שני סרטים ישראליים שמחמירים עם מדינת היהודים יוצעו הלילה לזכייה בפרס אוסקר היוקרתי במדור התיעודי. סרט אחר כבר עשה את דרכו לפסטיבל ברלין. המשותף לשלושתם, שהם מותחים ביקורת חריפה על מדיניות ישראל בשטחים. מין אינתיפאדה קולנועית.
טרם צפיתי ב"שומרי הסף" וב"חמש מצלמות שבורות", אבל אספתי מידע רב על תוכנם והאזנתי לראיונות עם יוצריהם, וצפיתי שלשום ב"רוק בקסבה".
"חמש מצלמות שבורות" הוא סיפור המאבק על גדר ההפרדה בבילעין. לאורך המחלוקת, שהיתה אלימה, מצאתי כף זכות לפלשתינים. אנו, היהודים, איננו רוצים להקים חיץ בין חקלאי פלשתיני לבין שדהו רק מפני שהדבר נוח להתנחלות הסמוכה.
יש בפי טיעונים להקלת הביקורת. לזכותו של בג"ץ שפעל לתקן את העוול שבמתיחת גדר ההפרדה בתוואי בלתי ראוי. ידו של שלטון החוק נותרה על העליונה. לאחר מאבק ממושך ההחלטה גם מומשה. חשוב לזכור נקודת אור זאת, כפי שראוי להפנים כי "חמש מצלמות שבורות" המשותף לשמאלן יהודי וליוצר פלשתיני מספר את הנרטיב הערבי במימון ציבורי בישראל.
אין לי התנגדות שישראל תממן את הצגת הנרטיב הפלשתיני. זו הדמוקרטיה במהותה. אבל יש בי תמיהה מדוע מרשה לעצמו היוצר הפלשתיני להתנגד לכך שהסרט יוצג בתחרות האוסקר כישראלי? מפני שהמימון מצביע על פתיחותה של הדמוקרטיה המבוקרת בסרטו? עזות מצח.
הוא הדין ב"שומרי הסף", שבו מתגוללים שישה ראשי שב"כ על המעשים שבוצעו בפקודתם ובאחריותם בשטחים. להערכתי, השב"כ עושה בשטחים עבודה מצילת חיים אף שגם אני הייתי מעדיף כי תקום מדינה פלשתינית לצד ישראל ונשתחרר מהשליטה על עם אחר שנכפתה עלינו במלחמת מגן ב?67'.
ראשי השב"כ יכולים להגיע למסקנה אחרת. העובדה שלא הגיעו אליה אלא לאחר שמיצו את מלוא תקופת כהונתם - מטילה עליהם צל כבד. אם התקרנפו הם ראויים לביקורת; ואם לא הבינו מה הם עושים - הביקורת נותרת בעינה.
אם הגיעו למסקנתם רק בדיעבד; ואם לא מצאו בנפשם את העוז להתפטר במהלך כהונתם או את התבונה לעשות כן - המזער שנותר לומר להם הוא כי מי מהם אשר מצוי עדיין בפעילות ציבורית (יעקב פרי ואבי דיכטר) מתבקש לא לעסוק עוד באורח ציבורי בענייני ביטחון. זה המזער הנדרש מהם מבחינה מוסרית.
"רוק בקסבה" הוא סרט פשטני. הפלשתינית בעזה יפה מדלילה המיתולוגית, בנה האמיץ הוא מותג של חביבות ואפילו הרוצח האדמוני סימפטי, ואילו החיילים הישראלים נחלקים בין מי שממתין לשחרור כדי לצרוך סמים, ומי שנוטה לפגוע בערבים ומי שהוא מעורער למחצה בנפשו ואינו מקבל סיוע. לישראלים אין סיכוי ב"רוק בקסבה". תמונה דלוחה זאת מסתכמת בשתי תובנות:
איפה הטיעון היהודי בסכסוך?
איני מתנגד לממן סרטים ביקורתיים על ישראל, אבל כיצד אירע שההקרנות הציבוריות אינן מוצאות תסריטים המתארים גם את הטיעון היהודי בסכסוך, את הגיבורים ששילמו בחייהם כדי להדוף את הטרור הפלשתיני? משהו כאן לקוי מן המסד.
תובנה זו נגזרת מן הראשונה, אפשר שבעולם מעמדה של ישראל כה מעורער, שהיוצרים מבינים כי הסיכוי לזכות בהכרה בינלאומית מותנה בביקורת מוחצת על ממשלתם. זה מעיד עליהם, אבל גם שממשלת ישראל חייבת לנקוט צעדים מדיניים מתונים להפחתת רמת העוינות כלפי ישראל ברחבי תבל.