פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בעל מכה? נחליק את זה

      שמוליק קראוס אינו המפורסם הראשון שעברו האלים נדחק בשיח הציבורי מפאת כשרונו. הילה קובו תוהה איזה מסר אנו משדרים לילדינו - מותר להיות אדם קטן, כל עוד אתה גאון וידוע?

      בסיקור מותו וחייו של היוצר שמוליק קראוס הקפידה התקשורת ככלל להזכיר, לצד כישוריו הרבים, גם את האלימות, התפרצויות הזעם שלו והסתבכויותיו עם החוק. לכאורה, הגינות עיתונאית וניסיון להציג את התמונה המלאה. בפועל, הדיווח על צדדיו האפלים של הזמר היה מינורי וקוריוזי, קצת כדי לצאת ידי חובה. היה ברור כי כישרונו הגדול מאפיל על אישיותו הבעייתית, שכן אחרת לא היה כאן אייטם: אנחנו מדווחים עליו כיוון שהיה יוצר ענק. כמה כלי תקשורת אפילו לא נדרשו לבעיות האישיות של היוצר ורק השמיעו בלופ מתמשך את שיריו, שהפכו נכסים לאומיים, או פרמו בסוף השבוע טורי פרידה נרגשים. כאן עולה השאלה: האם גדולתו המקצועית של קראוס חשובה יותר מהיותו בעל מכה, וכיצד נכון שהוא ייזכר בהיסטוריה של ישראל.

      תהייה זו מתעוררת כל אימת שידוען או איש ציבור מורשע בפלילים, או כשפרט אפל מחייו האישיים נודע ברבים. היא מתחזקת כשהציבור ממהר לשכוח את "המעידה", וכאשר ציבור צעיר יותר כלל לא מודע לה בחלוף השנים. כמה מבני הדור הצעיר ששמעו על זוהר ארגוב, לדוגמא, יודעים כי הוא הורשע באונס אישה? כמה מהמבוגרים זוכרים זאת? וכיצד קורה שמישהו נתפס קודם ככוכב ורק אחר כך, אם בכלל, כאנס?

      להבדיל אלפי הבדלות, כמה מצופי ערוץ הספורט יודעים שהטאלנט אייל ברקוביץ הורשע לפני שנים אחדות בתקיפה ובאיומים של מאמן כדורגל על כך ש"העז" לא לשתף את בנו של ברקוביץ במשחק, התנהגות שיש להודות, הולמת את אישיותו השחצנית והאימפולסיבית? ואם הצופים יודעים זאת - זה צריך לשנות להם?

      שלא לדבר על התחומים ה"אפרים"

      ומדוע התקשורת שמסקרת את משפט ליברמן כמעט ולא מזכירה את הפעם הקודמת שבה הסתבך בפלילים? לפני כעשור הורשע השר לשעבר בתקיפה לאחר שהיכה בפניו ילד שהיכה את בנו, אחז אותו בצווארונו ואיים עליו כי יתקוף אותו שוב אם יחזור ליישוב מגוריו. אף שכאן מדובר במקרה פרטי ומינוי השגריר היא פרשה ציבורית, אפשר לטעון כי הוא מקרה חמור לא פחות, המעיד על אדם בריוני ונמהר, הרואה עצמו מעל החוק. ושוב, לא בטוח עד כמה הציבור הישראלי זוכר את הפרשה.

      ייתכן ששאלות אלה לא מסתיימות רק בהרשעות בפלילים, אלא תקפות גם באשר לתחומים "אפורים". האם ערוץ טלוויזיה, לדוגמה, צריך להמשיך להעסיק פרשנים שמטיפים לאחרים על התנהגות ראויה, בעוד הם עצמם מסובכים עד צוואר בחובות כספיים מפוקפקים ובתקריות אלימות, גם מבלי שיהיו חשודים בעבירה?

      אמנם לערכים של מחילה ומתן הזדמנות שנייה לאחר ריצוי עונש יש חשיבות משפטית וחברתית - ועדיין, מעניין לחשוב למה פשעים ועבירות קלות יותר או פחות נשכחים או מוסטים הצידה כשמדובר באנשים מסוימים. מעניין גם מה זה אומר עלינו כחברה. זה ברור, בכל מקרה, מה סיפור קראוס ודומיו מלמד את ילדינו: לא משנה אם אתה בן אדם קטן, חרא של הורה או עבריין מורשע - העיקר שתהיה גאון ומפורסם.