הנה קטע שהיה יכול לשמש סצנה מסרט: אדם בעל חזות מזרחית עולה במדרגות האוטובוס. המצלמה מתרכזת בפניו. הוא אומר משפט אחד, המבליט את מבטאו הערבי. לפתע פתאום, הנהג קם ממושבו, תופס את האיש, משליך אותו בכוח מגרם המדרגות וסוגר במהרה את הדלת. קאט. סצנה כזו יכולה ללמד על גזענות בחברה הישראלית, הגורמת לכך שנהג משליך מהאוטובוס אדם שכל חטאו הוא היותו ערבי. אבל מה קורה אם שנייה אחרי ה"קאט" האדם שהושלך מהאוטובוס מתפוצץ? מתברר שהנהג הערני זיהה חגורת נפץ על גופו של מחבל, ובמעשהו מנע פיגוע טרור והציל את חייהם של עשרות נוסעים.
הנה כי כן, כך עושים סרט דוקומנטרי. על מה שמים את ה"זום" והיכן עושים את ה"קאט" - זה כל העניין. מצלמה אחת תקינה או חמש מצלמות שבורות - כל אלה חשובים פחות מהחלטותיו של הבמאי. ההחלטות הללו מבטאות את האג'נדה שלו. אם הוא רוצה להציג את החברה הישראלית כגזענית, הוא יכול לעשות זאת באמצעות הוצאת תמונה מהקשרה - ה?ק?ש??ר של פיגוע גזעני נגד ישראלים, נגד יהודים, שנמנע בזכות תושייתו של הנהג.
במהלך השנים היו נהגים שהצליחו, בדרך שתיארתי, למנוע פיגועים ולהציל חיי אדם. למרבה הצער, ברוב המקרים לא כך היה. במשך תקופה ארוכה נהגנו לדבר על "אוטובוסים מתפוצצים", אבל האמת היא שלא היו אלה אוטובוסים מתפוצצים, אלא בני אדם שהפכו עצמם לחיות טרף ממולכדות, ושפוצצו עצמם כדי לרצוח כמה שיותר יהודים - באוטובוסים, בקניונים ובמועדונים.
גל פיגועי ההתאבדות של סוף שנות ה?90 ושל תחילת העשור הקודם לא ביטא ייאוש אלא תקווה. תחושתם של הפלשתינים היתה שהם מצאו את תורת הלחימה האולטימטיבית, כזו שאין דרך להתמודד עימה, ושתתיש את כוחה של החברה הישראלית, תשבור אותה, תרסק אותה ותביס אותה.
מדינת ישראל השיבה מלחמה
ואולם החברה הישראלית גילתה חוסן יוצא דופן. מדינת ישראל השיבה מלחמה שערה וניצחה את טרור המתאבדים. למלחמה הזאת היו ביטויים רבים, רובם התקפיים: מבצע חומת מגן, מבצעי הסיכול הממוקד, החזרת הפעילות הביטחונית הישראלית לשטחי הרשות הפלשתינית והמעצרים הנעשים מאז ועד היום בכל לילה, המאלצים את פעילי הטרור להשקיע את עיקר מרצם בחיפוש מסתור ולא בתכנון פיגועים (לא בכדי המאבק הפלשתיני מתמקד היום בנושא המחבלים האסורים. לנוכח ההצלחות הישראליות, זו הבטן הרכה שלהם). ולצידם נעשו גם צעדים הגנתיים - המחסומים וגדר הביטחון.
הפלשתינים העוסקים בטרור ותומכיהם בישראל וברחבי העולם חשים תסכול עמוק ומייאש לנוכח תבוסתם בקרב, לאחר שחשבו כי סוף סוף מצאו את הדרך לניצחון. התסכול הזה בא לידי ביטוי במלחמה נגד גדר הביטחון, המסמלת בעיניהם את כישלון טרור המתאבדים. מובן שהטיעונים על המיקום הספציפי של הגדר כגורם למאבק הם תירוץ נבוב, שנועד לגייס תמיכה מתומכיהם המפוקפקים של הפלשתינים בארץ ובאירופה.
המאבק נגד הגדר בבלעין הוא מאבק אלים, שבו לאורך שנים מיידים בכל שבוע אבנים בחיילי צה"ל ומנסים לסכל את הקמת הגדר. אלא שאי אפשר להציג סרט על המאבק הזה מחוץ להקשר של הסיבה והצורך בהקמת הגדר, ובלי לשלב בו ביד נדיבה תמונות מפיגועי התופת, שבהם נרצחו יותר מ?1,000 ישראלים. הסרט "חמש מצלמות שבורות" "ייצג" אותנו באוסקר, וכמשלם מסים סייעתי במימונו. כנראה איני פטריוט, מכיוון שייחלתי לכך שהסרט "שלנו" לא יזכה בפרס.
דרך אגב, אני עושה הבחנה גמורה בין "חמש מצלמות שבורות" ובין "שומרי הסף". ב"שומרי הסף" מככבים שישה פטריוטים ישראלים, אשר הקדישו את חייהם לביטחון המדינה והמבטאים היום עמדות שאני מתנגד להן, ושאף מקוממות אותי. אני מכבד את האנשים ואת דעותיהם. לא כן כאשר מדובר בסרט התעמולה האנטי?ישראלי "חמש מצלמות שבורות".