זיכרון השואה לא יישמר על ידי גימיקים

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תלמידים בחולצות לבנות עומדים בחצר בית הספר ומחכים לצפירה. בין התלמידים מסתובבות גלויות עליהן 'קעקוע' להדבקה, התלמידים מדביקים את הקעקועים על זרועם, סורקים את הקוד שעל הגלויה על הסמארטפון שלהן וצופים בפרטים של ניצול שואה, הצפירה נשמעת והטקס מתחיל. לא, זה לא מדע בדיוני. זה יום השואה בשנת 2013.

בשנים האחרונות החברה הישראלית שרויה בפאניקת שימור זיכרון השואה. אמנם זה נעשה מתוך חשיבה לעתיד, מתוך הידיעה שמספר ניצולי השואה שבינינו הולך ומצטמצם ועצם הידיעה שבעתיד הלא רחוק אנו נמצא את עצמנו חיים בחברה שבה השואה הפכה להיסטוריה ולא חלק מההוויה הישראלית-יהודית. "לזכור ולא לשכוח" היא לא רק סיסמה בחברה הישראלית אלא קו מנחה. למרות שפעולות השימור של השנים האחרונות נעשות מתוך כוונות ראויות של שימור והנצחה, גם הרצון הטוב חוטא כלפי הניצולים, הקרבנות וזיכרון השואה.

קמפיין הקעקועים של משרד הפרסום באומן בר ריבנאי אשר מתיימר להנגיש את סיפורי הניצולים לנוער בעידן האינטראקטיבי, חוטא בפועל בהעברת המשמעות האמתית מאחורי הקעקועים והסיפורים של הניצולים שמאחוריהם. כשאסירי אושוויץ-בירקנאו נכנסו דרך שערי מחנה ההשמדה שהפך לסמל השואה בעיני העולם, הנאצים למעשה הפשיטו אותם ממרכיבי הזהות האינדיבידואלית שלהם על ידי מחיקת פרטיהם המזהים ותביעת המספר על זרועם לצמיתות. למעשה, מאותו הרגע הקעקוע היווה מרכיב הזהות היחיד שלהם, מאותו רגע הם כבר לא היו אנשים, הם היו מספרים.

למרות שאני מאמינה בלב שלם כי הכוונות מאחורי הקמפיין הן טובות, בפועל הוא רק מעצים את הפשטת זהותם של הניצולים. שימור וזיכרון השואה בחברה הישראלית הפך לערך עליון שגרם לנו לשכוח שניצולי השואה הם אנשים מאד מבוגרים שעברו את שבעת מדורי הגיהינום ושרדו. לא שרדו בהכרח בכדי לספר, אלא שרדו. החברה הישראלית חוטאת פעם אחר פעם ביחסה כלפי ניצולי השואה, אנו כל כך עסוקים באיסוף ושימור העדויות והזוועות שאנחנו מנכסים לעצמנו את הסיפורים ועומדים על "הזכות" לפלוש ולחטט בפצעי הנפש של שורדי המשטר הנאצי.

אנחנו חיים בעידן של טרנדים חולפים, אנחנו משלבים כל דבר עם טכנולוגיה מתחדשת על מנת ליצור עניין ציבורי בתקווה שיתעורר עניין במוצר. בתוך המרדף אחר ההתחדשות שכחנו שהשואה אינה מוצר שיווקי. אנחנו כל כך עסוקים בשימור וזיכרון ויצירת עניין בקרב הנוער שאנחנו שוכחים לתת מעט קרדיט לעצמנו בתור מחנכים. והכי חשוב, קרדיט לדור שאנחנו מגדלים, הקרדיט שמדובר בדור שרוצה לדעת מאין הגיע, דור שרוצה ללמוד את ההיסטוריה של עמו.

התשובה אינה טמונה במשחקים וטריקים אינטראקטיביים לקירוב הנוער לנושא, אלא בחינוך לזיכרון ולכבוד הדדי. יותר מהכל, חינוך לסובלנות. אם יש לקח אחד שכחברה הומנית אנו יכולים לקחת מהשואה, הלקח הזה הוא סובלנות. בני הדור הבא לא יזכו להכיר ניצולי שואה, עבורם תהיה זו היסטוריה שנלמדת מתוך הספרות. הכישלון שלנו כחברה מתבטא באותם טרנדים שמטרתם להפיח חיים בשואה פעם בשנה, אם כחברה אנו נטמיע את הלקחים של השואה ונחנך לסובלנות, לא נמצא את עצמנו בעוד 20 שנים יושבים וחושבים על הגימיק שיפיח חיים ביום השואה הבא.

הכותבת היא סטודנטית לתואר שני בלימודי שואה באוניברסיטת חיפה ומתנדבת במסגרת עמותת "עמך"