מקומה של העבודה באופוזיציה

הדיון הציבורי סביב כניסתה האפשרית של מפלגת העבודה לממשלה בראשותו של בנימין נתניהו לוקה בשיבוש היוצרות; הוא מעיד על התעלמות מהעיקר והתמקדות בטפל. דיון זה צריך לעסוק בשיקולים העקרוניים שמנחים את מפלגת העבודה לדחות את שידוליו של נתניהו, ולא בסירוב העקרוני להצטרף לממשלה בראשותו - והשיקולים הללו הם כבדי משקל.

ואמנם, אם ניתן את דעתנו לדרישות שנתניהו מתבקש לקבל כתנאי להצטרפותה של מפלגת העבודה לממשלה בראשותו, נבין עד מהרה מדוע צריכים להיות הסיכויים להצטרפות זו קלושים. מדובר בדרישה לשינוי מן היסוד של התפישה הכלכלית שבה הוא מאמין ולנכונות אמת מצדו לנהל משא ומתן עם הפלסטינים.

ראשית, לעניין המדיניות הכלכלית. כאן יש להפריד בין צעדים לטווח הארוך לבין צעדים לטווח הקצר שמפלגת העבודה דורשת שממשלה בראשות נתניהו תנקוט. באשר לטווח הארוך, היא דורשת שהממשלה תאמץ תכנית רב-שנתית שמטרתה להעלות באופן הדרגתי את היקפן של הוצאות הממשלה למימון השירותים החברתיים והעמדתן על הממוצע של המדינות המפותחות.

יש לזכור, כלל ההוצאה, "גולת הכותרת" של המדיניות הניאו-ליברלית המנחה את ממשלות ישראל בשנים האחרונות, קובע שהוצאות הממשלה למימון השירותים החברתיים כגון חינוך, בריאות, דיור ושירותי רווחה תרדנה מתחת לשיעור הצמיחה במשק. כלומר, זהו כלל המבקש להעביר באורח הדרגתי את נטל המימון של השירותים הללו מהמדינה לאזרחיה.

כלל ההוצאה מספק את אחת הסיבות המרכזיות ליצירתם של הפערים הכלכליים העמוקים בחברה הישראלית, שכן העברת נטל המימון של השירותים החברתיים על הציבור משמעה עלייה דרמטית ביוקר המחיה, עלייה הגורמת לכך שרק בעלי יכולת כלכלית עודפת יכולים לפצות על הנסיגה של המדינה מהמחויבות החברתית שלה לאזרחיה. הסירוב הצפוי של נתניהו לבטל את כלל ההוצאה משמעו המשך המחויבות שלו להמשך המדיניות שעליה קראה תיגר מפלגת העבודה במסע הבחירות האחרונות.

באשר לטווח הקצר: אם נכון שהגירעון התקציבי עומד על כ-40 מיליארד ש"ח, כפי שמספרים פקידי האוצר, אז קיימות דרכים חלופיות לטפל בו. בעוד שנתניהו, נאמן לדרכו הכלכלית, מבקש ליצור תמהיל הכולל מינימום העלאת מסים, מקסימום קיצוצים והעלאה מתונה ביעד הגירעון, מפלגת העבודה תובעת תמהיל שונה בתכלית.

תמהיל זה צריך לכלול מינימום קיצוצים בתקציבים לשירותים חברתיים, מינימום קיצוצים בקצבאות הביטוח הלאומי, העלאה ניכרת של מס החברות (בין 6% ל-7%), ביטול הטבות רבות הניתנות להן, העלאה מתונה בשיעורי המס שתביא לפגיעה מינימלית בדרגות השכר הבינוניות, והעלאה מתונה של יעד הגירעון והעמדתו בין 3% ל-4% מהתמ"ג.

שנית, במישור המדיני תובעת מפלגת העבודה התחייבות של נתניהו לקיומו של משא ומתן עם הפלסטינים על בסיס היוזמה הערבית המשלבת פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני עם הסדר אזורי שבו שותפות מרבית מדינות ערב. התחייבות זו צריכה לבוא לידי ביטוי ברור בקווי היסוד של הממשלה החדשה, ובהצהרה על נקיטתם של צעדים משמעותיים ואופרטיביים בכיוון זה.

ברור שתביעות אלה, הן במישור הכלכלי והן במישור המדיני הם בבחינת המרת דת עבור נתניהו, והאפשרות שהוא יהיה מוכן לקבל אותן קלושה. הניסיונות של נתניהו לקירוב לבבות עם מפלגת העבודה מעידים לכאורה על נכונות שלו להגמיש את עמדותיו בתחום הכלכלי. אך קשה להאמין שנתניהו, האוחז בתפישה קפיטליסטית קיצונית ונוקשה השואפת לצמצם עד למקסימום את מעורבותה של הממשלה בכלכלה, יחליף את עורו.

בדומה לזאת, הרקורד של נתניהו במישור המדיני מלמד שיש להטיל ספק רב בהבטחות שהוא נותן למפלגות המרכז שלפתחן הוא משחר. מעבר להצהרות כלליות ובלתי-מחייבות בעניין זה, דומה שנתניהו נערך לנהל מאבק מר ועיקש נגד מה שמסתמן כיוזמה חדשה של אובמה לקדם משא ומתן מדיני על בסיס העיקרון של שתי מדינות לשני עמים.

בהנחה שאין בכוונתו של נתניהו לסגת מעמדותיו הכלכליות והמדיניות, שכן כניסה אפשרית של מפלגת העבודה לממשלת נתניהו עלולה לא רק לפגוע אנושות באמינותה בעיני הציבור אלא תהווה גם נסיגה מבישה מעקרונות היסוד שלה. מכאן שהאופציה היחידה המסתמנת עבור מפלגת העבודה בקונסטלציה הפוליטית הקיימת היא לחבוש את ספסלי האופוזיציה ולנהל משם מאבק נחוש וממושך על עקרונותיה.

הכותב, פרופ' יוסי יונה מאוניברסיטת בן גוריון, התמודד ברשימת מפלגת העבודה בבחירות האחרונות לכנסת