כך מתברר, אינו כל יכול כפי שהוא נוהג להציג עצמו וכפי שהוא אולי מבקש להאמין. אלא שככל שהתסכול וחוסר האונים של ארדואן גוברים כך גם מחריפות הצהרותיו, לעתים נגד ארצות הברית, לרוב נגד סוריה, ומפעם לפעם גם נגד ישראל.

טורקיה אינה ארדואן. במדינה זו יש עדיין רבים המבינים את הצורך לשמר קשרים כלכליים ומדיניים הדוקים עם ישראל. אחרי הכל, אפילו בעצם ימים אלו נמשכים ומעמיקים קשרי המסחר בין שתי המדינות, ורק לאחרונה דווח על חידוש הקשרים בין התעשיות הביטחוניות בישראל לבין טורקיה .

מה שנדרש הוא אפוא הסתכלות מפוקחת על יחסי ישראל?טורקיה. מפעם לפעם ראוי להזכיר לארדואן האיש שהאימפריה העות'מאנית חלפה מן העולם. אבל אין זה משום שלישראל אינטרס להפוך את טורקיה לאויבת. אפשר וצריך לנסות להסדיר את מערכת היחסים בין שתי המדינות, למרות ארדואן, חשוב רק לזכור כי ימי הברית האינטימית בין שתי המדינות חלפו ולא ישובו עוד.

טורקיה החדשה מבקשת למלא תפקיד מוביל בעולם הערבי והמוסלמי. במרחב זה מצויים האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שלה. לפיכך ברית עם ישראל אינה משרתת אינטרסים טורקיים אלו. נהפוך הוא - ארדואן וחבריו מאמינים שרטוריקה אנטי?ישראלית דווקא מסייעת להם לקדם את מעמדם ברחבי המזרח התיכון. אלו הם אפוא גבולות המשחק - מהלומות מילוליות ועלבונות לצד המשך הידברות ושיתוף פעולה מסוים בתחומים בעלי עניין משותף. גם בטורקיה של אחרי ארדואן תימשך המוסיקה הזו, רק אולי בטונים אחרים.