ביקורים של כתבים ישראלי בגדה המערבית הם עניין של מה בכך בשנים האחרונות, בוודאי מאז סיומה הלא רשמי של אינתיפאדת אל-אקצא. אך גם בשנים הקשות של הלחימה בגדה ובעזה, נדמה היה שלעיתונאים ישראלים יש חסינות מסוימת, בעיקר לאור ההיכרות של תושבי השטחים עם כלי התקשורת בישראל והקשר ההדוק בין הכתבים המסקרים את הזירה הפלסטינית, לבין השחקנים המרכזיים "בצד השני": אזרחים, פוליטיקאים וגם מבוקשים פעילי טרור. כולם השתמשו בכולם. אנחנו במבוקשים, והם בנו; הם כדי להפיץ את המסר שבפיהם, ואנחנו כדי להשיג עוד סקופ, כמו ראיון עם מבוקש מסוכן במיוחד.
בזמן האחרון, השתנה משהו. הנערים שמובילים בימים אלה את ההפגנות ברחבי הגדה, והיו בני חמש עד עשר כשהחלה האינתיפאדה השנייה, מודעים הרבה פחות לכללי המשחק הבלתי כתובים בין התקשורת הישראלית לצד הפלסטיני. הם נקראים "אל-ג'יל אל-ג'דיד" - "הדור החדש". ניתן היה לראות אותם בכל הפגנה שנערכה השבוע בגדה. ביום שלישי בערב, בפאתי שכם, סמוך למחסום חווארה, הם החלו שוב בטקס הקבוע. כשני קילומטרים מדרום למחנה הפליטים בלאטה, באזור כפר קליל, נאספו 100-150 צעירים שיידו אבנים על כוחות צה"ל, שהיו מצפון למחסום חווארה, בתוך השטח הפלסטיני. רובם בני 16-20, חלקם צעירים הרבה יותר. רעולי הפנים שבהם צעדו בקדמת הקבוצה וקראו בעברית את הקריאה הישנה והמוכרת: "חייל, בוא אני אזיין אותך". בינתיים, בחנות הרהיטים שליד זירת ההתגוששות, המשיכו להרכיב ספה חדשה. גם מוכר מיץ התמרים הסתובב בין זורקי האבנים בניסיון להתפרנס. מדי פעם נחת רימון גז מדמיע והניס את כולם לאחור.
הנערים הופתעו מהנוכחות של עיתונאים ישראלים. "אל תצלם את הפנים שלנו", צעקו לצלם. "הצבא יבוא ויעצור את כולם אחר כך". אחד מרעולי הפנים, עלי שמו, בן 20 מבלאטה, נולד בשנה שבה חתמו על הסכם אוסלו. הוא לא מכיר ישראלים ומעולם לא ביקר בישראל. "באתי כדי להזדהות עם האסירים. אני לא פוחד מהמוות ועדיף לי מות קדושים מהחיים שיש לנו", הוא אומר. הוא סטודנט למנהל עסקים באוניברסיטת א-נג'אח וטוען בתוקף שאנו כבר בתוך האינתיפאדה השלישית. חברו ג'עפר, בן 17 בלבד, כבר הספיק להיות בכלא הישראלי. "באתי להזדהות עם אחיי בכלא", הוא מצהיר. "תהיה כאן אינתיפאדה שלישית, אני אומר לך".
אבל איפה ההמונים? אתם בסך הכל קצת יותר ממאה פה, לא?
"כל יום תהיה מעתה אינתיפאדה. אני ג'עפר, אחד. אבל יש כאן מאות איתי. ואינשאללה כל יום יצטרפו עוד, עד שנהפוך לאלפים ומאות אלפים".
בשלב מסוים, התגודדו סביבנו עוד ועוד נערים ומישהו שביקש אולי להתלוצץ, אפילו השליך אבן. קטנה, לא מפחידה במיוחד. מישהו בקהל צעק להפסיק, וגבר בשנות השלושים לחייו ניגש אלינו בצעד נמרץ ודרש באגרסיביות שנתלווה אליו. עוד ועוד נערים הצטרפו להמולה ואחד מבני "הדור החדש" חטף את המחברת מידיי ותלש את אחד העמודים. האירוע הסתיים בשלום. "המבוגר האחראי" דרש שנסתלק משם ("למענכם") בעוד הצעירים מביטים בהשתאות, מנסים עדיין להבין כיצד לפעול בפעם הבאה. אלה פני "אל-ג'יל אל-ג'דיד". העתיד, ואפילו ההווה, שייכים להם.
שובם של החמושים
רבות נכתב ונאמר השבוע על ערפאת ג'ראדאת, האסיר שמת בנסיבות לא ברורות ביום שבת שעבר בכלא מגידו. אולם אירוע אחד שהתרחש במהלך הלווייתו של ג'ראדאת בכפר סעיר ליד בית לחם ביום שני, כמעט שלא זכה לתשומת לב. לאחר שגופת הצעיר הגיעה מחברון לסעיר וברחוב הראשי של הכפר נשמעו שלל נאומים מתלהמים נגד ישראל, טיפסו על גג ביתה של משפחת ג'ראדאת חמישה חמושים רעולי פנים. הם לא היו שוטרים פלסטיניים - השוטרים ליוו מקרוב את הגופה. החמישה הזדהו כאנשי "גדודי חללי אל-אקצא" ולבשו בגדים סמי-צבאיים: האחד עטה מדים מנומרים, האחר חולצה שחורה, אפוד צבאי ועל ראשו קסדה, חלקם הסתירו את פניהם באמצעות מסכות שחורות, אחרים עם כאפיות.
זה שנים שיישובי הגדה המערבית ריקים מחמושים מסוג זה. הרשות הפלסטינית גרמה לכך שמאז סוף 2007 ועד לשבועות האחרונים, לא הייתה נוכחות של נושאי נשק שאינם אנשי מנגנוני הביטחון ברחובות הערים הפלסטיניות. המראה הזכור כל כך מימיה הראשונים של אינתיפאדת אל-אקצא, של חמושים יורים באוויר, נעלם כלא היה. והנה בהלוויה ביום שני, בעוד השוטרים הפלסטיניים שומרים על הסדר ברחוב, חמשת רעולי הפנים על הגג החלו לירות באוויר, כאילו מעולם לא שמעו על מצוקת התחמושת בצה"ל. לאחר שהשלימו סיבוב דאווין, ירדו החמושם אל הקהל וחילקו כרוזים שעליהם חתומים "גדודי חללי אל-אקצא", מונח שכמעט וחלף מן העולם. בכרוז נאמר כי הנקמה על מותו של ג'ראדאת תגיע.
לעת עתה לא נראה שבגדה המערבית יש פעילות אמיתית של גדודי חללי אל-אקצא. אולם עצם נוכחותם של חמושים באור יום, תחת אפה של המשטרה הפלסטינית, מעיד על כך שהמוטיבציה לחדש את הפעילות החמושה, או במילים אחרות את פיגועי הירי, אכן קיימת. התחושה שמבטאים תושבי הכפר, כמו גם תושבי מחנות פליטים אחרים בגדה, כמו בלאטה שליד שכם, היא תסכול. אם בגלל ישראל (היעדר אופק מדיני, אלימות מתנחלים, שביתת האסירים) ואם בגלל הרשות (המצב הכלכלי המתדרדר ואי-תשלום משכורות). הנשק הלא חוקי עדיין מסתובב בסמטאות הקטנות של הכפרים ושל הערים, ואף שרוב הציבור הפלסטיני מתנגד לשימוש בו, יש כבר מי שמוצא לנכון להוציא את הנשק מהמחסנים ולהתחיל לירות.
התקוממות על אש קטנה
חבר הכנסת אחמד טיבי, יו"ר סיעת רע"ם-תע"ל, היה זה שטבע את המונח "אינתיפאדת אל-אקצא", ביומה השני (בראיון לרדיו פלסטין). השבוע אמר טיבי לוואלה! חדשות כי "אנו במצב של פרה עימות. זרמים תת קרקעיים חוזרים לקראת פיצוץ, נושא האסירים הוא העצב הרגיש ביותר אך לא רק הוא - המשך הבנייה בהתנחלויות, בריוני תג מחיר, המצב הכלכלי והיעדר אופק מדיני. כל אלה ממתינים לניצוץ שידליק את החבית. מי שלא רואה את התמונה האמיתית הוא עיוור. אם יפרוץ כאן אירוע שכזה, אפשר יהיה לקרוא לו 'אינתיפאדת האסירים'".
אינתיפאדה שלישית לא פרצה השבוע. לאחר הלוויית ג'ראדאת נרגעו מעט הרוחות. אולם התסיסה קיימת. מורת הרוח של הציבור הולכת וגוברת ומשהו בשטח קורה. זהו תהליך משמעותי שקשה להצמיד לו תואר, כמו אינתיפאדה או התקוממות. דעת הקהל בישראל נוטה להשוות את האירועים בימים האחרונים לאירועי 1987, ערב האינתיפאדה הראשונה, או לספטמבר 2000, אז החלה השנייה. ההשוואה במקומה. אך ייתכן שאנו מצויים בראשיתו של תהליך חדש, שונה ממה שהכרנו בימים עברו. הוא החל עם תום מבצע "עמוד ענן", שיצר דווקא בגדה המערבית את התחושה שחמאס ניצח ושישראל מבינה רק כוח. מאז התסיסה רק החריפה, ומספר התקריות האלימות עולה בכל יום, רובן כלל לא זוכות לאזכור בתקשורת הישראלית. העימותים הכמעט יומיומיים בין חיילי צה"ל לבין פלסטינים באזור מחסום חווארה הם דוגמה לכך. ההתנגשות שם אינה מגיעה לכביש שעליו נוסעים ישראלים, והחיילים הודפים את המפגינים לשטחי הרשות. משום כך, התקשורת מגלה עניין אפסי במתרחש במקום.
אפשר שאנו כבר עדים לאינתיפאדה מסוג חדש, של דור חדש; אפליקציה מעודכנת שהפלסטינים, ובעיקר הצעירים שבהם, בנו על פי התנאים בשטח. זוהי מעין התקוממות על "אש קטנה": מדי כמה ימים פורצים עימותים במקומות שונים בגדה בקנה מידה קטן. בימים אחרים, בעקבות אירועים יוצאי דופן - פלסטינים שהותקפו על ידי מתנחלים, אסיר השובת ברעב, ימי זיכרון וכולי נערכות הפגנות סוערות יותר שמצריכות את צה"ל להתמודדות שוחקת ומתישה. ללא שינוי מהותי, כמו חידוש תהליך השלום, שקט של ממש כבר לא יהיה כאן. וזאת כמובן בתקווה שבשלב מסוים לא יופיע הגפרור הגדול יותר - פיגוע גדול נגד פלסטינים או אפילו תאונת דרכים נוסח האינתיפאדה הראשונה, שידליק את הכל ויבעיר את השטח.
רוצים לעבוד בישראל
"הציבור הפלסטיני, הרחוב, רוצה נקמה", אומר א"ר, פעיל לשעבר בגדודי חללי אל-אקצא, בן 32. הוא נשוי ואב לילדים, שוטר במשטרה הפלסטינית ומעורב בתחום הרווחה במחנה הפליטים בלאטה. "כולם שכחו שבמאי 2000, ארבעה חודשים בלבד לפני האינתיפאדה השנייה, הייתה גם שביתת אסירים. הביקור של שרון היה הגפרור, אבל ברקע היו עוד שלל סיבות שגרמו לתסכול של הציבור ובראשן כישלון התהליך המדיני. בוא נראה מה קורה היום. אין תהליך מדיני, המצב הכלכלי קשה יותר ויש אסירים שובתי רעב. אני אומר לך, אני שוטר שמסייע בפיזור הפגנות אבל אם אחד האסירים הללו ימות בכלא, לא רשות פלסטינית ולא ממשלת ישראל. אף אחד לא יעצור את ההסלמה". הוא היה בכלא הישראלי שש שנים, שוחרר וכיום הוא מאבטח גם את קבר יוסף. "אתה מבין איך העולם התהפך? תראה מה אני עושה היום. שומר שלא יפגעו בקבר יוסף".
ואולי העולם יתהפך שוב? מה אז? תצטרף ללחימה מול ישראל?
"אני כבר לא אצטרף לשום ארגון חמוש. אני הבנתי שהפסדנו בעצם השימוש בנשק. זה לא הביא לנו דבר מלבד אסונות ושנאה. המחשבה אצלנו השתנתה. אנחנו רוצים לחיות עם היהודים. הבעיה שיש כיום דור חדש, שחושב בדיוק כפי שאני חשבתי בגיל 16-20. הם חושבים על נקמה, על דם, אין להם בראש אסטרטגיה. ואני אומר לך בתור שוטר, אלה שרוצים לנקום יפעילו גם אלימות נגד בני עמם".
כאשר א"ר פוסע ברחובות מחנה הפליטים בשעת אחר הצהריים, ברכות שלום נשמעות מכל עבר. מעין קזבלן מקומי. כ-28 אלף איש חיים כאן בצפיפות איומה ובעוני, וכמעט כל משפחה איבדה בן או בנים בלחימה מול ישראל או שיש לה ילד בכלא. "ועדיין, בסופו של דבר, אנחנו רק רוצים להתפרנס בכבוד ולחיות בשלום אתכם", אומר א"ר. באחת הסמטאות ליד החנות של "אבו חוסיין", קבוצה של צעירים מתקהלת מסביבנו. כולם מובטלים. אחד מהם, אחמד בן 24, אומר שהיעדר כסף ועבודה מוביל את האנשים לאינתיפאדה. "אם יספקו לנו עבודה, זה יהיה סיפור אחר לגמרי. אני סיימתי לימודי חשבונאות בא-נג'אח ומה אני אעשה עם זה?". עלא א-נג'מי, בן 27, מספר ששניים מאחיו בכלא הישראלי. "אין לי עבודה, אין לי ממה להתפרנס. אבל גם פקידי הרשות לא מקבלים משכורות, אז מה זה משנה?".
את הגאווה המקומית מרגישים בכל פינה בבלאטה. רבים כאן טוענים שהאינתיפאדה הראשונה החלה באירוע יוצא דופן במחנה הפליטים - עוד לפני תאונת הדרכים המפורסמת בג'בליה. למחנה הגיעו כוחות גדולים של צה"ל לביצוע גל מעצרים. לאחר שהגברים רוכזו בחצר בית הספר, החלו נשות הכפר והגברים שלא נעצרו לצעוד אל עבר החיילים ואלה, בלית ברירה, בהוראת אלוף פיקוד המרכז דאז, עמרם מצנע, נסוגו מהמקום. גם האינתיפאדה השנייה יצרה תחושה של לוקל-פטריוטיזם: פה הוקמו התאים הראשונים של "גדודי חללי אל-אקצא", בפיקודו של נאסר עוויס, בן המחנה. רק לפני כמה שבועות הוצגו בחדשות 2 החמושים רעולי הפנים שחזרו למחנה. רובם נעצרו מאז על ידי הרשות הפלסטינית, אחרים שוחררו. ועדיין, רוב התושבים בבלאטה מתנגדים לעימות כמו זה שפרץ בשנת 2000.
בבית הקפה של אבו מרוואן יושבים ארבעה גברים צעירים ומשקיפים על ההולכים והשבים ברחוב. ה"פרלמנט" של בלאטה. מוחמד, הצעיר שבחבורה, מסביר שאין מקומות עבודה. "אנחנו רוצים שהרשות תמצא לנו עבודה או שישראל תיתן לנו רישיון לעבוד בישראל. לא שום דבר אחר. לא רוצים אינתיפאדה. אני לא מוכן לקום ולזרוק היום אבנים. למה? כי הכל לחינם. אחי היה בכלא שנתיים. מה יצא לו מזה?". גם חבריו מחמוד, עלי ווג'די אומרים דברים דומים. הייאוש השתלט כאן על הכל, אפילו על רוח הקרב. שלושה מהם היו בכלא הישראלי ומבהירים שאין בכוונתם לחזור לשום פעילות מזויינת. אבל גם הם מסכימים שהבעיה כיום היא בדור הצעיר יותר, הנערים והילדים. אלה שכחו את מה שהמבוגרים מהם רק כעת מסיימים ללמוד.