רוצים בונגה-בונגה

במשך שני עשורים הוכיח סילביו ברלוסקוני שהוא מלך הקאמבקים של הפוליטיקה העולמית.

בנובמבר 2011, כשנפרד בפעם השלישית ממשרת ראש הממשלה, גם התומכים הגדולים ביותר שלו היו משוכנעים שהפעם זה סופי. ההרשעה שלו באוקטובר 2012 (הראשונה אחרי 2,500 הופעות בבתי משפט 106-ב משפטים) הקשורה לעסקיו, רק חיזקה את פרידתו של "פפי" מהבמה הפוליטית. אלא שברלוסקוני ניהל אתמול מאבק צמוד עם פיירלואיג'י ברסאני, מנהיג קואליציית המרכז שמאל, וגרם לאיטליה לשוב ולהאמין - למרות המשבר הקשה בוותיקן - בתחיית המתים, גם אם בשעת כתיבת שורות אלה ברלוסקוני לא מוביל בספירת הקולות שטרם הסתיימה.

"אני הישו של הפוליטיקה. אני מקריב את עצמי למען האחרים", אמר ברלוסקוני באחד הציטוטים הכה אופייניים לו. זה נראה יותר שאיטליה מוכנה להקריב את עצמה למענו. תראו לי עוד מדינה אחת בעולם, שיכולה להרשות לעצמה ססגוניות שכזו בצמרת. בדיוק כמו שלרכב איטלקי, לאוכל האיטלקי, לאמנות האיטלקית ולכל דבר איטלקי, באופן כללי, יש ייחוד - כך גם בפוליטיקה. שימו לב לאן שלחו האיטלקים את ראש הממשלה הטכנוקרטי, מאריו מונטי, בבחירות. מונטי מתאים לאיטליה באותה מידה שברלוסקוני מתאים לרשת את האפיפיור.

תוצאות הבחירות האלה הוכיחו בעיקר כי לאיטלקים נמאס להדק את החגורה. נמאס להם מהתכתיבים של בריסל ופרנקפורט. נמאס להם ממדיניות הקיצוצים והצנע. התוצאה המדהימה של הקומיקאי, בפה גרילו, חסר הניסיון הפוליטי, מוכיחה עד כמה איטליה לא רוצה את הקיים.

הבחירות האלה גם הוכיחו כי לא נס לחו של ברלוסקוני. מה סודו? צריך לשים את זה בקונטקסט של איטליה. אמנם מדובר באחת המדינות המתועשות ביותר בעולם, אבל המדינה האירופית החליפה מאז 1945 יותר ממשלות מכל אחת אחרת. האיטלקי לא מאמין בפוליטיקאי שלו מאחר שהוא מתקשה להאמין לעצמו. "איטלקים רבים עדיין רואים בברלוסקוני מושיע, או לפחות את האופציה הפחות רעה", מסביר רוברט ד'אלימונטה, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת לואיס ברומא. "הם יודעים על מסיבות הבונגה-בונגה שלו, אבל הוא היחיד שהם סומכים עליו שהוא לא יעלה להם מסים".