בחזרה לעתיד

פברואר 2030. שש בבוקר. השעון המעורר שולח אתכם לעוד בוקר חורפי. אבל לא צריך להדליק את האור, וגם לא את החימום. מערכת הבית החכם כבר יודעת מראש לווסת את הטמפרטורה בחדרים שבהם תסתובבו ופותחת את התריסים. בעוד רגע תיכנסו למקלחת ותפתחו את הברז. חסל סדר מים קפואים שצריכים לזרום במשך שניות ארוכות: המים שתקבלו יהיו חמימים, בזכות מערכת שתהיה מתוכנתת לטמפרטורה המתאימה. המים שבהם תשתמשו יוכלו לשמש גם לשטיפת האסלה ולהשקיית הגינה. הסבון, השמפו, ואפילו משחת השיניים יכילו חומרים בטוחים לסביבה ולאדם.

במקום להתווכח עם הילדים שיתארגנו מהר לבית הספר, הם יוכלו לקחת את הזמן. בית הספר יהיה במרחק הליכה קצר מהבית, ואפילו לעבודה תוכלו לנסוע באוטובוס שמגיע בשעה מדויקת. מי שיתעקש על רכב לא יהיה חייב לקנות אותו: ברחבי המדינה יהיו פזורות נקודות השכרה רבות, שבהן יהיה אפשר לשכור רכב גם לכמה שעות. זה יחסוך, כמובן, את הביטוחים, התיקונים במוסך והחניה.

אחרי שתיפרדו מהקטנים בנשיקה, תוכלו להגיע לעבודה בתוך כעשר דקות. בדרך תספיקו - איך לא - להוריד את שאריות המזון האורגני לקומפוסט השכונתי ולקנות קפה בבית הקפה של הקואופרטיב, שינהלו השכנים והחברים שלכם. טוב, כשהקפה יעלה פחות משקל, לא תהיה סיבה לא לקנות אותו מחוץ לבית. מתחת למשרד יהיו בתי קפה קטנים וחנויות קטנות, כמו במושב; לא יהיה עוד צורך לנסוע לעשות קניות מרוכזות במרכזי הקניות הגדולים.

אה, כמעט שכחנו: מקום העבודה יאפשר להורים לצאת פעמיים בשבוע בארבע, כדי להיות עם הילדים. ויש גם עניין של "בנק דקות": אתם תוכלו ללמד ילדים אחרים - פסנתר, למשל - ובתמורה יקבלו הילדים שלכם בחינם שיעורי עזר או שיעורי ספורט. כולם יעשו בשביל כולם, וכולם ירוויחו.

תאמינו או לא, אבל החזון האוטופי הזה, שנראה לקוח מספר של הרצל או מחזונות של ראשוני המתיישבים בארץ ישראל, נכתב כאן ועכשיו. אחראים לו מומחים לכלכלה, חברה, סביבה, תכנון ומדיניות ציבורית, אקולוגיה, אנרגיה ומים, שחיברו בשיתוף המשרד להגנת הסביבה ומכון ירושלים לחקר ישראל דו"ח מפורט על "ישראל 2030", תוך כדי ניתוח של מגמות ותהליכים שהתחוללו כאן בעשרים השנים האחרונות. בדו"ח עצמו מבהירים המחברים שהתסריט הוא סיפור המתאר עתיד אפשרי, מתוך התחשבות בתהליכים שעשויים להביא אל החזון. למען האמת, התסריט הזה הוא רק אחד מחמישה - יש גם תסריטים אופטימיים פחות, כולל אחד שבו אין שום שינוי תפיסה מהותי לעומת המצב כיום.

התחזיות פותחו בראשות פרופ' שלמה חסון מהאוניברסיטה העברית בירושלים. בין מובילות הדו"ח היו גלית כהן, סמנכ"לית תכנון ומדיניות במשרד להגנת הסביבה, וואלרי ברכיה, מנהלת המרכז למדיניות סביבתית ממכון ירושלים לחקר ישראל. כל התסריטים יוצאים מנקודת ההנחה שהאוכלוסייה בישראל תגיע בעוד 17 שנים לכ?11 מיליון איש, ושתוחלת החיים הממוצעת תגדל מ?81.6 שנים כיום ל?86 שנים. הקשר בין צמיחה כלכלית לזיהום ינותק, בשל שימוש בטכנולוגיות ידידותיות; כך, למשל, המכוניות יהיו פחות מזהמות.

"חזון הקיימות" שתואר בפתיחה, גם אם אינו הריאלי מכולם, הוא ללא ספק החזון האידיאלי: ערים שוקקות?אך?נעימות, הכל קרוב לבית, תחבורה ציבורית נגישה ונוחה, עסקים קטנים שפורחים, פחות קניות גדולות, צמיחה כלכלית שנשענת על מיחזור, צריכת אנרגיה פחותה (ובהתאם, גם פחות הוצאות על חשמל ועל מים), שירותים זולים יותר לצרכן, הוצאות קטנות יותר של המעמד הבינוני, פער קטן יותר בין עשירים לעניים. מישהו אמר סוציאליזם?

"הרעיון הוא שהמסמך הזה ישמש בסיס לתכנון האסטרטגי של הממשלה החדשה, מבחינת ההחלטות המשמעותיות", אומרת גלית כהן. "ההשפעה על הסביבה ואיכות החיים לא נתונה רק בידי המשרד אלא בידי כל משרדי הממשלה, שאמורים לעבוד בשיתוף. רק כשאנחנו, האזרחים, נראה שהממשלה פועלת בצורה משותפת למען עתיד טוב יותר, נוכל לקחת אחריות על הסביבה ולכוון שהילדים והנכדים שלנו יוכלו להמשיך לחיות כאן בסביבה נעימה".

את בטוחה שאת מדברת על ישראל?
"הכל מבוסס על מגמות ושינויים בעולם. מי שאומר שלא יכול להיות שהישראלים לא ישתמשו במכוניות, שיסתכל על מנהטן. שם לא כל אחד מחזיק רכב פרטי, כי החניה יקרה והתחבורה הציבורית טובה. כשמדברים על חזון, צריך להחליט מה היית רוצה לתת לתושבים שלך. בכל העולם עוסקים בנושא איכות חיים, וכולנו יודעים שהתמריצים צריכים להיות כלכליים, כי זה עובד הכי טוב. לתמריץ כלכלי שיעודד רכישת שירותים ולא מוצרים יהיה גם ערך חברתי".

לדברי כהן, התחזית נולדה מתוך ניתוח מעמיק של מגמות ותהליכים קיימים, וכאלה שמעריכים שיהיו בעתיד. "ידוע, למשל, שהאוכלוסייה תגדל. איפה ישכנו את כולם? די ברור שהם חייבים לגור בתוך עיר, וכדי שאנשים יוכלו לגור בעיר, היא חייבת להיות בעלת איכות חיים גבוהה. אז צריך למצוא את הדרך לשפר את איכות החיים בעיר, וצריך לשפר את התשתיות כדי שאנשים יגיעו לעבודה, וצריך לתת תמריצים כלכליים כדי שיוכלו להגיע לאיכות החיים הזאת. זה מתבקש".

"זיהום אוויר, מחסור חמור בשטחים פתוחים וזיהום מים אינם גזירות משמיים", אומר השר גלעד ארדן, "ואנחנו יכולים לבחור בכיוונים ובפעולות שיבטיחו את איכות חיינו כאן גם בעוד עשרים שנה. בשנים האחרונות הצלחנו להטמיע יותר ויותר שיקולים סביבתיים?חברתיים ארוכי טווח בפעולות של גופי המדינה. מטרת העבודה הזאת היא לאפשר תכנון לאומי ארוך טווח, שבו ישתפו פעולה כל משרדי הממשלה, לטובת עתיד בר קיימא".

הדו"ח צופה כי החברה שלנו תהפוך שיתופית יותר. נסיעות משותפות במקום ברכב פרטי (אם אין תחבורה ציבורית), הענקת שירותים במרכזים קהילתיים תמורת שירותים אחרים, ושימוש במוסד ציבורי גם לאחר שעות הפעילות - כמקום מפגש, עבודה או מתן קורסים. מחברי הדו"ח תולים תקווה רבה בקואופרטיבים, גופים מוסדיים שיתופיים. המטרה של גופים כאלו לרוב תהיה רווחה, ולאו דווקא רווחים.

"במקום שאיש עשיר יקנה בנק, יבואו הרבה אנשים, כל אחד ישים קצת כסף, ויחד יבנו קופה קואופרטיבית שהיא כמו בנק, בבעלות כל החברים, עם אינטרסים משותפים", מסביר ד"ר שחר דולב, מרצה לכלכלה בת קיימא באוניברסיטת תל אביב, ממקימי התנועה לשינוי מוניטרי. "המטרה היא יצירת כלכלה שיתופית, שבה כל אחד נותן מה שהוא יכול ומקבל בתמורה מה שהוא צריך. הרעיון הוא לעבוד לפי מערכת ממוחשבת שתתעד את כל השירותים. אחד יעניק שירות לשני, השני יעניק שירות אחר לשלישי וכן הלאה, עד שהראשון יקבל שירות בחזרה תמורת מה שהעניק".

התיאוריה הסוציאליסטית חוזרת לחיים, עשרות שנים אחרי שהיא כשלה?
"לא לגמרי. עדיין יש כאן מספיק מרכיבים קפיטליסטיים ומודרניים. אבל יש לשיטה הזאת הרבה יתרונות. למשל, העמלות בבנק קואופרטיבי יהיו נמוכות מאלה של הבנקים המסחריים, והריביות - גבוהות יותר".

על פי השיטה הזאת, ב?2030 כבר לא נקנה מכשיר חשמלי אחד לכמה שנים, אלא נשכור אותו ואת השירותים שהוא מעניק, אפילו אם הוא יישב אצלנו בבית. כמו שחברות שוכרות היום שטיחים או מדפסות, כך אנחנו נשכור את מוצרי החשמל מחברות שידאגו לשדרוגים ולשירותים. החברה תדע שהמוצר מיועד לשימוש נרחב ולכן תייעל את הייצור, ואנחנו נהנה מעלות שכירות נמוכה יחסית לקנייה.

"פעם מכונות החזיקו עשרים שנה כי התמקדו בשירות טוב", מסביר דולב. "היום מתמקדים יותר בהכנסות מקסימליות לחברה, ופחות באיכות לאורך זמן. הרעיון הוא שאם ישכירו לנו את המוצר, אנחנו נשלם עבור תקופת שימוש, ולא משנה לנו אם זו מכונה שתחזיק חמש שנים או עשרים שנה. לחברות יהיה אינטרס לייצר מכונות טובות יותר, כדי למזער את הצורך בשליחת טכנאי לתיקון, סבלים להחלפת המוצר וכדומה".

הרעיון של השכרת שירותים במקום רכישת מוצרים יפעל גם בתחום התחבורה. רכבי החברה יתמעטו, ומחירי החניה יהיו גבוהים מאוד. נוסף על תחבורה ציבורית תהיה אפשרות לשכירת רכבים או אופניים בנקודות רבות שיהיו פזורות ברחבי הערים. המחירים יהיו נוחים, המוצרים יהיו זמינים, ובמקום להשאיר את הרכב בחניה כמה ימים, הוא ישמש מישהו אחר.

את הפרק הזה אפתח בווידוי. גדלתי ב"רמתשרון", שזה השם המקומי של רמת השרון כשעוד היתה מושבה, לא משנה לפני כמה שנים. היה לנו קולנוע אחד, קנינו במכולת השכונתית והתחדשנו במיטב האופנה בחנות הבגדים של אמא של אחת החברות. היום הקולנוע נשאר (לאחר מאבקים וקשיים, ואחרי שהצמידו אליו שני בתי קפה של שתי רשתות גדולות), אבל המכולת וחנות הבגדים פינו את מקומן לקניונים קטנים לאורך הרחוב הראשי, רשתות של בגדי מעצבים וחנויות צעצועים. קשה לי להחליט מה היה טוב יותר, אבל בשורה התחתונה אני עדיין עירונית כזאת, שצריכה שהכל יהיה קרוב. הכל ברגל.

92 אחוזים מהאוכלוסייה גרים כיום בערים. מחברי הדו"ח סבורים שהעירוניות הצפופה תהיה הקו המנחה של החיים בעוד 17 שנים, אבל במודל אחר. הכל יהיה קרוב ונוח, ולא יהיה צורך להשתמש ברכב כדי להגיע לכל מקום.

"ההפרדה המוחלטת בין אזור המגורים לאזור העבודה הרסה את הערים", אומר דרור גרשון, מנכ"ל ומייסד "מרחב", התנועה לעירוניות בישראל. "אזורי המגורים הפכו לשוממים בשעות היום, ואזורי התעסוקה שוממים בשעות הלילה. כדי להגיע ממקום העבודה למקום המגורים צריך להשתמש במכוניות, מה שמוביל לזיהום אוויר גבוה יותר, לפקקים, לבעיות חניה, לזיהום קרקע ולניצול לא יעיל של שטחים.

"חיים בעיר נותנים הזדמנויות לאנשים. לא כולם רוצים לגור בפרבר מחוץ לעיר או בחוות בודדים בנגב, וצריך לאפשר לכולם את ההזדמנות לעירוניו?ת, שיהיה מגוון. שלא כל העיר תהיה פרבר, כמו במודיעין, למשל, ומצד שני - שלא כל העיר תהיה כמו מרכז תל אביב".

לדברי גרשון, לעירוניות מפותחת יש גם יתרונות כלכליים. "ברגע שהכל יהיה קרוב, העירייה לא תצטרך להוציא את עיקר התקציב שלה על תשתיות והסעות, ויהיה תקציב פנוי יותר להשקעה בפיתוח, בניקיון, באירועי תרבות וכדומה. בערים דוגמת ניו יורק, כל אלה ממש קרובים ונגישים. זו ההוכחה שעיר טובה נותנת הזדמנויות, לעומת הניכור שיש בפרברים. רק הצפיפות העירונית יכולה לתת פתרון טוב של כל השירותים והצרכים ממש מתחת לבית".

אבל זה צפוף, מתועש, אין שקט.
"קחי את פאריס וברצלונה כדוגמה. אין שם גורדי שחקים, לא רועש ולא מתועש, והצפיפות עדיין גבוהה - 30 אלף תושבים לקמ"ר. בישראל העיר הכי צפופה היא בת ים, שיש בה 15 אלף תושבים לקמ"ר. לו היו ערים צפופות כמו באירופה, היו מבזבזים פחות שטחים על כבישים או על חניה, והיה יותר שטח לעסקים. העסקים הקטנים הם מקורות כלכליים טובים לעירייה, בגלל הארנונה. כשהולכים ברגל עוצרים בחנויות המקומיות במקום להתרכז במרכזי הקניות הגדולים, שם הכסף עובר לרשת גדולה זו או אחרת. ככה הכסף נשאר בעיר, וכולם מרוויחים. אם לא נלך לעירוניות כזאת, אנחנו פשוט הורסים".

על פי הדו"ח, המיחזור יכול לייצר שוק חדש לחומרי גלם שמלכתחילה אינם קיימים בארץ, ולעצב תעשייה חדשה. "הרעיון הבסיסי במיחזור, שאליו שואפים להגיע, הוא המודל של 'מעריסה לעריסה'", מסביר המעצב התעשייתי יאיר אנגל, נציג שיטת "מעריסה לעריסה" בישראל. "מדובר בעצם במעבר משיטה קווית, שבה כל דבר שמיוצר מגיע בסוף התהליך לזבל, למטמנה, לשיטה של כלכלה מעגלית, שבה כל החומרים והמוצרים מתוכננים מראש בצורה בטוחה, כדי להגיע בסיום הדרך למקום שבו יהיה אפשר להשתמש בהם מחדש בצורה מיטבית".

אנגל מסביר שהרעיון הכללי הוא ליצור מראש חומרים שיתאימו לשימוש חוזר. "אם למשל ישתמשו בחומרים מבניין שנהרס לבניית מבנה אחר, זו כלכלה מעגלית. כיום, במקרה הטוב, חומרי בניין נטחנים למילוי לכבישים, ובמקרה הרע הם סתם נזרקים. באותה מידה אפשר למשל לקחת פח ממכונית שנהרסה ולהשתמש בו לבניית מכונית נוספת, במקום לזרוק את הפח למטמנה. זה צריך לקרות עוד הרבה לפני 2030.

"השכונות הירוקות שנבנות כיום נבנות בתקן מינימלי, שרוב חברות הבנייה בלאו הכי לא עומדות בו. כדי שבתים ישמרו על טמפרטורה, הם צריכים להיות מבודדים. ואז עולה הבעיה שבית מבודד מקבל פחות אוויר מבחוץ, ואיכות האוויר נפגעת. בשביל זה צריך לאוורר את הבית בכל יום. צריך, למשל, לצמצם את השימוש בבקבוקי פלסטיק באמצעות מציאת אלטרנטיבות טובות ונוחות, מתוך הבנה שאחרי מיחזור, המוצרים לא חוזרים להיות מה שהיו לפני כן, אלא חומרי גלם טובים פחות. יש מדינות באירופה שבהן ממלאים מחדש בקבוקי פלסטיק משומשים".

"המיחזור שיש היום הוא לא ברמה הטובה ביותר. ברגע שכולם יחונכו לקומפוסטים, ליצירת דשן מהזבל, כולנו נתרגל להפריד את האשפה ולהחזיר את הפסולת האורגנית לגינה, במקום שיצטרכו לקבור אותה במרכזים כאלה או אחרים. אפילו פסולת חיתולים אפשר להפריד בעדינות. זה עניין של הרגל פשוט".

המומחים שכתבו את הדו"ח טוענים שאם אכן נצליח להשתמש במשאבים הטבעיים של המדינה ולמחזר את החומרים הקיימים, נוכל להיות פחות תלויים במשאבים מיובאים מחו"ל, להקטין את העומס על הסביבה ולמנוע גם את הפגיעה הנוצרת מהעברת החומרים. ושוב, מכוניות יפורקו לחומרי גלם למכוניות, בתים שייהרסו יפורקו לחומרי בניין, וכן הלאה.

"מה שמתואר בדו"ח הוא לא הדבר הכי טוב שאפשר לעשות, אלא הדבר הכי טוב שאפשר לעשות כרגע", ממשיך אנגל. "כדי להגיע לזה, למשרד להגנת הסביבה, בשיתוף גורמים ממשלתיים נוספים, יש עוד הרבה עבודה. צריך לתכנן ליותר טוב, ולא רק לפחות רע, ולשם כך דרוש שינוי מאסיבי, שכל המערכות יבינו שיש להן מטרה משותפת ומהן ההשלכות העתידיות של הדברים. צריך לשנות מהלך באמצעות חקיקה, קנסות, חינוך הדור הצעיר, וכשהילדים שלנו יגדלו - זה יהיה עבורם הדבר הכי טבעי לעשות".

התסריט הקודר ביותר בדו"ח מתאר מצב שבו אין שינוי מהותי בדפוסי החיים וההתנהגות. לפי הדו"ח, במצב כזה 79 אחוזים מהאוכלוסייה שיתווספו עד 2030 יחיו בבנייה צפופה. ייווצר רצף אורבני בין חדרה לאשקלון, ומתל אביב למודיעין ולקריית גת. הבנייה הצפופה תבוא על חשבון שטחים ירוקים, מה שיוביל לאובדן מערכות אקולוגיות. מספר כלי הרכב יגדל מ?300 מכוניות לכל אלף איש ל?400 לכל אלף. המשמעות: כ?3.9-3.5 מיליון מכוניות, מה שייצור כמובן עוד פקקים.

צריכת החשמל לנפש תגדל ב?74 אחוזים, ובהתאם יגדלו הוצאות הצריכה. משאבי הטבע צפויים להידלדל, ונהיה תלויים מאוד בייבוא מזון מאזורים אחרים, הנתונים לשינויי אקלים, ולכן תהיה תנודתיות רבה במחירים.

לצד פריחה כלכלית ועלייה בהכנסה הפנויה לנפש, צפויה הרחבה של מאות אחוזים בפער בין העשירון העליון לתחתון. העשירים יגורו במרכזי הערים, העניים יידחקו לשוליים, ותהיה הפרדה כמעט מוחלטת שתוביל ליצירת שכונות עוני ופשע. התסריט האפוקליפטי כולל אפילו החמרה במצב הפוליטי ואולי גם אסון טבע - רעידת אדמה, למשל - שעלולים להביא לירידה גדולה מהארץ. אבל אפילו מחברי הדו"ח מודים שנושאים כגון ביטחון או אסונות טבע אי אפשר לצפות.